דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

לַמדו את הקדיש

בני ציפר

16/11/2015

תקציר המאמר

על תחושת הפליאה והתמיהה על הפער שבין מלותיו של קדיש לבין המעמד בו הוא נאמר, יחד עם הקושי המלווה את אלו הנתקלים בטקסט הארמי שמילותיו אינן מובנות דיין, כותב בני ציפר, הסבור, כחילוני גמור, שכל אחד צריך לדעת את הקדיש ולהבין את פשרו, ושיש חובה ללמד אותו לכל תלמיד בית ספר.

לתקציר המלא

אל הפיוט – מלים, לחן וביצוע

 

מימי לא חשבתי שאבקר בבתי קברות בתכיפות כזאת. אך הנה אמי מתה עלי, והשבוע גם מת חמי, והוריהם של חברינו הולכים לעולמם. לכאורה, טקס האשכבה מוכר וידוע לכל, וכך גם הטקסטים הנקראים בו. ובכל זאת, תכופות כל כך עומד הבן שהתייתם עתה זה מאביו או מאמו מול הגופה העטופה בתכריכים, והקברן מציב מול פניו קרטון עטוף בניילון ועליו הטקסט של תפילת הקדיש, ואז מתחילה הפארסה. הבן העומד לבדו מול הגופה ומאחוריו הקהל הגדול המחכה למוצא פיו, נראה כמי שנדרש לפענח לראשונה בחייו כתובת היירוגליפית ומתחיל לגמגם את המלים הארמיות המוזרות, ומועד לפני כל מעקש, ואיש החברה קדישא מתנועע אנה ואנה חסר סבלנות ומתקן לו ומשלים את החסר, וכל מלה ארמית כזאת על הקרטון נראית כמו רכבת של אותיות חסרות פשר שקרונותיה מתנגשים זה בזה ומתהפכים בבום אימתני. ופתאום נכנסת מאי שם לתוך פקק התנועה הזה עגלה, ליתר דיוק עגלא. מהי אותה "בעגלא ובזמן קריב?" לרוב המזל, לקראת סופו נעשה הקדיש יותר ויותר קרוב לעברית, והבן חפוי הראש שנכשל בבחינת הקריאה של הטקסט שהוא מאבני היסוד של היהדות, מתנחם במשפט "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו" וכו', שאותו זוכר כל ישראלי ולוּ החילוני שבחילוני מהשיר ששר יגאל בשן בפסטיבל הזמר החסידי הראשון ב-1969, ושהיה ללהיט גדול.

איך קורה כדבר הזה, שרוב רובם של הישראלים מתהלכים כך כזרים או כנכים בתוך הטקסטים הבסיסיים ביותר של תרבותם, ומה זה אומר עלינו כקולקטיב ועל התרבות הישראלית בכלל? והרי תכופות, האנשים הללו הנכשלים כאנאלפביתים בקריאת עשר השורות של הקדיש הם אנשים נכבדים מאוד, מנהלי עסקים גדולים, או גם אנשי רוח, או דיפלומטים המייצגים את ישראל בקרב קהילות יהודיות בעולם. שם הם, דרך אגב, מביישים לפעמים את שמה של המדינה כשהם נקראים לעלות לתורה בבית הכנסת ואינם מסוגלים לומר כהלכה את ברכת העלייה לתורה שכולה ארבעה או חמישה משפטים קצרים. והגרועים שבהם רואים בכך מקור לגאווה, שכביכול גדלו כחילונים ועל כן הם פטורים מלהכיר את כל בלבולי המוח האלה של הדוסים.

אני דווקא סבור, כחילוני גמור, שכל אחד צריך לדעת את הקדיש ולהבין את פשרו, ושיש חובה ללמד אותו לכל תלמיד בית ספר. קודם כל מפני שיש בו הוד שירי גדול. וגם מפני שזה טקסט, שגם מי שאינו מאמין כלל באלוהים יכול לשאוב ממנו נחמה מפני שהוא מרחיק את הצער האישי של האבלים ומעמיד במקומו את האינסוף הקוסמי. לרגע האדם אינו במרכז ואינו מחויב לשאת באחריות לנעשה מסביבו אלא משליך את יהבו על הלא נודע הנשגב ממנו. האין די בזה לראות בקדיש טקסט שירי גדול שראוי שכל אדם יֵדע אותו? זאת ועוד: דווקא מפני שהטקסט של הקדיש סתום כל כך לחילוניים, הוא מאפשר להם להתמסר אליו ולשמוע את הקונוטציות התרבותיות והמוסיקליות שלו, להשתחרר מן המובן התוכני של המלים ולהטעין את נעימתן בתוכנו של האבל האישי שלהם.

הגדה של פסח לקיבוצי השומר הצעיר, ישראל, 1960, ציור: עמיתי מרדכי

באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

הנה אתגר למורים לספרות באשר הם, ועוד לפני כן למחנכים ולמורים לעברית בבתי הספר היסודיים: לַמדו את התלמידים את הקדיש. לַמדו פחות שיר של דליה רביקוביץ או אבידן ובמקום זה תנו שיעור אחד על הקדיש. כך גם תיכנס לראשם של הדרדקים בדרך עקיפין המודעות לקיומה של השפה הארמית, שכל כך הרבה ביטויים וצורות מתוכה נכנסו לעברית וכל כך הרבה אנשים משבשים אותם באופן המעורר גיחוך. הרי הלב מתפלץ כשהוא שומע לפעמים אנשים אומרים "ברות מזל", מין יצור כלאיים ישראלי של עברית וארמית, או כשהוא רואה "אליבא דה", ו"נכסי דה-לה ניידי", מין יצורי כלאיים צרפתיים-ארמיים הנשמעים מפלצתיים עוד יותר. ו"לאלתר" שיש כותבים אותו "לאלטר", ו"הא ראיה" (הנה הראיה) הנכתבת על ידי הבורים "והראיה". וראיתי פעם במחברת של סטודנט באוניברסיטה את הביטוי "סגי נהור" כתוב "שגיא נאור".

'חדר' בכפר סמוך לקראנדו, מרוקו,1950, באדיבות בית התפוצות,ארכיון התצלומים

אנא במטותא, לפני צאתכם ללוויה שננו את הטקסט של הקדיש, ולחילופין, עשו לשם שינוי הפגנה של הורים לפני הבניין של משרד החינוך בדרישה להכניס את הקדיש לתוכנית הלימודים, כדי שבבוא יומכם לא ייכשלו בניכם בלשונם כשיעמדו בפיק ברכיים לפני גופתכם, ויתחילו לקרוא "יתגדל ויתקדש" וכשיגיעו ל"שמיה רבא", יאמרו כמו שצריך "שמיה" ולא "שמיה".

בני ציפר הוא עורך מוסף 'תרבות וספרות' בעתון 'הארץ'. הרשימה פורסמה לראשונה בטורו 'יומן'