דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

כעשן מעלה שירך

אלי ברקת

16/11/2015

תקציר המאמר

הפיוט במימד אישי ל"כעשן מעלה שירך" לפנחס לוי על פי הלחן: מאליש ע'יע'ך לפריד אל אטרש
 

לתקציר המלא

 

כעשן מעלה שירך, קול קורא יטהרני.

כעשן עוון אסיר לך, כזמן על דוכני.

כעשן, כעשן מעלה שירך.

 

כאב המון, אז על בני.

מגיהנום, הצילני.

תנור והר וקול שופר חזק.

עניו נשא עיניו ועם רחק.

רחק, רחק, רחק.

וממרחק מנחם רחק, ועם

כחיית כחיית כחיית הצבי.

 

בחובי עוון לטמון, דמוע תדמע עיני יה.

ותסלח לה, ובקול עוז תיתן עלי יה.

די חביבי, די חביבי, די חביבי.

 

"...אמר האלהים בזכות התורה ובזכות הקורבנות אני מציל אתכם מגיהנם, וכן לאברהם אבינו הראה הקב"ה התורה והגיהנם והקורבנות וגליות, שנאמר: "והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה" (בראשית טו)  זו תורה וגיהנם, שנא' "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק" (שמות כ), ... , אמר הקב"ה כל ימים שיהיו בניך עסוקים בתורה ובקורבנות הם ניצולים מהן, אלא עתידין בניך לבטל הקורבנות, במה אתה מבקש שישתעבדו בניך בגיהנם או בגליות? ... עמד לו אברהם תמה ולא היה יודע מה שיברור לו עד שאמר לו הקב"ה שיברור את הגליות, ... הוי ואלה פקודי המשכן משכן העדות מהו העדות שכל זמן שישראל עוסקין בתורה ובקורבנות תהא עדות להם שאינם יורדין לגיהנם." (שמות רבה, פרשה נא)

 

שתי זכויות עומדות לעם ישראל, שמצילות מן הגיהינום ומן הגלויות: התורה והקורבנות. מרגע שמאבדים אחת מן הזכויות, אם לימוד התורה רופף או אם בוטלו הקורבנות, עם ישראל נחשף לאחת מהשתיים: גיהינום או גלות. הבחירה של אברהם היתה גלות: עדיפה גלות על פני גיהינום. עם זאת, דומה כי בחירתו של אברהם לא ביטלה את המתח על הבכורה בין לימוד התורה לבין הקורבנות או לפחות בין סוכני הזכויות תלמידי חכמים מול הכהנים. וכבר פסקו תלמידי חכמים בינם לבין עצמם כי "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ " (משנה מסכת הוריות פרק ג משנה ח), ואף "אמר רבי יוחנן: כל תלמיד חכם שמברך לפניו, אפילו כהן גדול עם הארץ - אותו תלמיד חכם חייב מיתה" (תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כח.).

 

חורבן בית המקדש, וביטול הקורבנות לא פתר את המתח, אלא העביר אותו לזירה אחרת, לבית הכנסת: הקורבנות הוחלפו בתפילות, והכהנים הוחלפו בלוויי בית הכנסת – החזנים והפייטנים. בתפילת שחרית תוקן נוסח התפילה: "ריבון העולמים, אתה ציוויתנו להקריב קורבן התמיד במועדו, ולהיות כהנים בעבודתם, ולוויים בדוכנם, וישראל במעמדם. ועתה בעונותינו הרבים, חרב בית המקדש, ובוטל התמיד, ואין לנו לא כהן בעבודתו, ולא לוי בדוכנו, ולא ישראל במעמדו, ואתה אמרת: "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע פרק יד פסוק ג), לכן יהי רצון ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שיהא שיח שפתותינו זה חשוב ומקובל ומרוצה לפניך כאילו הקרבנו קורבן התמיד במועדו, ועמדנו על מעמדו, כמו שנאמר "ונשלמה פרים שפתינו". בית הכנסת והתפילה כמרכז החיים היהודיים, מחליפים את בית המקדש והקורבנות, ומצמיחים עמדות מנהיגות חדשות המתחרות בתלמידי החכמים. החזנים והפייטנים, מתוקף יכולותיהם המוסיקליות, ניצבים במרכז בית הכנסת, על הדוכן, ומאיימים על מנהיגותם של תלמידי החכמים של בית הכנסת – רבני הקהילה. 

 

החזנים והפייטנים עוברים לפני התיבה, ומצרפים בקולם את תפילת הציבור ומעלים אותה בפני שוכן מרומים, כך שמעמדם בציבור התחזק כל-כך עד שבדומה לתלמידי החכמים: "יש מקומות שנוהגין שחזן בית הכנסת פטור ממסים, ומנהג הגון הוא וכן ראוי לנהוג."  (הגה: שולחן ערוך חושן משפט סימן קסג סעיף ה). וכבר כתב הרא"ש: "ציבור שיש להם ליתן לרב או לשליח ציבור, איזה מהם קודם? אם הוא רב מובהק וגדול בתורה ובקי בהוראה ודינין, אין ספק תלמוד תורה קודם; ואם לאו, שליח צבור עדיף טפי, להוציא הרבים ידי חובתן. "  (שו"ת הרא"ש כלל ו סימן א)

רבני הקהילה, מבקשים לערער את מעמדם של החזנים דרך השאלה מי ראוי לעבור לפני התיבה: תנו רבנן: עמדו בתפלה, אף על פי שיש שם זקן וחכם - אין מורידין לפני התיבה אלא אדם הרגיל. (איזהו רגיל?) רבי יהודה אומר: מטופל ואין לו, ויש לו יגיעה בשדה, וביתו ריקם, ופרקו נאה, ושפל ברך, ומרוצה לעם, ויש לו נעימה, וקולו ערב, ובקי לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ולשנות במדרש בהלכות ובאגדות, ובקי בכל הברכות כולן. (תלמוד בבלי מסכת תענית דף טז.). לכאורה נכתב בפירוש: אדם רגיל! אדם רגיל ולא תלמיד חכם. לאדם הרגיל מעלה על התלמיד החכם ש"אין לו במה להתפרנס וליבו דואג עליו"; "שמתכווין יותר בתפילת הגשמים"; "עניו"; "נוח לבריות ומסכימין לתפילתו"; "בסומי קלא שמושך את הלב"; ו"פסוקים של תפילה סדורין בפיו" (רש"י, שם). 

 

אלא שאז ממשיכה הגמרא וממנה מוצבים תנאים נוספים: "שביתו ריקם מן העבירה"; "שלא יצא עליו שם רע בילדותו" ומסיימת הגמרא: "היתה לי נחלתי כאריה ביער נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה" (ירמיהו פרק יב פסוק ח) מאי נתנה עלי בקולה? … זה שליח צבור שאינו הגון היורד לפני התיבה" (תלמוד בבלי מסכת תענית דף טז:)

 

תנאים אלו המעמידים את החזן למבחן תמידי ולערעור תמידי על כשירותו יכולים להוות כלי להשתקת החזן ולצמצום תפקידו לזמן התפילה. דברים כגון: "תרעומתי כי חזני הארץ הזאת הם להנאתן לשמוע קול ערב ואם הוא רשע גמור אין חוששין רק שיהיה נעים זמירות והקב"ה אומר נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה" (טור אורח חיים סימן נג) או "כי כמה בני אדם עושים מעשים טובים ומתפללים, ויש להם קול ערב, ומהרהרים בלבם בשעת התפילה: כמה קולי ערב הוא, ובני אדם נהנים ממני ששומעים אותי! " (אורחות צדיקים שער החניפות)  הנדרשים כל פעם מחדש בפי רבני הקהילה בפני הציבור, לעיתים, בנוכחות החזנים והפייטנים מבהירים לציבור לחזנים ולפייטנים מה חשוב ב"אמת": לא הקול הערב, אלא קולה של תורה.

 

אלוף נעורי חיים דיין יבדל"א, חזן בית הכנסת חיים כפוסי, שותק ערב שבת אחר ערב שבת, בפני רבנים חדשים זה מקרוב באו. פעם, אחד מאותם רבנים חדשים, ביקש למנוע אותו מקריאה בספר תורה מכיוון שחשש שהחזן קורא על פה. מאז אחת לכמה זמן, החזן טועה ומתקן, לצאת ידי חובת המקפידים במי שאינו טועה. אף שדיין משורר בקול נעים, משיר השירים ועד אדרא רבא, בודדות הפעמים, שהרשה לעצמו לומר איזה דבר תורה מחוץ לתפילה. פעם אחת, שחלק מהקהל התפזר לפני סיום עלינו לשבח, ופעם שנייה, כשהתקיימה מחלוקת בבית הכנסת ולא נפתרה עד ערב יום הכיפורים.

 

דרשות הרבנים, הנסמכות על "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה", הולכות ומתחזקות ככל שמתקרבים ליום הכיפורים, אז תפקיד שליח הציבור הולך ומתקרב לתפקידו של כהן גדול המכפר על העם. תפילת שליח הציבור ביום הכיפורים אינה מתעלמת מכך: "ריבונו של עולם. עשה עמי למען שמך הגדול והנורא. שלא יבושו בי קוויך ואל יכלמו בי מבקשיך. כי לא על עצמי בלבד אני מתוודה ומתחנן. כי אם בעדי ובעד כל הקהל הקדוש הזה העומדים לפניך. ואף על פי שאיני ראוי. ולא הגון. ולא כדאי. להתוודות ולהתפלל על עצמי. וכל שכן על אחרים. אבל שמתי לבי לנגד רחמיך..."

 

הפיוט "כעשן מעלה שירך" לפנחס לוי על פי הלחן: מאליש ע'יע'ך לפריד אל אטרש נכתב כשירו של החזן, בעל הקול הערב, העובר לפני התיבה ביום הכיפורים, החושש שאינו כדאי, אך נסמך על שירו:

 

כמו כהן גדול הנכנס אל קודש הקודשים, פעם אחת בשנה, ביום בכיפורים, שנכנס ומיד "נתמלא כל הבית כולו עשן". (משנה מסכת יומא פרק ה משנה א), כך גם החזן רואה בשיר כעשן המאפשר לו לערפל את המגע הישיר עם קודש הקודשים: "כעשן מעלה שירך". "ומניין שנותן בה מעלה עשן, שנאמר "וכסה ענן הקטורת את הכפורת". (ויקרא פרק טז עמוד יג) הא לא נתן בה מעלה עשן, או שחיסר אחת מכל סמניה - חייב מיתה." (תלמוד בבלי מסכת יומא דף נג.) , כך גם השיר, ובהכרח בעל השיר, מהווה חלק הכרחי בקטורת. ואולי יש כאן רמז עבה לתלמיד חכם, שאל לו לבוא אל הקודש – לעבור לפני התיבה אם אינו יודע ל"עלות עשן", אם אינו יודע את סוד השיר. שהרי בעבר כבר "שלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריה והיו בקיאין במעשה הקטרת ולא היו בקיאין במעלה עשן, של בית אבטינס היתה מתמרת ועולה כאשכול עד הקורות ואחר כך פוסה ויורדת כמקל, של אלכסנדריה היתה פוסה ויורדת למטן מיד." (שיר השירים רבה פרשה ג)

 

בהמשך הפיוט, מובאים עוד שלושה אירועים המסמלים "מגע ישיר" עם הקב"ה המתווכים ע"י עשן וקול:

 

  • "קול קורא יטהרני.כעשן עוון אסיר לך.": בהפטרת יתרו (ישעיהו פרק ו) המתחברת למעמד הר-סיני, אנו קוראים על ישעיהו הרואה "אֶת אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם", השומע את הקול הקורא: "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹש ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ", המראה כה חזק עד שמיד "וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן". החזן כמו ישעיהו כמו הכהן גדול חושש כי אינו ראוי מספיק ל"מגע הישיר" - "אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי", ומיד עף אליו מלאך עם גחל מן המזבח ומטהרו: "וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָגַע זֶה עַל שְׂפָתֶיךָ וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר". החזן ממיר את הגחל בקול הקורא, שהוא המטהר, ובשירו כמי שמסיר את העוון.

 

  • "כאב המון, אז על בני. מגיהנום, הצילני.": בברית בין הבתרים בפרשת לך לך (בראשית פרק טו), אנו קוראים על אברהם המדבר עם ה' במחזה. אברהם מבקש בן, והקב"ה כורת עמו ברית: "וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה: המדרש מספר לנו כי בפסוק זה (ראה תחילת המאמר) ראה אברהם בחורבן הבית ובביטול הקורבנות ועל בחירתו של אברהם בגלות ולא בגיהנם. אברהם שמטיב לבקש על אנשי סדום "מוכר" את עם ישראל: "שנאמר "אם לא כי צורם מכרם" זה אברהם (דברים לב), שנאמר "הביטו אל צור חוצבתם (ישעיה נא), וה' הסגירם שהסכים הקב"ה אחריו." (שמות רבה, פרשה נא). כמו בעקידת יצחק בפרשת וירא (בראשית פרק כב), בו "וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק", כך גם כאן, אברהם "נשא עיניו ועם רחק", יצא לגלות. אברהם רואה את מקום המזבח ע"י ענן הקשור בהר, אך מה שמצילו מהקרבת בנו הוא אותו קול המלאך הקורא אליו.

 

  • "הר וקול שופר חזק. עניו": במעמד מתן תורה בפרשת יתרו (שמות פרק יט-כ), אנו קוראים על התגלות אלוהית בפני כל עם ישראל "כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי: (שמות פרק יט פסוק יא), ואפילו הסומים, נתרפאו כולם כדי לחזות בירידת השכינה, אלא שמרוב חרדת העם, העם מסתפק בקולות ומתרחק: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק: (שמות פרק כ פסוק יד). משה לבדו "נשא עיניו ועם רחק", "וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים: " (שמות פרק כ פסוק יז).

 

שני האירועים האחרונים משמשים בערבוביא. כמעשה עשן: התנור מברית בין הבתרים, וההר מעקידת יצחק ואולי גם שופרו של יצחק, מתערבב עם הר סיני ועם קול השופר חזק מאוד; אברהם ומשה; הקורבנות והתורה {מעניין הוא שגם מעמד הר סיני מתחיל בבניית מזבח (משפטים, שמות פרק כד פסוק ד) ומסתיים בהלכות בניית מזבח (יתרו, שמות פרק כ פסוק כא)}, כך שאולי גם המתח בין קול התורה לקול הערב, בין התלמיד חכם לחזן הולך מטשטש ומתערבב אל תוך שעבוד הגלויות – "וממרחק מנחם רחק": "וּמַה תַּעֲשׂוּ לְיוֹם פְּקֻדָּה וּלְשׁוֹאָה מִמֶּרְחָק תָּבוֹא" (ישעיהו פרק י פסוק ג); "הִנְנִי מֵבִיא עֲלֵיכֶם גּוֹי מִמֶּרְחָק בֵּית יִשְׂרָאֵל" (ירמיהו פרק ה פסוק טו); "עַל אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם כִּי רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים כִּי גָבַר אוֹיֵב: " (איכה פרק א פסוק טז). "ועם כחיית הצבי": "בצבאות או באילות השדה - אמר רבי אלעזר, אמר להם הקב"ה לישראל: אם אתם מקיימין את השבועה מוטב, ואם לאו - אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה." (תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קיא.)

 

הפיוט מסתיים בתשובה של החזן לחשש המועלה כי אינו ראוי, ושאולי ביתו אינו ריקם מן העבירה: "אִם כִּסִּיתִי כְאָדָם פְּשָׁעָי לִטְמוֹן בְּחֻבִּי עֲוֹנִי" (איוב פרק לא פסוק לג); "וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה וְדָמֹעַ תִּדְמַע וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה" (תהילים פרק סח פסוק יז)  - "בחובי עוון לטמון, דמוע תדמע עיני יה." כמו כהן גדול ש"העלוהו לעליית בית אבטינס (הם העושים את הקטורת וכותשים אותה ומערבין סממניה) והשביעוהו (שלא יהא צדוקי לתקן הקטורת על המחתה מבחוץ ולהכניס מבפנים שהם דורשין "כי בענן אראה על הכפורת" (ויקרא ט"ז), כי בענן עשן הקטורת יבא ואז אראה על הכפורת...)... הוא פורש ובוכה (שחשדוהו) והן פורשין ובוכין (על שחשדוהו):  (ר' עובדיה מברטנורא  על משנה מסכת יומא פרק א משנה ה) . במקום "היתה לי נחלתי כאריה ביער נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה" (ירמיהו פרק יב פסוק ח) , "ובקול  עוז תיתן עלי יה", שנאמר "לָרֹכֵב בִּשְׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם הֵן יִתֵּן בְּקוֹלוֹ קוֹל עֹז" (תהילים פרק סח פסוק לד) . "מִזְמוֹר שִׁיר" בו "כְּהִנְדֹּף עָשָׁן... יֹאבְדוּ רְשָׁעִים" ובו גם גאולה, גם מתן תורה, גם שירה וגם מקדש – "די חביבי, די חביבי, די חביבי".

 

 

 

כעשן מעלה שירך

לפנחס לוי

לחן: מאליש ע'יע'ך לפריד אל אטרש

 

כעשן מעלה שירך, קול קורא יטהרני.

כעשן עוון אסיר לך, כזמן על דוכני.

כעשן, כעשן מעלה שירך.

 

כאב המון, אז על בני.

מגיהנום, הצילני.

תנור והר וקול שופר חזק.

עניו נשא עיניו ועם רחק.

רחק, רחק, רחק.

וממרחק מנחם רחק, ועם

כחיית כחיית כחיית הצבי.

 

בחובי עוון לטמון, דמוע תדמע עיני יה

ותסלח לה, ובקול עוז תיתן עלי יה.

די חביבי, די חביבי, די חביבי.