דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

מוצא מקום

ווינט יהדות

16/11/2015

תקציר המאמר

כשאתה פוגש את עולם הפיוט...

לתקציר המלא

מוצא מקום-אייקון 

הפיוט פתח לי את הפה", אומר ניצן חן רזאל, שליווה ככנר במשך שנים ארוכות את מיטב האמנים בארץ. לפני כארבע שנים עשה צעד רחב אל קדמת הבמה, והופיע עם גרסאות משלו לאוסף פיוטי אשכנז. כעת הוא מוציא את אלבום הבכורה, "מוצא מקום", המאגד פיוטים ושיר מקורי אחד שלו, הנושא את שם האלבום.

"האלבום הוא בעצם סיכום של תקופה, סיכום של פרויקט הפיוטים, של פרויקט הזהות שלי", אומר רזאל. "זה התחיל כשעבדתי כתחקירן מוזיקלי באתר 'הזמנה לפיוט'. אחרי שהייתי האיש שלהם למשימות מיוחדות, ואספתי פיוטים מאלג'יר ומתוניס - הם אמרו לי 'תחזור קצת לשורשים של עצמך', וביקשו ממני לטפל בפיוטי אשכנז. בהתחלה העליתי את 'מופע פיוטי אשכנז' בפסטיבל הפיוט הראשון בירושלים, ועכשיו גם את האלבום".

 

המפגש עם בית הכנסת

"ההתעמקות בפיוטים והגילוי של עולם בית הכנסת, הם שני דברים שמאוד השפיעו על הזהות האישית והמוזיקלית שלי", הוא אומר. רזאל גדל בבית לא דתי במבשרת שליד ירושלים, ובגיל 19, "תקופת ההתבגרות הראשונה שלי מבחינה מחשבתית", כהגדרתו, החל להתקרב לדת. "התחלתי ללכת לבית כנסת במהלך השירות הצבאי, ואחר כך המשכתי גם בשכונה במבשרת. העובדה שבאתי מבחוץ, מאוד העצימה את המפגש עם בית הכנסת."

חוויית בית הכנסת הותירה ברזאל רושם עמוק, ועוררה בו שאלות רבות. "ברובד האנושי-קהילתי אתה פוגש את השכונה שלך, אנשים ממקומות שונים, ממסלולים שונים, שמתרכזים לאפיק אחד, ולכל אחד יש את המקום שלו. אחר כך גם ברובד המסורתי אתה שואל את עצמך - איזו מסורת אני קיבלתי, מה אני רוצה להעביר הלאה, ויש גם את הרובד האמוני - מה אני מרגיש עם התפילה? עם התורה? וכמובן, הרובד של הטקסט שעורר בי המון תחושות ורגשות".

הייתי מחכה שהתפילה תיגמר

מוצא מקום
ניצן-חן רזאל ואהרן רזאל ב"ערב הפיוט הגדול"

בני דודיו המפורסמים של רזאל, המוזיקאים האחים אהרן ויונתן שהשיקו את אלבומיהם (הנפרדים) בסמיכות מפתיעה - גם הם התקרבו לדת בילדותם כחלק מתהליך משפחתי. "למשפחת רזאל יש חשיבות רבה בעיצוב זהות היהודית שלי. היינו חברים טובים, המשפחה שלי הייתה באה אליהם הרבה לארוחות שבת, ואני הייתי נשאר לישון אצלם".

"אבא של אהרן ויונתן, מיכה, חזר בתשובה לפני קרוב ל-30 שנה. הם היו קמים בשבת לבית הכנסת בזמן, ואני הייתי אורח, אז הייתי מגיע רק בתשע. אני זוכר שהם היו מראים לי בסידור: 'תגיד מכאן עד כאן'. ואני רק הייתי מחכה שזה ייגמר. ספגתי מהם הרבה יהדות בצורה מאוד נעימה ולא מחייבת, גם הייתי ישן אצלם באלול, והיינו קמים ביחד לסליחות. זאת הייתה ממש חוויה בשבילי".

רזאל מבהיר כי תהליכי החזרה בתשובה שלו ושל בני דודיו, היו נפרדים לגמרי. "הייתי ילד לא דתי, והם כן. סבא שלי ואבא שלי הם אנשים מאמינים, אבל בדרכם, קידוש בשישי תמיד היה שם, אבל ללכת לבית כנסת זה רק אצל משפחת רזאל, אז אני חב להם חוב נעים וגדול. קיבלתי שם הרבה שפע, גם רוחני גם מוזיקלי".

הכנר המזרחי

החיבור של רזאל לבית הכנסת ולפיוטים היהודיים התחיל דווקא אצל המרוקאים, התימנים והפרסים. "בית הכנסת של משפחת רזאל בנחלאות בירושלים, היה בית כנסת של פרסים-שירזים, ואחר כך בשכונה שבה גדלתי במבשרת הרגשתי הכי בבית אצל המרוקאים, ואז גם התחלתי לנגן בהרכבים של פייטנים מרוקאיים והרכבים ספרדים ירושלמים - כל דבר שורשי-מזרחי ממש מִגנט אותי, הרגיש לי נכון ורלוונטי. אפילו כשאני מדבר יש לי ח' וע'", הוא מעיד.

"המוזיקה המזרחית נראתה לי כמו המוזיקה של המקום, של האזור. הוגדרתי כ'כנר המזרחי', ואז פתאום עשיתי סיבוב חד לכיוון מחוזות אשכנז הרחוקים, ומצאתי את עצמי שם. שאלות שעלו לי תמיד כשהייתי אצל הספרדים – איפה אני בכל הסיפור הזה? איזו מסורת אני קיבלתי בבית? מה הזהות שלי? מה אני רוצה להנחיל לילדים? האם בכלל הזהות צריכה להישאר עדתית, או שאפשר כבר לחבר את הכל ביחד? עם ההתוודעות לפיוטי אשכנז - כל התהיות האלו קיבלו תשובות חדשות", הוא מספר.

רוקד עם המילים 

"באלבום הזה אני יוצא למסע שורשים אישי, כמובן שלפיוטים האשכנזים יש בו נוכחות גדולה, אבל בסופו של דבר, אני מוצא את עצמי שר לצד אנשים מהשכונה שלי, לצד סבא של סבא שלי, שלא הכרתי, ולצד כל מיני קהילות שאפילו לא זכיתי להגיע אליהן, אבל הפיוטים שלהם נשכחו, וחיכו למישהו שיגיע וייתן להם חיים חדשים", אומר רזאל.

"באלבום אני שם את עצמי במקום של המְחייה ומקבל חיים חדשים, נותן חיים חדשים לפיוטים שכוחים ועלומים, שאף אחד לא שם לב אליהם, ומצד שני יונק מהם חיים חדשים. כשאתה פוגש את עולם הפיוט, אתה לפעמים מחוויר: יש פה יצירות מדהימות, שקיימות עוד הרבה לפני שהתחלתי ליצור, והן לא מגיעות לידי ביטוי, לא מגיעות לקהל חדש וצעיר שיכול לאהוב אותן. אז קודם כל לקחתי על עצמי את המשימה הזאת".

ב"מזמור שיר", הסינגל הראשון מהאלבום, עיבד רזאל מחדש את הניגון המוכר המושר בבתי הכנסת האשכנזים בתפילת ערב שבת. לדבריו, האמירה הפותחת את השיר "טוב להודות לשם, ולזמר לשמך עליון, להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות" מאוד רלוונטית עבורו. "ההודיה לבורא עולם בשעת בוקר, שמסמל את התקופות הברורות והקלות יותר, לצד האמונה גם בשעת לילה, שמסמל את התקופה היותר קשה, שפחות רואים בה, והרעיון של להתמודד עם האמונה, ולהודות לאל בשירה מאד נוגעים בי. אני מרגיש נוח להיות הצינור שמעביר את השיר, ומביא את הקול של בית הכנסת החוצה בצורה חדשה. אני אשכרה רוקד עם המילים".

 

 

 מזמור שיר ליום השבת / אשכנז 1 / ניצן חן רזאל

כבר לא שחקן שאומרים לו מה להגיד

ניצן חן רזאל, אשתו וחמשת ילדיהם מתגוררים היום ביישוב עזריאל, "עיירה יהודית תימנית, עם מובלעת של הרחבה מעורבת ומגוונת. מקום מאוד נחמד להמשיך את החיפוש אחר המקום שלך". במהלך השנים ליווה את אהוד בנאי, שולי רנד, שלמה ארצי, יזהר אשדות, דייויד ברוזה ואחרים בחלק מהרכב ההופעות או האלבומים שלהם. גם היום, לצד העבודה על אלבום הבכורה, הוא ממשיך ללוות את אהוד בנאי ולפעמים גם את שולי רנד. לאחרונה הוא מופיע גם עם בני דודיו, האחים רזאל.

 


"ככנר מלווה אני מרגיש שלמדתי המון, זכיתי לספוג מיוצרים שעשו דברים מאד משמעותיים, ותמיד הרגשתי מאד מחובר ליצירה שלהם. לפעמים זאת אולי קצת מלכודת, מרוב שאתה מנגן עם אהוד בנאי ואתה מרגיש שהשירים שלו מבטאים את עצמך, לוקח לך זמן להתחיל להוציא את הפרויקטים שלך לאור".

בגיל 8 החל לנגן בכינור. "אחרי שניגנתי חלילית כשנה, שאלו אותי הורי על איזה כלי נגינה 'רציני' ארצה להמשיך לנגן - ובחרתי בכינור, למרות שהם העדיפו שאבחר גיטרה או פסנתר. כינור בבית זה בהתחלה יותר כמו צרצר בבית".

לאחר ששירת בתזמורת חיל חינוך, החל ללמוד תואר ראשון בקומפוזיציה באקדמיה למוזיקה. אבל המוזיקה הקלאסית לא סיפקה אותו. "כחייל הייתי הולך להופעות של אהוד בנאי, ואומר לעצמי: אני חייב לעלות על הבמה, להוציא את הכינור ולנגן. רציתי לנגן לקהל הרחב, לאנשים כמוני, לאנשים צעירים. במוזיקה הקלאסית הרגשתי יותר מדי כמו שחקן שאומרים לו מה להגיד, שיש לו תסריט והוא צריך להגיד אותו. בכל מה שקשור ליצירה חדשה ולמוזיקה פופולארית, מצאתי כר יותר נרחב ליצור, לדבר אל אנשים, ולהתחבר לנשמת המקום זה", מספר רזאל.

דווקא הכינור הקלאסי פתח לו את הדלת לסגנונות שונים של נגינה. "אפשר לנגן מוזיקה יהודית כלייזמר, ומוזיקה ערבית אום כול תום ועבד אל-והאב, ג'אז ומוזיקה הודית. אם הייתי מנגן על גיטרה אולי אחר כך היה לי יותר קשה להגיע עד אהוד בנאי, אבל כינור - היה בדיוק החוליה החסרה".

הכתבה פורסמה בווינט יהדות ומובאת כאן באדיבותם