דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

לך אלים אלפי אלפים - אמנות השיר

איתי מרינברג

16/11/2015

תקציר המאמר

'לך אלים אלפי אלפים' הוא פיוט מסוג 'אופן' [ = פיוט לברכה הראשונה שלפני קריאת שמע של שחרית] שיועד במקורו לשבתות ראש-חודש, הקרוב במידה מפתיעה לפיוט שנתחבר שלוש-מאות או ארבע-מאות שנה לפניו, ויועד כנראה במקורו לתפילת מוסף של יום הכיפורים. המאמר שלפנינו מציג קרבה זו לפרטיה, ומצביע על החידוש הרעיוני שנתאפשר מכוחה לפייטן, אשר ביקש לשרטט מחדש את המדרג שבין המלאכים וישראל ביחסם לקדוש ברוך הוא.

לתקציר המלא

אל הפיוט: מילים, לחן וביצוע

סימן:       לאחר מילת הפתיחה הקבועה "לְךָ" – אקרוסטיכון אלף-בית משולש [=כל אות מאותיות האלף-בית חוזרת שלוש פעמים], עד האות יו"ד, בשני הטורים הראשונים שבכל מחרוזת (הטור השלישי קבוע ואינו חלק מהאקרוסטיכון).

מבנה:     חמש מחרוזות בנות שלושה טורים. כל הטורים נפתחים במילה הקבועה "לְךָ"; הטור הראשון בכל מחרוזת נחתם תמיד בצירוף "אוֹמְרִים קָדוֹשׁ"; הטור השני בכל מחרוזת נחתם תמיד בצירוף "אוֹמְרִים בָּרוּךְ"; הטור השלישי בכל מחרוזת קבוע, ומתפקד כמעין רפרין [=פזמון חוזר]: "לְךָ קְהִלּוֹת בַּשַּׁבָּתוֹת וּבֶחֳדָשִׁים אוֹמְרִים קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ".

 

 

'לך אלים אלפי אלפים' הוא פיוט מסוג 'אופן' [=פיוט הנאמר בסמוך לקדושת 'יוצר אור', במסגרת הברכה הראשונה שלפני קריאת שמע של שחרית]. הוא מיוחס מספק לר' בנימן בר זרח,[1] פייטן שפעל כנראה לקראת סוף המאה העשירית באשכנז או בביזנטיון. פיוטי ה'אופן' מתארים בדרך כלל את התהילה שנושאים המלאכים וכל צבא השמים לאל; אך בפיוט האיטלקי-אשכנזי של המאה העשירית התחדש כנראה דגם אופן שמשווה את שירת המלאכים לשירת ישראל על הארץ, ומצרף את שתיהן לפעולת המלכת הקדוש ברוך הוא והקדשתו.[2] פיוטנו אף הוא נענה לדגם זה: שני הטורים הראשונים בכל מחרוזת מתארים את כתות המלאכים השונות, שחלקן מהללות את האל באמירת 'קָדוֹשׁ', וחלקן מהללות אותו באמירת 'בָּרוּךְ', בעוד הטור השלישי בכל מחרוזת קבוע בלשונו ומתאר את ישראל על הקרקע המהללים אותו באמירת 'קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ'.[3]

 

ההשוואה בין שירת המלאכים בשמים ושירת ישראל על הארץ רווחת אמנם בפיוטים לתפילת עמידה ('קרובות') – שכן בקדושה של תפילת עמידה ישראל מקדשים בעצמם את האל, ולא רק מתארים כיצד המלאכים מקדשים אותו – אך בסוגת פיוטי ה'אופן', כאמור לעיל, יש בה מן החידוש. במקרה שלפנינו, יתכן שאין מדובר רק במעתק של רעיון מסוגה אחת ('קרובה') לסוגה אחרת ('אופן', שהוא חלק ממערכת ה'יוצר' – מערכת הפיוטים המעטרת את קריאת שמע וברכותיה), אלא אף במעתק צורני של ממש: אנו יכולים להצביע על פיוט קדום שיועד במקורו לתפילת מוסף של יום כיפור, אשר הזיקה בינו ובין 'לך אלים אלפי אלפים' ברורה. את הפסקאות הבאות נייחד להצגת אותו פיוט קדום ולבחינת הקשרים בינו ובין פיוטנו.

כך מצאנו בטוריו הראשונים של פיוט ליום הכיפורים המיוחס לר' אלעזר בירבי קליר, מגדולי הפייטנים הקלאסיים (ארץ ישראל, המאה השישית-שביעית):[4]

 

            לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת / קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ

 

                        אַמִּיצֵי שְׁחָקִים מִמַּעַל         וְכָל צְבָא מַעַל      אוֹמְרִים קָדוֹשׁ

                        אֱמוּנֵי אַהֲבָה                   וְצִמְחֵי רְבָבָה       אוֹמְרִים בָּרוּךְ

                        בְּכִתֵּי מַלְאָכִים                 שְׁמוֹ מַמְלִיכִים      אוֹמְרִים קָדוֹשׁ

                        בְּנֵי בְחוּרֵי בְרִית               לְזוֹכֵר הַבְּרִית      קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ

                                               

                                                            לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת / קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ

 

הפייטן קבע בראש הפיוט את המשפט "לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת / קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ", המסכם את שתי צורות השבח וההלל המופנות לאל (המתואר כ"יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת" וכ"רוֹכֵב עֲרָבוֹת" על פי פסוקים בתהלים כב, ד; שם, סח, ה) במילים "קָדוֹשׁ" ו"בָּרוּךְ", ומשמש בהמשך כרפרין [=פזמון חוזר] בין המחרוזות; טורי המחרוזות עצמן מחולקים בין המלאכים ("אַמִּיצֵי שְׁחָקִים" ו"כִתֵּי מַלְאָכִים"), האומרים "קָדוֹשׁ" (טורים 1 ו- 3 במחרוזת הראשונה, ובכל המחרוזות הבאות שלא הובאו כאן), וישראל ("אֱמוּנֵי אַהֲבָה" ו"בְּנֵי בְחוּרֵי בְרִית"), האומרים "בָּרוּךְ" (טור 2) ו"קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ" (טור 4).

קשה שלא לשים לב ליתרון המסוים הניתן כאן לישראל על פני המלאכים; בעוד האחרונים אומרים רק "קָדוֹשׁ", הראשונים אומרים "קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ". ובכל זאת יתרון זה מתעמעם מעט בשל הרפרין, השב ומזכיר ביתר הדגשה פרטים שונים של 'מעשה מרכבה', בתארו את האל כ"יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת" וכ"רוֹכֵב עֲרָבוֹת". אף לא מן הנמנע שאת הטור הרביעי, הנחתם בצירוף "קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ", יש לקרוא כסיכום של אמירות ה"קָדוֹשׁ" וה"בָּרוּךְ" שנשנו לפניו – מצד המלאכים וישראל גם יחד – ולאו דווקא כיתרון של ישראל (יושם אל לב היעדר המילה "אומרים" בחתימת הטור, בניגוד לשלושת הטורים שלפניו). בנוסף, המקורות המקראיים הרמוזים כאן – הלא הם חזונות הנביאים ישעיהו (ו, ג) ויחזקאל (ג, יב) – ודאי מתארים את דברי המלאכים, האומרים הן "קָדוֹשׁ" (בחזון ישעיהו), והן "בָּרוּךְ" (בחזון יחזקאל), ולא את דברי ישראל.

 

על רקע זה ניתן לקרוא את פיוטנו – 'לך אלים אלפי אלפים' – כהעצמה של אותו יתרון עמום שהוצג בפיוט הקדום, תוך אימוץ בסיסי של תבניתו:

 

            לְךָ אֵלִים אַלְפֵי אֲלָפִים אוֹמְרִים קָדוֹשׁ

            לְךָ בְּרָקִים בְּרוּאֵי בְקָרִים אוֹמְרִים בָּרוּךְ

            לְךָ קְהִלּוֹת בַּשַּׁבָּתוֹת וּבֶחֳדָשִׁים אוֹמְרִים קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ

 

הקרבה בין הפיוטים ניכרת לעין. הפייטן אמנם הוסיף מילת פתיחה קבועה, צמצם את טורי המחרוזת מארבעה לשלושה, ועיצב מחדש את השימוש באקרוסטיכון האלף-בית, אך בתוך כך הוא חידד את האבחנה שבין הישויות השונות הנוטלות חלק בהמלכת האל: המלאכים אמנם אומרים הן "קָדוֹשׁ", והן "בָּרוּךְ", אך רק ישראל שעל הארץ אומרים "קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ" בבת אחת. שוב אין כאן תיאור מסורג של ישראל והמלאכים, אלא תיאור מדרגי – המלאכים אומרים כך, וישראל אומרים כך וכך. רושם זה מתחזק מהשוואת טורי הרפרין: במוקד הרפרין שבפיוט הקדום יותר עומדים השמים וכל צבאם, המתוארים בהידור וברושם רב – "לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת / קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ", בעוד שבמוקד הרפרין (או ה'מעין-רפרין') בפיוטנו עומדים בית הכנסת ואנשיו, המתוארים בפשטות חסכנית – "לְךָ קְהִלּוֹת בַּשַּׁבָּתוֹת וּבֶחֳדָשִׁים אוֹמְרִים קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ".[5]

כך, הדגם שהתפתח בפיוט האשכנזי במאה העשירית, אשר שילב במסגרת ה'אופן' השוואה בין שירת המלאכים לשירת ישראל, קירב מטבעו את פיוטי ה'אופן' אל פיוטי הקדושתא של תפילת העמידה; ואם השערתנו נכונה, הקירוב הרעיוני-תמאטי אִפשר בסופו של דבר גם אימוץ תבנית שלמה מפיוטי תפילת העמידה ויציקתה, תוך התאמה ועיבוד ניכרים, למסגרת ה'חדשה-ישנה' – בפיוטי קריאת שמע של שחרית.[6]



[1] כך במפתח של ישראל דווידסון, אוצר השירה והפיוט, ל-810.

[2] על דגם זה, התהוותו והשפעתו ראו אצל עזרא פליישר, היוצרות בהתהוותם והתפתחותם (ירושלים תשמ"ד), עמ' 664-670.

[3] פיוט נוסף הנענה – באופן אחר – לדגם זה, ואף הוא משל ר' בנימן בר זרח, הוא ה'אופן' 'לבעל התפארת'; וראו עליו ועל מימושו המיוחד לדגם במדור 'אמנות השיר' באתר. השוו גם לאופן 'בריות אש ומים', אף הוא משל ר' בנימן בר זרח, הנאמר בשחרית לסוכות במנהג אשכנז – דניאל גולדשמידט ויונה פרנקל, מחזור לסוכות (ירושלים תשמ"א), עמ' 88-89.

[4] דניאל גולדשמידט, מחזור לימים הנוראים – יום כיפור (ירושלים תש"ל), עמ' 385-387. וראו שם פירוש הפיוט בהרחבה. על זיהוי בעל הפיוט ראו במבוא למחזור זה, עמ' לט-מב.

[5] שמא ואולי אף המילה "קְהִלּוֹת" – שאין לה צידוק מיוחד במסגרת האקרוסטיכון המארגן את הפיוט – נבחרה דווקא משום זיקת המצלול שבינה ובין המילה "תְּהִלּוֹת" ברפרין שבפיוט המוקדם.

[6] אמנם אם אין בכל הדברים שלעיל ראיה חד-משמעית לכך שפייטננו נשען דווקא על פיוטו זה של הקליר ולא על פיוטים 'מתווכים' שונים – למשל, חיקויים מובהקים לפיוטו של הקליר, דוגמת הפיוט 'אילי שחק חצובי להבים' המיוחס לר' משלם בר קלונימוס, פייטן איטלקי-אשכנזי שפעל פחות או יותר בתקופתו של ר' בנימן פייטננו (ראו אצל גולדשמידט, הע' 4 לעיל, עמ' 149, וכן שם במבוא, עמ' לו-לז); העיקר הוא שהזיקה הצורנית הבסיסית בין הדגם המוקדם והדגם המאוחר ודאי אינה ניתנת להפרכה.