דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

מבוא לתרבות המקאם

אסיקה מרקס

16/11/2015

תקציר המאמר

המקאם הנו היסוד המרכזי ביותר במוסיקה של חלק ניכר מארצות האיסלאם. הפירוש המילולי של המילה מקאם הוא "מקום". משמעות מושג זה מורכבת ביותר וקיימים בה שינויים בתקופות שונות ובמקומות שונים. במקור פירוש המילה היה כנראה מיקום הצליל המרכזי בכל מערכת צלילית (סולם מוסיקלי) על פני הסריגים של כלי המיתר המרכזיים במזרח – העוד והטנבור.
 

המקאם כולל בתוכו שני מרכיבים יסודיים: הראשון הוא מערכת צלילית קבועה, דהיינו סולם מוסיקלי. המרכיב השני המאפיין את המקאם הוא מערכת של תבניות מלודיות המבוססות על מערכת צלילית זו. תבניות אלו מהוות בסיס  לשיטת אלתור שהיא ייחודית למוסיקה האומנותית בארצות האיסלאם.

לתקציר המלא

תוכן:

מבוא

גיאוגרפיה

היבטים היסטוריים

עקרונות מוסיקאליים מרכזיים של המקאם

המקאם במוסיקה התורכית

המקאם במוסיקה הערבית

משפחות המקאמים המרכזיים במוסיקה הערבית

האפיון הרגשי במקאם

ביבליוגרפיה

 

מבוא

המקאם הנו היסוד המרכזי ביותר במוסיקה של חלק ניכר מארצות האיסלאם. הפירוש המילולי של המילה מקאם הוא "מקום". משמעות מושג זה מורכבת ביותר והיא משתנה ממקום למקום ומזמן לזמן. במקור פירוש המילה היה כנראה מיקום הצליל המרכזי בכל מערכת צלילית (סולם מוסיקלי) על פני הסריגים של כלי המיתר המרכזיים במזרח – העוד והטנבור.

המקאם כולל בתוכו שני מרכיבים יסודיים: הראשון הוא מערכת צלילית קבועה, דהיינו סולם מוסיקלי. המרכיב השני הוא מערכת של תבניות מלודיות המבוססות על מערכת צלילית זו. תבניות אלו מהוות בסיס  למוסיקה המזרחית בכלל ובין השאר גם לשיטת אלתור שהיא ייחודית למוסיקה האמנותית בחלק מארצות האיסלאם.

 

גיאוגרפיה

המקאם הוא אחד מהשיטות הצליליות-מוסיקאליות הנפוצות ביותר בעולם. הוא קיים באופן ברור ובולט במצרים, סוריה, ירדן ותורכיה. כמו כן שיטת המקאם היא הבסיס לרוב היצירה המוסיקלית בצפון אפריקה (אלג'יר, טוניס, לוב ומרוקו), בארצות הערביות כמו עירק, סעודיה, כויית, עומן, בארצות התורכמניות במרכז אסיה (אזיירבג'אן, תורכמניסטאן, אוזבקיסטאן, קזחסטאן) ובאירופה (יוון, בולגריה, סרביה, קרואטיה, מקדוניה ואלבניה). באיראן קיימת מערכת סולמות מוסיקליים, הקשורה גם היא אל המקאם בתורכיה ובארצות ערב. ניתן למצוא השפעה של המקאם גם במוסיקה בדרומה של אפריקה (סודן, אתיופיה, קניה) ובארצות מוסלמיות במזרח הרחוק כמו אינדונזיה ומלזיה.

עובדה חשובה היא, כי בכל אחת מהארצות שצוינו לעיל קיים מגוון של גרסאות מקומיות לשיטת המקאם ואין שיטה אחידה וקבועה של המקאם. ניתן לומר כי המקאם מייצג דרך  של התייחסות למערכת צלילית, היוצרת מסגרת להבנה ולביצוע סוגים שונים של מוסיקה עממית ואמנותית, בעיקר בארצות שנשלטו על ידי האיסלאם או אשר היו חלק מהאימפריה העותמנית. הגרסאות הרבות לשיטת המקאמים באזורים שונים, יצרו מצב בו שם אחד של מקאם מסוים יכול לייצג מספר גירסאות של מערכות צליליות ותבניות מלודיות, הנבדלות במרכיבים שונים האחת מהשנייה מאיזור לאיזור. אנו נתייחס במאמר זה אל שתי המסורות המוסיקליות המרכזיות המתבססות על שיטת המקאם: המוסיקה התורכית והמוסיקה הערבית.

 

היבטים היסטוריים

המלומד החשוב הראשון שעסק במקאם הוא אבו נאצר אל-פאראבי, אשר חי בבגדד במאה העשירית לספירה. אל-פאראבי חיבר שני ספרים הדנים במדע המקצב, ובהם הוא מסביר את ארגון הפעמות וההפסקות שביניהן, תבניות מקצב בסיסיות ושילוב המקצב במבנים מוסיקליים. ספרו הגדול הנקרא "כיתאב אל מוסיקי אל כביר", נחשב עד היום כספר החשוב ביותר בנושא התיאוריה הערבית על המוסיקה, והוא השפיע רבות על התיאוריה המוסיקלית הערבית במשך דורות רבים. בכתביו אפשר למצוא הסברים על שיטת הכיוון (הצלילית) בתקופתו, וכן מוזכרים בו מספר מקאמים. אולם, המקאם  של ימינו דומה יותר לתיאוריה של סאפי א-דין אל אורמוי, אשר מזכיר בכתביו את אל-פאראבי ואשר כתב את ספרו הגדול "כיתאב ווא מוסיקי" בסביבות השנה 1293. סאפי א דין מתאר שיטת כיוון לעוד בעל ארבעה מיתרים, ובה 17 צלילים בתוך האוקטבה (שיטה הקיימת עד היום במסורות עממיות מוסיקליות באזור המזרח התיכון ודרום חצי האי ערב). כמו כן הוא מציין שמות רבים של מקאמים, שחלקם עדיין בשימוש היום.

אין בידינו מידע רב על מקורות הידע של אל-פאראבי וסאפי א-דין בנוגע למקאם. לא ידוע מי המציא את שיטת הכיוון של המקאמים כפי שהם מתוארים אצל שני המלומדים הללו. אולם למן שני החוקרים הללו ואילך קיימת ספרות על המקאם בעיקר מן ההיבט התיאורטי ופחות ספרות על יצירות מוסיקליות.

במאתיים וחמישים השנים האחרונות של האימפריה העותמנית אומץ כתב התווים המערבי אל המוסיקה העותמנית, וכך הגיעו לידינו כמה אלפים של יצירות קלאסיות עותמניות הכוללות כמאה וששים שנה של יצירה מוסיקלית. דמות ראויה לציון הוא  דמיטרי קנטמיר (1673-1723) שהיה מוסיקאי ראשי בחצר המלוכה העותמנית במאה השמונה עשרה והשאיר אחריו יצירות רבות שכתב בתווים מערביים וכן דיונים על מספר מקאמים.

בתקופה זו (המאה השמונה עשרה עד תחילת המאה העשרים) נוצרו והתגלו כמאה מקאמים באימפריה העותמנית, כמו למשל מקאם הנקרא פסנדיד, המיוחס לסולטאן סלים השלישי. דוגמה נוספת היא דמותו של המלחין דדה אפנדי, הנחשב כמחברם של מקאמים רבים במוסיקה העותמנית.  במחקר המקאם ידועה התופעה שבה מקאמים מסוימים מופיעים לפתע בספרות המוסיקלית העותמנית, וההשערה היא כי זו תוצאת עבודתם של מוסיקאים שנשלחו על ידי הסולטנים למחוזות רחוקים של האימפריה, והביאו "ניבים" מלודיים חדשים (לחנים עממיים) שהתגלו על ידם, יצרו מהם מקאמים וכך הם נכנסו אל הרפרטואר האמנותי העותמני. השמות של חלק ממקאמים אלו רומזים על מקורם, כמו למשל מקאם חיג'אז ומקאם איספהאן הנקראים על שמות של ערים בפרס.

יש המסבירים את ההבדלים ברמות החשיבות בין המקאמים השונים בכך שהם אינם באים ממקור אחיד ומשותף. ישנה דעה הגורסת כי חמשת המקאמים המרכזיים ביותר - מקאם צבא, ראסט, כוזאם, חיג'אז ובייאת-עושאק - קשורים אל חמש התפילות היומיות של האיסלאם: אחרים טוענים כי שמות המקאמים מתבססים על מיקום הצליל הראשון של כל מקאם על פני מיתרי העוד. יש הקושרים מקאמים לאזורים גיאוגרפיים, כמו מקאם חוסייני הקשור לאזור תורכיה. אפשר להבחין כי המקאמים נאווה, בסטניגר, בייאתי ערבאן, הם בעלי מבנה הדומה לסולמות הפרסיים (הדאסטגהא) יותר מאשר למקאמים התורכיים. דעה נוספת היא כי כמה מן המקאמים מקורם כנראה במוסיקה של הכנסייה הביזנטינית–יוונית: מקאם כורד, ניגריז, נווה אפזה, בוסליק. כמו כן ידוע לנו כי מספר מקאמים נוצרו במאתיים השנים האחרונות כמו שאד ערבאן, פרחפאזה, ומוחייאר כורדי.

מכל הנאמר כאן, אפשר להסיק כי שיטת המקאם היא אחת מן השיטות המודאליות המסובכות והמורכבות ביותר בעולם ומשום כך היא קשה מאוד להבנה ולהסבר ממצה.

 

עקרונות מוסיקליים מרכזיים של המקאם

עיקרון משותף לכל שיטות המקאם בכל השונות הוא הימצאותם של מרווחים שונים הקטנים מטון שלם והגדולים מחצי טון במהלך הצלילי של מקאמים מסוימים. זוהי שיטת כיוון השונה מזו של המוסיקה המערבית, בה המרווחים כוללים טון שלם וחצי טון בלבד.

יסוד מוסיקלי נוסף העומד בבסיס המקאם בכל גרסאותיו, הוא שמערכת הצלילים של המקאם מורכבת משתי מערכות משניות המורכבות משלושה, ארבעה או חמישה צלילים עוקבים. שתי מערכות אלו נקראות טֶטְרַקורדים (מושג מוסיקלי מערבי) או אג'נאס (ג'ינס ביחיד - אג'נאס ברבים, מושג מוסיקאלי ערבי). כל מקאם מאופיין על ידי הצירוף בין שני הטטרקורדים, כאשר שמו ניתן לו על פי הטטרקורד התחתון המהווה את שורש המקאם ואילו הטטרקורד העליון נותן את שם הווריאנט מתוך משפחת המקאם.

אחד האפיונים של תופעת המקאם, הוא היסוד האילתורי הקיים במוסיקה הערבית והתורכית וגם במוסיקה הפרסית. לשם הבנת תופעת האלתור במקאם, יש להבין מספר רעיונות מוסיקליים המסבירים עיקרון זה. כל מבנה מוסיקלי בכל התרבויות המוסיקליות בעולם מורכב  משני גורמים: 1) מרחב - הגורם הצלילי מרחבי, המתבטא בגובהי הצלילים וברווח בין גובה צליל למשנהו. גורם זה מתבטא במהלך הצלילי של כל מבנה מוסיקלי. 2) זמן - גורם הזמן, היוצר את המקצב והמשקל אשר מתבטא במשכי הצלילים וביחסים בין משכי הצלילים על ציר הזמן. אופיו של קטע מוסיקלי מושפע מהאופן שבו שני הגורמים הלו מאורגנים - בנוקשות או באופן חופשי. דהיינו, איזה מרכיב בולט יותר, מרכיב המקצב והמשקל או המרכיב הצלילי-מרחבי. בצורות האלתוריות של המקאם, המרכיב הצלילי-מרחבי מפותח בצורה מאוד מודגשת בניגוד למרכיב הזמן והמקצב הנתון לארגון שאיננו מוחלט. לכן הצליל והמרחב הצלילי הם בעצם הגורם הקובע והחיוני בביצוע האלתור. עיקרון מוסיקלי זה שונה מן הצורות במוסיקה האמנותית המערבית, הנשענות על מרכיב הזמן המקצבי היוצר את אפיון המשקל הקבוע והסימטרי שהוא חלק בלתי נפרד מן המוסיקה הזו עד המאה ה–20. כל ביצוע של אלתור במקאם מורכב ממספר חטיבות שבסופם הפסקים. בכל חטיבה ההיבט הצלילי-מלודי מתפתח, ובכל מהלך מלודי חדש מתרחש דבר מה מוסיקלי חדש. האירוע החדש מטופל באופן עצמאי או בשילוב חומרים מוסיקליים שהוצגו לפני כן.

עקרון האלתור אינו קיים במוסיקה האמנותית המערבית עד המאה העשרים. לעומת זאת האלתור המבוסס על המערכת המודאלית של המקאם ועל תבניות מלודיות האופייניות לכל מקאם, הוא מרכיב חשוב ביותר במוסיקה הערבית, התורכית והפרסית.  

היעדר משקל קבוע עשוי להסביר את תגובתם של מאזינים שהמוסיקה המזרחית זרה להם, הרואים בביצוע האלתור במקאם מעין מהלך מוסיקלי חסר מבנה וצורה. אולם לאלתור במקאם יש צורה ומבנה. הוא כולל מרכיבים מבניים, מעברים מודאליים, שלבים ודרגות צליליים, ותוכן רגשי שאפשר להבחין בו בבירור בצורות הקוליות והכליות כאחד.

 

המקאם במוסיקה התורכית

המוסיקה האמנותית התורכית, היא תוצר ברור של התרבות העותמנית. תרבות מוסיקלית זו נשענת על עבר עשיר ויש בה רפרטוארים נרחבים הכוללים אלפי יצירות מתקופה של כחמש מאות שנה. המוסיקה האמנותית התורכית היא חד-קולית, זוהי מסורת שהועברה מאות שנים בעל פה. יסוד מרכזי בה הוא המקאם, היסוד השני הוא האוסול, שהוא המרכיב המקצבי של המוסיקה התורכית. כיום מוכרים כמה מאות מקאמים תורכיים, אולם מביניהם ישנם 13 הנחשבים כמקאמים הבסיסיים[1]:

 

המקאמים התורכיים לפי סיגנל

 

מקאמים תורכיים נוספים בשימוש כיום

 

 

 

                                                     

                               

המקאם במוסיקה הערבית

מסורת המוסיקה הערבית כוללת בתוכה את המסורות המוסיקליות של אזור המזרח התיכון וחצי האי ערב. שורשיה של המוסיקה הערבית נעוצים בעבר הרחוק בתקופות שקדמו להופעת האיסלאם. אולם ההתפתחות הגדולה ויצירת המסורת המוסיקלית הנרחבת כפי שאנו מכירים אותה היום, התרחשה כנראה עם התפתחות האימפריה המוסלמית והקמת מרכזי השלטון הגדולים שבהם התפתחה התרבות האסלאמית, שהמוסיקה היוותה בה מרכיב חשוב. מסורת מוסיקלית זו הועברה בעל פה מדור לדור על ידי מורים שהעמידו דורות של תלמידים אשר העבירו את התורות המוסיקליות של מוריהם לדורות הבאים. רק במאה העשרים החלו לכתוב בתיווי מערבי את התיאוריה המוסיקלית הערבית ואת היצירות של המוסיקה הערבית.

המקאמים הערביים נחלקים למקאמים מרכזיים שסביב כל אחד מהם קיימים מקאמים נוספים השייכים ל"משפחה" (פאצילה) של המקאם הראשי.

 

משפחות המקאמים המרכזיים במוסיקה הערבית[2]

 

 

האפיון הרגשי במקאם

כל מקאם הוא בעל תוכן רגשי משלו הנקבע בראש וראשונה על ידי גרעין הצלילים המרכזיים בו -  שהם אותם צלילי יסוד שמסביבם נעות התבניות המלודיות של המקאם - וכן על ידי מערכת הצלילים השלמה של המקאם. תבניות אלו מרכיבות את המהלך המלודי וההתפתחות של המקאם. שני מקאמים יכולים לכלול מערכת צלילית זהה (כמו למשל הבייאת הערבי והעושאק התורכי), אולם גרעין צלילי היסוד שלהם אינו זהה ולכן מהלך ההתפתחות המלודית של שני מקאמים אלו יהיה שונה, ומתוך כך תיווצר אווירה רגשית-מוסיקלית שונה.

הביצוע הקולי או הכלי של המקאם משקף מצב רוח או מצב רגשי. ישנם המפרשים את המקאמים כמביעים רגשות מסוימים, וכך מפרשים למשל את מקאם ראסט כמייצג רגשות של גאווה, עוצמה של הרוח וגבריות; מקאם בייאת כמביע חיות, שמחה וסוג של נשיות; מקאם סיגא נחשב כקשור לרגשות של אהבה; מקאם סבא כמעורר רגשות עצב וכאב ומקאם חיג'אז כקשור למדבריות רחוקים.

לסיכום, המקאם הוא היסוד החשוב ביותר בתרבות המוסיקלית של מרבית ארצות האיסלאם, מרכז אסיה והבלקן. הוא מכיל בתוכו עולם נרחב של מרכיבים מוסיקליים ורגשיים: מערכות צליל, סוגי מרווחים שונים, תבניות מלודיות, סגנונות אלתור שונים ודרכי ביצוע המשקפות אווירה ורגשות.

 

ביבליוגרפיה

            שילוח, אמנון, 1999 - המוסיקה בארצות האיסלאם. ירושלים: מוסד ביאליק

D'Erlanger, Baron Rudolphe, 1949 - La musique arabe, vol 5. Paris: Librairie Orientaliste Paul Geuthner.

D'Erlanger, Baron Rudolphe, 1959 - La musique arabe, vol 6. Paris: Librairie Orientaliste Paul Geuthner.

Farmer, H. George, 1994 (1929) - A history of Arabian Music to the  XIIIth Century. London: Luzac Oriental.

Farmer, H. George, 1925 - Historical Facts for the Arabian Musical Influence. London: William Reeves Bookseller Limited.

Feldman, Walter, 1996 - Music of the Ottoman Court. Berlin: VWB – Verlag für Wissenschaft und Bilding.

Racy, Jihad A, 1991 - "Historical Worldviews of Early Ethnomusicologists: An East-West Encounter in Cairo, 1932", in Blum S., Ph. V. Bohlman, D. M. Neuman (eds), Ethnomusicology and Modern Music History. Chicago: University of Illinois Press.

Racy, Jihad A, 1998 - "Improvisation, Ecstasy, and Performance Dynamics in Arab Music", in: In The Course of Performance. Edited by B. Nettl & M. Russel. Chicago, London: The University of Chicago Press.

Shiloah, Amnon, 1981 - “The Arabic Concept of Mode”, Journal of the American Musicological Society 34: 19-42.

Signell, Karl L, 1977 - Makam: Modal Practice in Turkish Art Music. Washington: Asian Music Publications.

Touma, Habib H., 1975 - Maqam Bayati in the Arabian Taqsim: A Study in the Phenomenology of the Maqam. International Monograph Publishers.

Touma, Habib H., 1996 - The Music of the Arabs. Oregon: Amadeus Press.

 

 



 [1] הסימון בתחתית החמשה מציין את הצלילים המרכזיים של המקאם, אלו הצלילים היוצרים את שני החלקים המרכיבים את המקאם -  הטטרקורדים (במקרים מסויימים פנטקורדים).

[2]  המקאם המופיע בתווים הוא המקאם הראשי בכל משפחה.