דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

מבט לעבר ירושלים

נעים עריידי

16/11/2015

תקציר המאמר

ד"ר נעים עריידי מספר על הקשר שלו לירושלים, על כתיבת שירה ועל השיר הראשון שכתב - מבט לעבר ירושלים.

לתקציר המלא

אל הפיוט - מלים, לחן וביצוע

ניתן למדוד את המעבר משלב למשנהו, מתקופה אחת לתקופה הבאה, בכל מיני פרמטרים, אך מעבר רציני אינו נמדד ברגע אחד, בהבזק אחד. יצירתו המוקדמת של משורר אינה בהכרח כלל יצירתו שנכתבה בצעדיו הראשונים. כלומר, מאותו גיל-יצירה אפס ועד לסך כל יצירותיו שייחשבו בעתיד ליצירתו הראשונה, הרי אין אחד שלא קישקש בעודו ילד מתבגר או תוך אהבה נכזבת או אולי ייסורים ראשונים שלפתע נעשה מודע להם ורצה להעלותם על הכתב.

שירי הראשון שנחשב לשיר הוא השיר הראשון אשר פורסם במוסף ספרותי מכובד, ואם הוא נחשב ליצירתי הראשונה הרי זה משום שבפרסומו חשתי לראשונה את הפחד שמא אני נחשב למשורר. מין תחושה של ריקנות השייכת לתקופת מעבר, הגורמת שיתוק, הקפאת הזמן עד סימונו של סוף מסוים למען התחלה אחרת. זוהי הוויה שעומדת דום, מעין סרט שנקרע, תמימות שמתלכלכת: איבוד בתולים.

איני זוכר במדויק את התאריך, אבל זה היה מיד אחרי מלחמת ששת הימים, כנראה שנתיים אחרי ביקור ראשון בירושלים עם ידידה, חיילת. כשהגענו ברגל אל נקודה מסוימת בסוף ירושלים המערבית מזרחה, נקודה שממנה רואים את שער יפו, והמראה חבט בפרצוף, מין רטט בלתי מוסבר כבש את גופי, וצמרמורת של ספק קור ספק חום אחזה בנשמתי במעין גירוד קורע-לב, שלא מש עד כלות זמן בלתי נמדד בפרמטרים הרגילים. ביקשתי מידידתי לעמוד במקום, ולא כדי להנציח דריכה מיסטית על הגבול בין ירושלים של מעלה לבין ירושלים של מטה אלא כדי שתיתן לי עט ונייר, אפילו סתם פיסת נייר כי משהו בתוכי קפא וביקש למצוא ביטוי, איזשהו שחרור, ורק אז היה מאפשר לשוב אל מסלולו. רשמתי מלים שנתחלקו לשורות ואלה לבתים, משהו בנוסח חזון העצמות היבשות של יחזקאל.

בזיכרוני האישי והקולקטיבי פרצו חוויות והן זרמו בחוזקה רבה עד שמצאו נחשולים דרכם עד רוממות הרוח. אחד מהם ירושלים של הזיכרון הפרוע, זאת המקננת אצל רבים מאתנו לפעמים בנפרד, ופעמים ביחד, בצורה זו או אחרת, החל מביתר של דוד, דרך שלמה ובית המקדש, בואכה יהושע מנצרת ועד החזון של המוסלמי, והסרט הסוריאליסטי מערבל את הזמנים ואת הדמויות, גם כשלפתע נראית מלכת שבא ברקע, דורכת על אבני הבהט ומחליקה אל חיקו של המלך הלוקח אותה אל חדריו. וכאן ועכשיו במלחמה המודרנית הפורצת את כל הסכרים, גם הגשמיים וגם הנפשיים כדי להציף את המיתוסים המעוררים רגשות אמביוולנטיים של פחד מפני המגע הפיסי העלול לחשוף את האמת עד ערוותה.

באדיבות אוסף משפחת גרוס-תל אביב

וגם שיריה של לאה גולדברג ממלאים משהו בחלל המתפרץ, שירים שכל כך אהבתי לקרוא בעת ההיא. והנה כך פסק התעתוע, הזיית המשחק במלים, בדימויים ובמטפורות שלא היה בהם כלום מלבד הנוסחה ההכרחית של התשוקה לכתיבה.

לא היתה החלטה מרצון ולא היה לו להיגיון נגיעה בדבר. מין נרקיסיות בוגרת ויוהרה של בין הגשמי והרוחני ואין למישהו שליטה. לא האני ולא הגורל ואף לא ירושלים. והמקום היה גלוי, לא בער ולא אוכל, אבל היה שם במלוא הדרו ותפארתו, ולי נדמה היום בדיעבד שזה היה מעין תמרור אשר כיוון אותי, את המשורר שבי אל עצמיותו, אל משהו פנימי שיקראו לו הפילוסופים אמת, אמת פנימית התובעת מפגש עם העולם האנושי כדי שתשתחרר ממעטה הפחד. ואני, איזו אמת יצאה ממני לעולם לא אדע. היום מעיין אני באותו שיר ומחייך, קורא אותו ואיני מבין אותו כל כך. הנה השיר:

מבט לעבר ירושלים

אולי נאסוף

את כל האבנים הגדולות

שבהרי ירושלים.

אולי נבנה

כותל אחר

מסגד אחר

וכנסיה אחרת.

אולי

נשכח טעויות העבר.

אולי

סוף סוף נבנה

עיר אחרת

לא בהרי ירושלים

נקרא לה ירושלים.

 

בין העובדה שהשיר פורסם באחד המוספים הספרותיים החשובים בארץ, המטביע חותם של התקבלות והכרה, לבין העובדה שהשיר נשמע לכאורה כביטוי לתמימות חברתית, פוליטית וגם פילוסופית, נשארתי חי עם התחושה הנפלאה ואולי המייסרת כאחת של חשיפת אמת מיסטית והעלאתה ממצולות התהום אל פני החיים.

זו היתה תחושה מהפכנית, כמאמרו של פיקסו שהוא יכול לצייר תפוח-עץ מהפכני. מה שנראה לכאורה בנאלי, ויש בו בהכרח משהו ממזרי, הוא הוא האמת הבשלה המבקשת לצאת לאוויר עולם ואותה בנאליות ממזרית הפכה להיות החותם האישי שלי.

צעד אמיתי ראשון ובמובן זה יצירה ראשונה היא החותם האישי של כל אמן, גם אם יתרחק ממנו מרחק אינסוף. ביצירתי הראשונה, או יותר נכון לומר החל ביצירתי הראשונה יש משום ביטול כל המסגרות, קילוף כל העלים המכסים את הגרעין/הגלעין/הלב השואף בכל מאודו להיות עטוף בל יתקרר, בל יתחמם ובל יהיה פושר, למען יישמר כמות שהוא, הוא הוא ולא אחר.

השיר הנ"ל זכה למרבה הפלא לפרסום רב, כי היה בו אולי קול שונה, קול אחר שאף אחד לא השמיע. תוך שנים מעטות הוא כיכב בכל האנתולוגיות בארץ ובעולם, והוא הפך לנטל. אך לא כמאמר הקלישאה, אלא ממש נטל של מלוא האחריות המחייבת. ברם, באופן קלישאי ביותר הוא הפך אותי למשורר שאינו יכול להשתתק פתאום מפחד לומר את כל האמת, ואינו יכול להשתתק פתאום מפחד שמיטב השיר הוא כזבו.

השיר הנ"ל פתח את ספר שירי הראשון שיצא לאור בסוף שנת 1972, "הספר הראשון שנכתב בעברית בידי משורר ערבי בישראל". יצירתי הראשונה הופכת נושא לפולמוס בקרב החברה הישראלית. האם משורר לא-יהודי יכול לכתוב יצירה בעברית? מדוע הוא עושה זאת? האם יש מסר מיוחד בעצם הכתיבה בעברית? ואז באו השאלות המצחיקות: באיזה שפה אתה חולם? באיזה שפה אתה סופר? ולמרות זאת אלה היו שאלות שהעמידו אותי במבוכה לאורך תקופה ממושכת, עד שלמדתי לנצל את התמימות הממזרית שלי גם בשאלות פרוזאיות. אבל גם כך נקרעתי לשניים, בין ההתמודדות עם היצירה לבין הסניגוריה עליה כלפי שני עברי המתרס: ליהודים רבים קשה היה לקבל את התופעה, ומצד שני דחו הערבים את עצם השימוש בשפת האויב. אך עם זאת יכולתי לחוש בין השורות את ההערכה לעצם העובדה.

הצד האחר היה דווקא אופטימי יותר. באחד המפגשים שלי עם הסופר הנודע צ'ינגיס אייטמטוב, הסופר הקירגיזי שכתב את יצירתו ברוסית, שאל אותי על ההרגשה לכתוב בשפה שאינה שפת האם, ובמיוחד כשמדובר בעברית? כשאני כותב שיר אהבה אני מרגיש כמו שלמה המלך, וכשאני כותב שיר עצוב אני מרגיש כמו דוד.

מתוך הגדה של פסח, ונציה, 1609

באדיבות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי

יכול להיות שבעברית שלי אין יהדות, אבל מי אמר שצריכה להיות? הרי מעצם השימוש בעברית, שהיא שפת התנ"ך, המקור הראשוני של כל התרבויות המונותיאיסטיות, קיימת הפריבילגיה האינסופית ליוצר בה מראות של לשון אסוציאטיבית בעלת עומק ורב-ממדיות שאין לה אח ורע באף לשון אחרת. ואם ניתנה לי ההזדמנות הזאת איני יכול לוותר עליה. הקושי היחיד למי שכותב את יצירתו בעברית הוא מידת יכולתו "לעמוד בתוך הלשון" כמאמרו של היידגר. ולכן מצאתי את עצמי אולי לא בדומה לאחרים, בעל "איפכא מסתברא", וכבר מראשית הדרך צריך הייתי לדון בשאלות הקשות ביותר במה שנוגע לעצם היצירה ומהותה.

פעם התלונן בפני הסופר הנהדר יוסל בירשטיין על השניים שמתקוטטים כל הזמן בתוכו, ואני אמרתי לו: אשריך על שרק שניים יש, אצלי הם לפחות חמישה.

ד"ר נעים עריידי, יליד כפר מע'ר, הוא משורר, סופר וחוקר ספרות. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בשירתו של אורי צבי גרינברג. זוכה פרס ראש הממשלה לספרות עברית בשנת 1986. יצירותיו תורגמו לשפות זרות והוא מוזמן לייצג את הספרות הישראלית ברחבי העולם.