דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

מבוא לתפילת עמידה

חיים עובדיה

16/11/2015

תקציר המאמר

לתקציר המלא

 

תפילת העמידה היא הציר המרכזי בכל התפילות הממוסדות ולמעשה בספרות המשנה המלה תפילה מתייחסת בעיקר לעמידה. תפילה זו נקראת גם תפילת לחש או תפילת שמונה עשרה. ישנן מסורות שונות על זמן חיבורה של תפילה העמידה ומקדימות אותה לתקופת שיבת ציון במאה הששית לפני הספירה, אולם הברכות 12-15 ו-17 כתובות מנקודת מבט של עם הנמצא בגלות ולכן סביר להניח שהתפילה מאוחרת לחורבן הבית השני בשנת 70 לספירה.

התפילה נאמרת בעמידה ובלחש ובנוסח הראשון שלה כללה שמונה עשרה ברכות. בראשית המאה השנייה ביקש רבן גמליאל מחכם בשם שמואל להוסיף ברכה לתפילת העמידה. ברכה זו נקראת ברכת המינים והיא מוקמה לאחר הברכה השתים עשרה.

העמידה מורכבת משלושה חלקים עיקריים שהחלק המרכזי שבהם ניתן לחלוקה לארבע יחידות קטנות יותר, ובסזך הכל שש יחידות בנות שלוש ברכות כל אחת. שלוש הברכות הראשונות נקראות ברכות השבח והן עוסקות בשבחיו של הבורא. שלוש הברכות האחרונות נקראות ברכות ההודאה ועניינן הבעת הכרת טובה לבורא על חסדיו ונפלאותיו. הברכות האמצעיות עוסקות בבקשת צרכי היחיד והרבים.

בשבתות ובמועדים, אין הברכות האמצעיות נאמרות, שכן אין זה נאה להרגיש נצרך ביום שבת וחג, ובמקומן נאמרת ברכה אחת העוסקת במעלתו של היום המיוחד ונקראת "קדושת היום". בראש השנה מורחבת ברכה אמצעית זו לשלוש ברכות המדגישות את הנושאים המרכזיים בראש השנה ונקראות בהתאם "מלכויות, זכרונות ושופרות".

את הברכות האמצעיות בימי החול אפשר לחלק ליחידות הבאות (לפי המספור המקורי, לפני תוספת ברכת המינים):

ברכות 4-6 בקשת צרכיו הרוחניים של האדם הפרטי: דעת, האפשרות לחזור בתשובה, הסליחה האלוקית

ברכות 7-9 בקשת צרכיו הגשמיים של האדם והכלל: גאולה, רפואה, שפע כלכלי

ברכות 10-12 בקשת החזרת הסדר הלאומי על כנו: קיבוץ גלויות, כינון מערכת המשפט, הצלת וקיום מנהיגי ישראל

ברכות 13-15 בקשת כינון מלכות משיחית בירושלים וחתימת הקובץ האמצעי: כינון ירושלים כעיר מלוכה, הגעת המשיח, קבלת כל התפלות

הברכה שנתוספה לעמידה, ברכת המינים, שונה בתכנה ובסגנונה מכל שאר הברכות האמצעיות. בעוד כל השאר מבקשות ברכה וטובה ונושאות נימה חיובית, לברכה זו נימה תוקפנית ועניינה הטלת קללות על המינים והמשומדים. בשל תכנה הטעון עברה הברכה גלגולים רבים ושונתה בידי צנזורים למיניהם וכך ניתן למצוא בנוסחים השונים התייחסויות למינים, זדים, משומדים וכינויים אחרים. תפילה זו חוברה על רקע עלייתה של הנצרות כדת מתחרה ליהדות. הנוצרים הראשונים ראו עצמם כיהודים לכל דבר והמשיכו לקיים את כל המצוות, כאשר ההבדל היחיד ביניהם לבין היהודים היה אמונתם שישו הוא המשיח. תופעה זו הציבה בעייה בפני החכמים שלא רצו שהנוצרים יתפללו עם היהודים באותם בתי כנסת וישפיעו עליהם, ולכן תיקנו ברכה זו שהופנתה במופגן כנגד הנוצרים ואמונתם. הם הניחו, בצדק, שאמירת ברכה זו בקול על ידי החזן תגרום לנוצרים לפרוש מרצונם מבתי הכנסת היהודים.

משום חשיבותה של תפילת העמידה ומשום שהיו רבים שלא ידעו לאמרה בעל פה, התקינו חכמים שהחזן חוזר ואומר את כל תפילת העמידה בקול כדי להוציא ידי חובה את כולם.

במהלך החזרה ישנן מספר תוספות שנאמרות על ידי כל הקהל ואחת מהן, הקדושה, מושרת ברוב קהילות ישראל, אם על ידי החזן כסולן ואם על ידי הציבור או בשיתוף מקהלה.