דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

מאלוהי אליהו לאלוהי אברהם: אליהו הנביא כגואל אישי

איתי מרינברג

16/11/2015

תקציר המאמר

אחד מ'גיבוריו' של הפיוט 'אל אליהו' לר' אברהם אבן-עזרא הוא אליהו הנביא. כבחבלי קסם קשורה דמותו הפלאית של אליהו למסורת הפיוטים להבדלה ולמוצאי שבת. תופעה זו כבר ניתנו לה הסברים שונים ומגוונים, והמאמר שלהלן מציע הסבר נוסף. מתוך התבוננות בהופעת אליהו בסיפורי חז"ל, הוא מבקש לראותו כ'גואל אישי', או כמי שגואל באין גאולה: אליהו מתגלה לדמויות שונות בעולמם של חכמים סתם כך, משוחח עימם ולומד איתם משל היה אחד מיושבי בית המדרש של מטה; הוא מציל אותם מסכנות שונות האורבות להם בחיי היומיום, וכאילו אין דמותו עומדת במרכז הייחולים לישועה עתידית, הוא שב ומופיע בהווה הזה, הקונקרטי, בעולם 'שלנו'. על פי המאמר, יש מקום

לתקציר המלא

אל הפיוט - מלים, לחן וביצוע

 

"...ראיתי בתשובות הגאונים בשם ר' יוסף טוב עלם זצ"ל,

שנשאל על מה שאנו נוהגין במלכותנו...

לומר הבדלות ופיוטים שנתפייטו מאליהו ז"ל במוצ"ש,

אם המנהג כשר ואם לאו,

והשיב דוודאי מנהג נכון וכשר הוא,

שמכבדין את השבת ביציאתה כבני אדם המלווין את המלך.

ושוב מצא כתוב בשם רבנו תם, שהיה אומר שמצא בהגדה:

משל לכלה, שמלווים אותה בזמירות ושירות, ושבת נקראת מלכה וכלה..."

(שו"ת 'אור זרוע' לרבי יצחק בר משה מווינה, ח"ב סימן צה)

 

כפיוטים רבים אחרים למוצאי שבת, אחד הגיבורים המרכזיים בפיוטו של ר' אברהם אבן עזרא, 'אל אליהו', הוא אליהו הנביא: "אֵל אֵלִיָּהוּ אֵל אֵלִיָּהוּ / בִּזְכוּת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא הָבֵא נָא". דמותו הפלאית של אליהו הנביא עוררה והציתה את דמיונם של חכמים, דרשנים ופייטנים במהלך הדורות. כבר המקרא עצמו מתאר את אליהו בפנים שונות: יש והוא מתבלט בקנאותו חסרת הפשרות לאלוהיו (מלכים א יז, א-מלכים ב ב, יח), ויש והוא מתואר כמי שתפקידו לפייס בין הבריות (מלאכי ג, כד). בספרות חז"ל נזכר אליהו לעתים כמי שעתיד להתיר ספקות בהלכה (משנה בבא מציעא, ג, ד), ולעיתים כמגינם של דלים ועשוקים (בבלי כתובות, קו ע"א); דמותו שבה ומופיעה בסיפורים עממיים יהודיים מתקופות שונות, כמו גם בטקסים דתיים מרכזיים – בברית המילה, בליל הסדר, וכאמור אף בהבדלה של מוצאי שבת. לקשר שבין אליהו הנביא ופיוטי ההבדלה ניתנו הסברים שונים בספרות הרבנית המסורתית כמו גם בספרות המחקר (לאחרונה פורסם מאמר מקיף בנושא זה מאת פרופ' בנימין בר-תקוה: 'אליהו הנביא בפיוטי ההבדלה', בתוך: 'לאות זיכרון: מחקרים בשירה העברית ובמורשת ישראל – ספר זיכרון לאהרן מירסקי', רמת-גן 2007, עמ' 239-279). בדברים שלהלן אני מבקש להציע הסבר נוסף לקשר זה, ומתוכו לעמוד על סממן ייחודי המאפיין לדעתי כמה מן הפיוטים למוצאי שבת.

כסא אליהו זה היה באחד מהשטיבלכים הקטנים במכלול של ביהכ"נ "החורבה", ירושלים

באדיבות מוזיאון חצר הישוב הישן ע"ש יצחק קפלן

בספרות חז"ל מופיע אליהו הנביא לא רק כדמות מן העבר המקראי, ולא רק כדמות העתידה להופיע בימות הגאולה, אלא גם כדמות המופיעה בהווה 'שלנו', בעולם הזה ממש, ומתגלה לחכמים מסוימים בשעות מסוימות. בסיפורים שונים בתלמוד הבבלי, למשל, רווחים ביטויים כמו 'רבי פלוני הוה שכיח אליהו גביה' (=רבי פלוני היה מצוי אליהו עמו), 'אשכחיה רבי אלמוני לאליהו' (=פגש רבי אלמוני את אליהו), 'רבי פלמוני הוה משתעי אליהו בהדיה' (=רבי פלמוני היה מתרועע אליהו עמו). ביטויים אלה מלמדים שהתגלותו של אליהו לחכמים שונים הייתה כמעשה דבר יום ביומו; הם התרועעו עמו, למדו ממנו ושוחחו אתו ממש כשם שעשו עם חבריהם בבית המדרש. כמה מימרות אף נמסרות בתלמוד מפיהם של אותם חכמים, בשמו של אליהו (חגיגה ט, ע"ב, ועוד). אליהו מצטייר בסיפורים אלה כבעל ידע הנמצא מעבר להשגתם של החכמים: הוא מספר להם על צחוקו של הקדוש ברוך הוא (בבא מציעא נט, ע"ב), רומז על אנשים בקרבתם הראויים לעולם הבא (תענית כב, ע"א), ולעתים אף מבקר את מעשיהם (כתובות קו, ע"א), ביקורת הנובעת מיכולתו לראות את המציאות בראייה רחבה יותר משיש להם. לסיפורים אלה מכנה משותף, שיש בו כדי להפתיע: מכולם עולה תחושה של אינטימיות וקירבה מיוחדת בין אליהו לבני אדם בשר ודם. אינטימיות זו בולטת באופן מיוחד בסיפור הבא (קידושין מ, ע"א. הסיפור מובא במקורו הארמי, ובתרגום חופשי שלי לעברית – המבוסס בעיקרו על פרשנותו של רש"י – בסוגריים):

רב כהנא הוה קמזבין דיקולי [האמורא רב כהנא היה מוכר סלים]

תבעתיה ההיא מטרוניתא [ביקשה אישה אחת חשובה לשכב עמו]

אמר לה: איזיל איקשיט נפשאי. [אמר לה: אלך ואקשט את עצמי]

סליק וקנפיל מאיגרא לארעא [עלה ונפל מן הגג אל הארץ]

אתא אליהו קבליה [בא אליהו ותפסו בעודו באוויר]

רב כהנא, מן החשובים שבאמוראי בבל במאה השלישית לספירה, נאלץ מחמת עוניו לעסוק במלאכה שהביאה אותו למגע קרוב עם נשים. פעם אחת ביקשה אחת מהן לשכב עמו; במצוקתו, התקשה כנראה לסרב לתביעתה זו, וכדי להרוויח זמן אמר לה כי הוא הולך ליפות את עצמו. אך במקום ליפות את עצמו, עלה רב כהנא לגג, והפיל עצמו אל הארץ – כנראה כדי לאבד עצמו לדעת, או לפחות לחבול בגופו; תוכניתו זו נכשלה, שכן אליהו הנביא הגיע פתאום מרחוק והצילו. הלומד, המצפה אולי לכך שהמפגש הנסי בין תלמיד חכם חשוב ואליהו הנביא יוביל אותם לדון בעניינים העומדים ברומו של עולם, עשוי להיות מופתע למדי מן הדו-שיח המתפתח ביניהם:

אמר ליה: אטרחתן ארבע מאה פרסי! [אמר לו אליהו לרב כהנא: הטרחת אותי לבוא ממרחק של ארבע-מאות פרסה כדי להצילך!]

אמר ליה: מי גרם לי, לאו עניותא? [אמר לו רב כהנא: מה גרם לי להגיע לידי כך, לא עניותי, שבגללה אני נאלץ למכור סלים ולהתרועע עם נשים?]

יהב ליה שיפא דדינרי. [נתן לו אליהו כלי מלא דינרי זהב]

אליהו מאשים את רב כהנא על שאילץ אותו לבוא ממרחק רב, ואפשר שבהאשמה זו גלומה גם ביקורת מרומזת על דרך ההתמודדות של רב כהנא עם הפיתוי שניצב לפתחו; אולם רב כהנא, בִּתגובה, אינו מודה לאליהו על המאמץ המיוחד שהקדיש למענו, ואף לא מביע התפעלות מיוחדת מעצם המפגש עם אליהו, אלא מצטדק ומטיח בו חזרה – האם לא עניותי הרבה היא שגרמה לי להגיע למצבי? מששומע אליהו את טענתו זו של רב כהנא, הוא מספק מיד פתרון: הוא מעניק לו כלי מלא דינרי זהב, ובכך פותר אותו מן הצורך להמשיך ולעסוק בעבודתו.

סיפור קצר זה, רוח 'ארצית' מאוד שרויה עליו; יש להודות גם כי הוא מעורר תהייה עקרונית: האמנם המפתח להתמודדות אמיתית עם אתגרי החיים טמון בשיפור מצב ה'עובר-ושב'? אך אולי דווקא ממנו נחשף משהו מטיבו של הקשר המיוחד בין חכמים ואליהו, כפי שתיארה ועיצבה אותו ספרות חז"ל: קשר אישי, קרוב, כזה שלעתים – לא תמיד כמובן – אינו מוליך בהכרח לניסוח של אמירה מוסרית או דתית נעלה, אלא נוגע בצרכי היומיום של האדם, במאווייו הפשוטים, באנושיותו הפגומה מטבעה. אמנם אין להכליל ולראות בכך מאפיין כולל של סיפורי אליהו בספרות התלמודית, שכן רבים הם הסיפורים בהם אליהו הוא בבחינת סמן רוחני ומוסרי, כאשר עצם הבחירה שלו להיפגש או לא להיפגש עם אחד החכמים מהווה מדד להתנהגות אותו חכם – אם רצויה היא לפני המקום, אם לאו (ראו למשל בבלי מכות, יא ע"א, ועוד) – ובכל זאת דומה כי כמה סיפורים לפחות מחזקים את הרושם שתואר לעיל (ראו למשל בבלי בבא מציעא, קיד ע"א-ע"ב, ועוד).

ומה בין זה לפיוטי מוצאי שבת?

זמן מוצאי שבת הוא דוגמא למה שכינה האנתרופולוג ויקטור טרנר בשם 'זמן לימינאלי' – זמן סִפִּי (מלשון סף) – זמן העומד בתווך, לא פה ולא שם; מצד אחד הוא כבר לא חלק מן השבת, שכן זו הסתיימה עם צאת הכוכבים, ומצד שני גם אינו חלק מששת ימי המעשה. הרוגע והמנוחה שליוו את האדם ביממה שקדמה לו הולכים ומתחלפים בדאגה וחשש מהצפוי בימים הבאים. על פי התרשמותי, הזמן הזה, על טשטוש הגבולות המאיים שבו, מוליד ומנביע פיוטים רבים שיש בהם מימד אישי ניכר, באשר החרדות הקיומיות הפשוטות ביותר מבקשות בו את פתרונן; כך, רבים הם פיוטי ההבדלה המבקשים עושר וכבוד, ופרנסה טובה. תעדנה על כך שורות מוכרות מפיוטי ההבדלה הידועים ביותר: 'לנר ולבשמים' – "דֵּי מַחְסוֹר תֶּן לִי מֵאוֹצְרוֹת טוּבָךְ / כִּי לַחֲסָדֶיךָ אֵין קֵץ וְאֵין תִּכְלָה"; ו'המבדיל בין קדש לחול' – " זַרְעֵנוּ וְכַסְפֵּנוּ יַרְבֶּה כַּחוֹל / וְכַכּוֹכָבִים בַּלָּיְלָה". דומה כי בקשות מסוג זה נדירות יותר בפיוטים המיועדים לזמנים אחרים, וודאי אינן מופיעות בהן בדרך כלל בדחיסוּת היחסית המאפיינת את הופעתן בפיוטים למוצאי שבת. המענה לבקשות אלה לא חייב לבוא באחרית הימים, ואינו תלוי בהכרח בגאולת הכלל; אופיין הפרוזאי, האנושי כל כך, ממקם אותן בהקשר אוניברסלי ועשוי אף להעצים את יכולת ההזדהות איתן.

אפשר שיש ברקע זה כדי להאיר פן כלשהו בפיוטי ההבדלה המוקדשים לאליהו הנביא – דמות לימינאלית כשלעצמה, הנמצאת בתנועה מתמדת בין שמיים וארץ: דווקא אליהו, שאינו רק מבשר הגאולה, אלא גם מי שגואל את הפרט בְּאֵין גאולה לכלל, מי שיוצר הַמשכה רגעית ונקודתית של העולם הבא אל תוך העולם הזה, דווקא הוא נמצא מתאים כמושא לתפילות וייחולים במוצאי שבת. ההבטחה שגלומה בדימויו זה של אליהו – הבטחה לשינוי כלשהו בתנאי החיים, לאיזו תשורה נאה שתקל על לחצי היומיום – היא כנראה מבוקשם של רבים במוצאי שבת, בת-חלוף ככל שתהא.

פיוט למוצאי שבת המדגים זאת בבהירות רבה הוא הפיוט האשכנזי 'איש חסיד היה', המתאר בציוריות רבה כיצד נרתם אליהו להצלת חסיד אחד: "אִישׁ חָסִיד הָיָה / בְּלִי מָזוֹן וּמִחְיָה // בְּבֵיתוֹ עֻצַּר מִלֵּיבֹש / מִבְּלִי בֶּגֶד לִלְבֹּשׁ // ... // דִּבְּרָה לוֹ הָאִשָּׁה: / יוֹתֵר אֵין לְהִתְיָאֲשָׁה // הֲמִבְּלִי לֶחֶם לֶאֱכוֹל / בְּעֵרוֹם וּבְחֹסֶר כֹּל // וְתוֹרָה מָצָאתָ כִּי יָגַעְתָּ / מַה נֹּאכַל מֵעַתָּה? // ... // עָבְרוֹ בַּשּׁוּק בְּשִׂבְרָתוֹ / וְהִנֵּה אֵלִיָּהוּ לִקְרָאתוֹ // פָּץ לוֹ הַמְּבַשֵּׂר: / בֶּאֱמֶת הַיּוֹם תִּתְעַשֵּׁר // צַוֵּנִי בְּכָל כְּבוֹדֶךָ / כִּי הִנְנִי עַבְדֶּךָ // קְרָא לְמִי בְדַעְתּוֹ / קְנוֹת עֶבֶד אֵין כְּמוֹתוֹ...". דמותו של אליהו עונה כאן על שני המאפיינים שמנינו לעיל: התגלותו לאדם הזקוק לו היא בעיקרה התגלות אישית, ותרומתו למצבו מתקיימת במישור הארצי הפשוט ביותר – בסיוע כספי. צער הגלות, מצוקת ישראל בין העמים, וכיסופיהם לגאולה – נושאים בולטים בפייטנות לכל דורותיה – אינם נזכרים כאן כלל.

אם נשוב לפיוטנו – 'אל אליהו' לר' אברהם אבן-עזרא – לא נמצא בו ככל הנראה את אותן בקשות 'קטנות', יומיומיות; רוב טוריו מוקדשים לבקשות 'גדולות', לאומיות: "הַשְׁקֵה צוּר מֵי רֹאשׁ / צָר עֵינָיו יִלְטוֹשׁ / יוֹם עֵינַי לִקְדוֹשׁ / יִשְׂרָאֵל תִּשְׁעֶינָה // מָתַי תַּרְאֶה אוֹת / יֶשַׁע אֶל קוֹרְאוֹת / לָךְ וּלְךָ נוֹשְׂאוֹת / קוֹלָן וַתִּבְכֶּנָה". עם זאת, חתימת השיר נותנת מקום גם לביטוי אישי מאוד, החושף משהו מן המשורר עצמו – "הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל / לִפְנֵי דַל שׁוֹאֵל / אָנָּא הָאֵל אֵל / אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא". בטור זה שיבץ הפייטן פסוק מספר בראשית המוסר את תפילת עבדו של אברהם, שעה שהוא יוצא לחפש אישה ליצחק בנו (בראשית כד, יב): "וַיֹּאמַר [=העבד] ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם"; אך מתפילת אדם על זולתו (העבד על אברהם) הופכת התפילה לתפילתו של אדם על עצמו: הפייטן, ר' אברהם, מפרק את הצירוף 'אֵל אַבְרָהָם' מהיותו כינוי לאל בפסוק המקראי, ומשתמש במילה 'אֵל' כמילת יחס (במובן של 'לִפְנֵי') – ועל ידי כך מבקש מן האל שיַקרה לפניו, לפניו ממש, את המלאך הגואל.

אותם פיוטים למוצאי שבת הנענים לדגם ששורטט כאן, חיבה יתרה נודעת להם, בהיותם אורגים לתוך סיפור-העל של הגאולה הכללית חוטים דקים של סיפורים אישיים, סיפורים של גאולות 'קטנות' ופשוטות. אליהו הנביא מצטייר בהם כשליחו הישיר והקרוב של הקדוש ברוך הוא, אך באותה מידה בדיוק גם כשליחו הישיר והקרוב של האדם הזוכה בהתגלותו; הציפייה לבואו הופכת לפיכך את התקווה לישועה לקונקרטית מאוד, לארצית כמעט, לכזו הנובעת ממצולות ה'כאן' וה'עכשיו'. היא אינה מתנכרת לאנושיותו של האדם – לתשוקה הטבעית כל כך ל'משהו' שישנה את השבוע הקרוב – אלא מעניקה לה מקום של כבוד, ומדובבת אותה לתפילה.

מתוך האתר 'קו הישועות'

איתי מרינברג למד ולימד מדרש ואגדה בישיבת הקיבוץ הדתי בעין צורים. כיום לומד לתואר שני במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון וכותב עיונים ופירושים לפיוטים באתר 'הזמנה לפיוט'