דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

מבוא לקריאת התורה

חיים עובדיה

16/11/2015

תקציר המאמר

לתקציר המלא

 

את התפילה בבית הכנסת ניתן לחלק לשתי קטגוריות עיקריות: תפלות הנאמרות על ידי כל הציבור וקטעים המושמעים על ידי נציג המתפללים  שהוא שליח הציבור, הרב או הקורא בתורה.

קריאת התורה שייכת לקטגוריה השנייה והיא מהווה בעצם את החלק הקדום ביותר של ההתכנסות הציבורית הדתית אותה אנו מכנים כיום בשם הכולל "תפילה". מטרת ההתכנסות שבה קוראים קטעים מספר התורה היא חינוכית ומוסרית ואכן בתנ"ך ישנן כמה דוגמאות לקריאת התורה בציבור בהקשר זה, כמו למשל שירת האזינו (דברים לא:כב-ל) אותה מציג משה לבני ישראל לפני מותו כתוכחה על מעלליהם וכתזכורת לדרך בה עליהם לנהוג בעתיד, קריאת ספר התורה שנמצא במקדש על ידי המלך יאשיה  (מלכים ב כג:א-ג) וקריאת התורה על ידי עזרא מגדל עץ באזני שבי ציון כחלק מכריתת ברית בין העם ואלהיו (נחמיה ח:א-ח). הקריאה בתורה גם ממוסדת בתורה כחלק ממעמד כינוס כל העם אחת לשבע שנים:  בבוא כל ישראל ליראות את פני ה' אלקיך במקום אשר יבחר, תקרא את התורה זאת נגד כל ישראל באזניהם, הקהל את העם, האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך, למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת.

 על פי המסורת התלמודית הקריאה בתורה כפי שהיא נהוגה היום, נתקנה בזמן קדום מאד. במסכת סופרים (י:א) נאמר שהקריאה בשבתות ומועדים נתקנה על ידי משה ואילו הקריאה בימי שני וחמישי ובמנחה של שבת נתקנה על ידי עזרא הסופר. קשה לאשש טענה זו על סמך המקורות ההיסטוריים האחרים ומסתבר יותר להניח שקריאת התורה התמסדה כטקס קבוע לאחר חורבן הבית כדי לענות על הצורך הדחוף שהתעורר למלא את החלל שנפער בחיי האומה עם הילקחו של בית המקדש והטקסים הסובבים אותו.

מכיוון שבלב לבו של המקדש, בתוך ארון הקודש שבקודש הקדשים, היה מונח ספר התורה, הפכה קריאת ספר התורה למעמד המשחזר את נשיאת ארון הקודש, ובית הכנסת הפך למסמל את בית המקדש, או כפי שנתכנה במרוצת הזמן: מקדש מעט.

עם הזמן התווספו מנהגים רבים והלכות אין ספור לטקס קריאת התורה, כמו גם גינונים וסממנים המקנים לטקס חשיבות רבה ביותר בחיי הדת של האומה. הספרים מעוטרים בתכשיטי כסף, אריגים יקרים, ותיבות מעשה אמן. הם מונחים בתוך ארון קודש הנמצא בקדמת בית הכנסת ושאליו נשואות עיני העם בתפלה. כל הפעולות הקשורות בהוצאת ספר התורה, בקריאה בו ובהחזרתו לארון נחשבות לכבוד גדול הניתן לחשובי בית הכנסת, לאנשים החוגגים טקסי חיים או לאלו הרוכשים את המצווה במכירה פומבית. פעולות אלה כוללות  בין היתר את: פתיחת ההיכל, נשיאת הספר, הלבשת הספר ברמונים, הנפת הספר לעיני הקהל, גלילת הספר לאחר הקריאה (רק בספרי התורה האשכנזיים). הקריאה בתורה מתבצעת על ידי מומחה לדבר המכונה "בעל קורא" ובמהלך הקריאה הקהל עוקב בדריכות אחריו כדי לוודא שלא טעה בהיגוי או בטעמים.

אחד מתפקידיו של ארון הקודש בזמן בית המקדש היה להוביל את העם לקרב ולהבטיח את נצחונו בו, כחפץ המסמל את הקשר הרוחני שבין העם לאלהיו (ראה: במדבר יד: מ-מה; שמואל א, ד:א-י). משום כך הפך במהלך השנים מעמד פתיחת ההיכל והוצאת הספר למעמד המאפשר למתפללים לתקשר בצורה ישירה עם הבורא, במיוחד בעקבות פרסום ספר הזוהר המתייחס לפתיחת דלתות ההיכל כאל פתיחת שערי שמיים (זוהר שמות רו:א), ולכן נאמרות תפלות רבות כחלק מהטקס הכוללות תפלות אישיות, על חולים, לשלום המדינה והשלטון המקומי ועוד. כמו כן בשל האופי הפומבי של קראית התורה, נוצל מעמד זה להכרזות חשובות כמו ברכת החודש המזכירה לציבור באלו ימים בשבוע הבא יחול ראש חודש, וההודעה על צומות מסויימים.

מכיוון שבזמן התמסדות הקריאה בתורה לא היתה העברית התנ"כית השפה המדוברת בפי רוב העם, החלה הקריאה לאבד את הסממן הלימודי-מוסרי שבה. הפתרון הראשון שהוצע על ידי החכמים היה תרגום התורה לארמית באופן שכל פסוק הוקרא פעמיים בעברית ואחר כך פעם אחת בארמית. במשך הזמן התגלתה שיטה זו כבלתי יעילה ומסורבלת והיא השתמרה רק בקרב יהודי תימן ובמספר מנהגים צדדיים כמו קריאת התורה לחתן וקריאת הפרשה על ידי יחידים בצורה המתוארת לעיל. הפתרון השני שפותח על ידי החכמים וזכה להצלחה מרובה הוא הדרשה בציבור, שהיא בעצם הרחבה ופירוט של הקריאה השבועית השמה דגש כעל מסר רוחני ומוסרי.