דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

מבוא להבנת הפיוט

חביבה פדיה

16/11/2015

תקציר המאמר

מאמר זה יוביל אותנו בדרך להבנת הפיוט, מהבנת הממד הטקסטואלי של השיר וממד הביצוע בזמן; זיהוי הדובר והנמען בשיר; עבור דרך הבנת ההקשר ההיסטורי של כתיבת השיר והקשר ביצוע הטקסט - הזמן בו מתבצעת השירה, ועד לפענוח "צופן" השיר - הבנת שפת השיר על כל רבדיה - פשט, רמז, דרש וסוד. מתוך כך נגיע להבנה עמוקה יותר של השיר ונוכל לנסות לעיין בו לאור המקורות שעמדו לעיני המשורר ולנסות לדרוש אותו בעצמנו.

לתקציר המלא

תוכן

הפיוט – שירה ותפילה

הדובר והנמען בשיר

ההקשר ההיסטורי

הקשר ביצוע הטקסט – זמן השירה

הבנת המסר

השפה – פשט, רמז, דרש וסוד

הזמן הריטואלי, המחזורי והאסכטולוגי

מדרש פיוט

 

 

הפיוט – שירה ותפילה

הפיוט הוא יצירה טקסטואלית, שירה שנועדה להיות מושרת בקול, ויש בה האפשרות להכיל את כל ממדי השיחה הפונה לאל או שחה אודותיו, לכן הפיוט הוא גם תפילה המבטאת את קשת הרגשות כלפי האל: שבח, הלל, שמחה, עצב, קינה וזעקה, געגוע וכמיהה.

הפיוט עשוי לנבוע מן המקום של העמידה האישית לפני האל ברגעי שברון לב, וידוי, חרטה, געגוע או שמחה. הפיוט עשוי לנבוע מתוך הזדהות ויצוג של כלל הקולקטיב היהודי.

הפיוט צבר לאורך הדורות מתחושות הקשורות במחזוריות החיים, מתגובות ורגשות הקשורים במצב ההיסטורי של עם ישראל שעיקרו גלות, ומתקוות הלב לגאולה, אבל יחד עם זאת רבים מהפיוטים עוסקים בממד האישי של תחושת הגלות הפרטית והתקווה לגאולת הנשמה.

הטקסט וביצוע הטקסט

בבואנו להבין את הפיוט עלינו להתייחס לשני הממדים שלו - הממד הטקסטואלי וממד ביצוע הטקסט. לא תמיד היחס בין שני ממדים אלה הוא שקול כאשר מפרקים אותם, בדרך כלל כוחם באחדותם. לעתים אנו עשויים לחוש שעיקרו של השיר תלוי במנגינתו, לעתים נקודת הכובד מצויה בטקסט  ולעתים, עתים שהן מפסגת היצירה הפיוטית - העוצמה הטקסטואלית והעוצמה של המוזיקה שקולות ומזינות זו את זו.

כמו בשירה ובאמנות בכלל, לעתים אנו חשים שאנו עומדים מול שירה גדולה ולעתים מדובר בכותבים ובמלחינים שהם יותר הבנאים הקטנים יותר והעמלים של מלאכת השיר מדור דור, החוזרים לעתים על מטבעות לשון של קודמיהם. לעיתים אפשר להרחיק לכת ולומר שבמקרים מסוימים התוכן המילולי עלול לקרוס כליל בלא המנגינה, הביצוע וההקשר הדתי או הדתי חברתי.  

הפיוט הוא יצירה דתית וככזאת הוא שואב מכל מרחב הספרות הדתית המוכר לכותב. הפיוט עשוי לשאוב משפת התנ"ך, המדרש או הקבלה, והיות שלעתים קרובות הוא פונה בשם הקולקטיב הוא עשוי להשתמש בסמלי קולקטיב שנתקבלו במסורת היהודית.

 

הדובר והנמען בשיר

כאשר אנו באים ללמוד את הפיוט כיצירה טקסטואלית, אנו ניגשים אליו בעיניים של ניתוח יצירה ספרותית דתית. נגדיר לעצמנו את השאלות העיקריות שתלוונה אותנו בקריאת הטקסט:

מיהו הדובר בטקסט, מי המדבר, למי שייך ה"אני הדובר"? האם זהו אדם מסוים? מי הוא המוען?

לפעמים הפונה בצורה פשוטה וישירה הוא האדם, כמו בשירים ירעד לבי, אתה אהובי, ידיד נפש.

אל מי השיר פונה? לאל? לאדם? לכנסת ישראל כסמל? לבני העם? לחברים? מי הנמען?

לעתים קרובות השיר נע מאדם כמוען אל האל כנמען. זו הזיקה היסודית של כל שירי התפילה, כאלה הם למשל אגדלך, שואף כמו עבד.

אם השתלטנו על שני הגורמים האלה, התקדמנו בהבנת השיר. לעתים נמצא שהגורם אליו פונים (הנמען) אינו מופיע כלל בשיר ועלינו רק להבין את קיומו, לעתים השיר הוא דיאלוג ויחסי מוען- נמען יתחלפו. בשירים כאלה המבנה הנפוץ הוא שכנסת ישראל תדבר אל האל והוא יענה לה.

 

ההקשר ההיסטורי

מהו ההקשר של כתיבת השיר? כאן אפשר להציע תשובות ממינים שונים וצריך לדעת להבדיל בין רמות שונות ובין מעגלים שונים של הקשר. לפעמים ישנו ההקשר ההיסטורי הרחב, שחשוב שיהיה ברור למעיין: למשל שירה מתקופת תור הזהב בספרד (יפה נוף, ידידי השכחת, אגדלך, שואף כמו עבד); פיוטים מהמאות האחרונות - מן המאה השמונה עשרה ועד המאה העשרים - מצפון אפריקה (מלכי מקדם, יונה עד אנה תלכי, מקומך אל תנח), מארם צובא (אור צח ופשוט, יה אל גדול, אתה אל כביר) או מעירק (עד אנה יונה או כירי רם של ר' יוסף חיים); שירה מן המאה השש עשרה של מקובלי צפת (לכה דודי, ידיד נפש, אזמר בשבחין) וברחבי האימפריה העותמנית (מפיוטי ר' ישראל נג'ארה או משירי הפייטן הפחות ידוע ר' מנחם די לונזאנו); שירה שמקורה באשכנז של המאות העשירית ועד השתים עשרה (אנעים זמירות, ואולי גם שימו לב אל הנשמה); פיוטים עתיקים מתקופת הפיוט הארץ-ישראלי הקדום (אל אדון).  זהו סוג ההקשר ההיסטורי.

 

הקשר ביצוע הטקסט - זמן השירה

הקשר אחר עשוי להיות הקשר הביצוע של השיר: האם בוצע בלילה או באשמורת הבקר? במקרה כזה הוא מקושר למצבי התכנסות פרא-ליטורגיים. האם בוצע בברית (אתה אהובי, יהי שלום בחילנו), או בשמחת לידת הבת (יפת עין, יעלה יעלה), בחתונה (אל מאד נעלה, שלום לך דודי), או בבר מצווה (יומא טבא)? במקרה כזה הוא מקושר לטקסי המעבר של החיים; האם השיר מוקם בתוך הטקסט של התפילה, כרשויות (שואף כמו עבד, צמאה נפשי, אגדלך, שפל רוח), או נתקבל כתפילה ממש (לכה דודי); האם השיר קשור למחזור השנה הריטואלית - לשבתות ולחגים - שירים כאלה מנסים לתת את הממד הנפשי הקשור באותו חג והכניס את המתפלל למצב תודעה ורגש מסוים. לפעמים מנסה הכותב לצקת לתוך תודעת האדם השר תכנים עיקריים מן התורה, המדרש ותורת הסוד הקשורים לאותו חג או לשבת בכלל, כלומר לפיוטים אלה יש פונקציה הקשורה גם לזיכרון הקולקטיבי וגם להנכחת תחושת הזמן הקדוש הריטואלי בתודעת המתפלל. כאלה הם למשל אחות קטנה, בת אהובת אל, עת שערי רצון - המיועדים לראש השנה;  למענך אלקי, לך אלי תשוקתי - המיועדים ליום כיפור; סוכה ולולב, צמאה נפשי – המיועדים לסוכות; כירי רם המיועד לשמחת תורה; יה הצל יונה מחכה, מעוז צור ישועתי - המיועדים  לחנוכה; שימני ראש, שושנת יעקב, עזר מצרי - המיועדים לפורים; ירום ונישא, נכון ליבו, מלך גואל ומושיע - המיועדים לפסח; עדות השם - המיועד בין היתר לשבועות, ועוד סדרה רבה של שירים ופיוטים המיועדים לימי הסליחות שלפני הימים הנוראים כמו אדון הסליחות, בן אדם מה לך נרדם.

שבת היא זמן כה מרוכז, שמעבר לשירים המיוחדים לה כמו שלום עליכם, דרור יקרא, יום שבתון, כי אשמרה, ברוך אל עליון, מה ידידות מנוחתך, אנעים זמירות, התפתחו משך הדורות ובעיקר בהשראת הקבלה, שירים לכל אחד ממדורי הזמן שלה, כמו למשל פיוטים לשלוש סעודות השבת (אזמר בשבחין) ושירים למוצאי שבת כמו אל אליהו, במוצאי יום מנוחה, לנר ולבשמים.   

לבד ממחזור השנה, החגים והשבת, עלה גם נושא המחזור היומי, ושירים אלה התפתחו במיוחד למן המאה השש עשרה (ראו מאמרי על ר' ישראל נג'ארה). שירים אלו הדגישו בדרך כלל את התעוררות הלב עם אור השחר. חלקם נכתבו במיוחד למטרה זו כמו שחר אבקשך  וחלקם מתוך שהיו חביבים על העם אומצו לתוך מסגרת זאת כמו שימו לב לנשמה.  

אלו מעגלי ההקשר החיצוניים, ההקשר ההיסטורי והקשר ביצוע הטקסט. בהמשך, כאשר ננסה לפענח את השיר, נמצא שדרוש לנו גם להבין הקשרים בתוך החיים הטקסטואליים של היצירה העברית לדורותיה. אלה עשויים להיות פעילים בתוך השיר בצורות שונות. עבור הכותב היא שפה שלעיתים קרובות מובנת מאליה ולקורא העברי הממוצע שבדרך כלל כבר התנתק ממקורות השירה העברית, היא פחות ברורה ולפעמים אף סתומה.

שאלה זו מובילה אותנו קדימה אל הניסיון לפענח את התוכן של השיר.

 

הבנת המסר

רצוי קודם כל לקרוא את השיר קריאה "פשוטה", להרגיש אם המסר, השדר, מה שהדובר רוצה לומר, ברור לנו. הבנת השדר קשורה או בפענוח התוכן המילולי הספציפי או בהגדרת סוג הרגש.

השדר הוא ברור יחסית בשירים הנעים מהאדם לאל, שירי תפילה שאותם כבר הזכרתי למעלה. בשירים מהסוג הזה, אם נרצה להבין את השדר נצטרך להתרכז בהבנת הרגש הדתי הבולט מתוך כל קשת הרגשות האפשריים: רגש השִפלוּת - שפל רוח; רגש השמחה והשבח - יה רבון עלם, ירעד לבי; רגש התחנונים - אדון הסליחות; רגש הגעגועים - ידיד נפש, אנה אלך.

לעתים יש שירי שבח הסתומים בעינינו - שירים אלו ניתנים להגדרה כשירים המשבחים את האל ומהללים אותו מתוך תפיסת אלוהות מובנית ושיטתית: אל אדון (המשקף את עולם ספרות ההיכלות) אדון עולם, יגדל (המשקפים את הספרות הפילוסופית), לכה דודי, בר יוחאי, אור צח ופשוט, אנעים זמירות, אל מסתתר (המשקפים את הספרות הקבלית ואת חסידות אשכנז).

לעתים  נצטרך להגדיר מה לא ברור לנו בשיר. בדרך כלל אלו דברים שהכותב עצמו לא רצה כלל להסתיר אלא הם היו השפה שלו ועבורנו הם כמעט כמו צופן. כאן אנו ניגשים להבהרת השפה.

 

השפה - פשט, רמז, דרש וסוד

כדי לפשט את העניין ובתוך כך גם להסביר את דרכה של המחשבה היהודית, אפשר לומר כי  ברמת השפה הפיוט עשוי לדבר אלינו בארבעה מישורים שונים, שבשלב מסוים הוגדרו במסורת הפירוש היהודית כפרד"ס פ שט   ר מז   ד רש   ס וד.

הווה אומר, מעבר לכל שימוש בפסוקים ובמליצות השיר יכול לדבר אלינו בשפה של פשט. למשל, בצורה פשוטה: "אתה אהובי כי אתה נתת שמחה בלבי".

בשפה של רמז, כלומר בשפה של אליגוריה, בשפה של שימוש במוטיב המייצג על דרך המשל. בדרך כלל בסוג כזה של שפה הנושא יהיה כנסת ישראל: "יונת רחוקים נדדה יערה", היונה היא כנסת ישראל והיער הוא הגלות. לשירים מקבוצה זו שייכים בדרך כלל שירי הגלות והם רבים מאוד, למשל עד אנה יונה; יונה עד אנה תלכי..

כאן פענוח השדר דורש הבהרה של יחסי מוען-נמען שהם בדרך כלל כנסת ישראל והקב"ה. לעתים אלו שירים בהם רק כנסת ישראל היא הדוברת: ידידי השכחת, ידידי רועי מקימי; לעתים קיים דיאלוג שענינו הגלות כמו יעלה יעלה ולעתים נדירות יותר המונולוג מושם כולו בפי האל כמו בשיר יערת דבש.

בשפה של דרש המשורר-הפייטן נשען על מדרש מלא ושלם, כך למשל בשיר עדות השם שנשען כולו על מדרש לתהילים ס"ח ועל המסופר בגמרא שבת דף פח, כאשר השיר עוקב אחר כל המדרש במלואו ושר אותו, או השיר יחיד רם בשלום המביא קבוצה של מדרשים על אדם הראשון, שירים שונים על אליהו הנביא של הרב יוסף חיים וכן הפיוט נורא בי עמרם.

בשפה של סוד השיר יכול להיכתב מתוך השפה הקבלית. במקרה כזה יש לשיר צופן יותר סגור ממה שאדם ממוצע ללא השכלה קבלית עשוי להידרש אליו. גם הבנת המלים, המוטיבים והסמלים הקבליים עדיין אין בה בכדי להבטיח שהבנו אל נכון את השיר על כל משמעויותיו. כאלה הם השירים לכה דודי, בר יוחאי, אור צח ופשוט, אנעים זמירות, אל מסתתר.

 

הזמן הריטואלי, המחזורי והאסכטולוגי

אם לשוב ולסכם, בכל השירים והפיוטים בולט יצוג מרחבי הזמן בכמה מישורים: הזמן הריטואלי היומיומי - שחר אבקשך; הזמן המחזורי השבועי והשנתי - חגים ושבת, מיום השבת אין כמוהו ועד יום יום אודה, למשל; הזמן ההיסטורי של הקולקטיב, זמן ההווה של האדם המשורר והפייטן - שירי גלות: עד אנה יונה; יונה עד אנה; הזמן האסכטולוגי, הזמן העתידי של הגאולה: מה נאוו עלי.

לעתים נושא הגלות מובע ביתר עוצמה לא מתוך המרחב הקולקטיבי אלא מתוך המרחב המתייחס לגלות הנשמה מתוך מקורה באלוהות אל העולם הזה, כמו למשל שימו לב לנשמה. חלק משירים אלה מופנים אל הנפש כנמען כמו למשל שחי לאל. שירים כאלה היו רבים בשירת ימי הביניים, רובם לא מולחנים: ישנה בחיק ילדות, מה תפחדי נפשי.

לעתים הגלות ותקוות הגאולה מובעים מתוך התייחסות אל מרחב של מקום נכסף, אל ארץ ישראל, כמו ארץ הקדושה, אחי מאין אתם, יפה נוף, אוחיל יום יום, אהבת הדסה.

מרחבי מקום וזמן מיוצגים אם כן בפיוט. חלק מהשירים, בעיקר אלו שנכתבו החל מן המאה השש עשרה ועומדים תחת השפעה קבלית, קשורים לפרטי ריטואל השבת כמו שירי סעודה, ומסונפים להם שירי ברכת המזון כמו צור משלו אכלנו, וכמובן רבים משירי ההגדה של פסח.

 

מדרש פיוט

עד כאן דיברנו על המסגרות והצורות של כתיבת השיר. אולם המשורר תוך כדי שהוא משתמש בחומרים, בשפה ובצורות שעומדים לפניו, עושה מעשה חדש - הוא יוצר, הוא רוצה להביע דבר מה, הוא מוטרד ממשהו - ולכן מעבר לכל הגדרת דרכי השיר (מוען-נמען הקשר) צורות (פרד"ס) ומקורות, צריך להגדיר את המשורר עצמו כעושה מעשה של פירוש או כדורש דרשה משל עצמו כשהוא כותב את שירו ובכך מצטרף לשלשלת הארוכה של דרשנות יהודית.

לעתים, על אף שנגדיר את דרכו של המשורר כדרשן, נרצה אנו לשוב ולדרוש ולהעמיק בשירו, אולי מעבר למה שעולה מן המישור הגלוי יותר של דבריו.

היכולת שלנו להעריך את חידושו, יצירתו ודרשנותו של המשורר-פייטן שבו אנו מעיינים, קשורה קשר הדוק בהבנה ובלימוד שלנו את מקורותיו, אבל אין מדובר בהבנת מקורות ברמה של למצוא מראה מקום, אלא ברמה של להשתמש במראה המקום כחץ שמכוון אותנו לטקסט רחב יותר שעומד מאחריו שאמור להילמד. לאחר שנלמד את המקורות בהם מדובר יהיו לנו כלים טובים יותר להבין מה דרש הפייטן וכיצד אנו עצמנו דורשים אותו: מדרש פיוט.

לאחר שנעיין נוכל להיות רגישים לשאלה האם יש מונחים טעונים בשיר, לאן עיוננו צריך להתרחב ועל מה מכל רבדי הפירוש האפשריים נשים את הדגש בעיוננו.