דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

כל נדרי - בין בית הכנסת לבית המדרש

איתי מרינברג

16/11/2015

תקציר המאמר

תפילת כל נדרי - אחד מהסמלים המרכזיים ביותר של יום הכיפורים, עוררה משחר ימיה התנגדות חריפה בין חכמי ההלכה. כיצד אם כן ניתן ליישב את התקבלותה הרחבה בקרב כל עדות ישראל ואת המשמעות הכבירה המיוחסת לה? על כך ועל תולדותיה וגלגוליה של תפילת כל נדרי בעיון שלפנינו.

לתקציר המלא

 

אל הפיוט - מלים, לחן וביצוע

תפילת 'כל נדרי', שהפכה לאחד מסמליו המרכזיים ביותר של יום הכיפורים, תוארה לא אחת בדורות האחרונים כ'חידה': כיצד ניתן ליישב את התקבלותה הרחבה בקרב כל עדות ישראל, את המשמעות הכבירה שיוחסה לה, את ההתייחסות המקודשת למנגינותיה הנודעות, עם ההתנגדות החריפה שעוררה משחר ימיה בין חכמי ההלכה – וכל זאת ביום הקדוש ביותר בשנה?[1] המתח המתמיד שבין רצונו של הציבור הרחב לאומרה, לבין רצונם של בעלי ההלכה להגבילה, השפיע על צורתה של תפילה זו במישור הראשוני ביותר שלה – מישור הנוסח. את הפסקאות הבאות נבקש לייחד לסקירה קצרה ולא-שלמה של תולדות נוסח 'כל נדרי' מן הפרספקטיבה של מתח זה,[2] ולאחר מכן נעמוד על משמעות שימורה של תפילה זו חרף הקשיים ההלכתיים.

ראשיתה של תפילה זו לוט בערפל. היא נזכרת לראשונה בסידור רב עמרם גאון (המאה התשיעית), הדן אותה ברותחין: "ויש שעושין כך [=כלומר, שאומרים 'כל נדרי']... אבל שגרו מתיבתא הקדושה [=אבל שלחו מן הישיבה הקדושה] שמנהג שטות הוא זה ואסור לעשות כן".[3] מקובל לראות ביקורת זו של רב עמרם גאון על רקע הסתייגותם הכללית של הגאונים (חכמי בבל בתקופה שלאחר חתימת התלמוד ועד אמצע המאה האחת-עשרה) מענייני נדרים בכלל ומן השימוש במכשיר ההלכתי של 'היתר נדרים' בפרט; כך אומר במפורש גם רב נטרונאי גאון בתשובתו: "נדרים [=מסכת נדרים מן התלמוד] אין נשנית בשתי ישיבות היום ממאה שנה [=כמאה שנה או יותר], וכך אמר מר רב יהודאי גאון נהורא דעלמא [=אורו של עולם, כינוי שבח לחכם זה], דאנן לא גרסינן  נדרים ולא ידעינן לאסר ולהתר בה, לא נדר ולא שבועה [=שאנחנו לא גורסים במסכת נדרים ושאיננו יודעים לאסור ולהתיר בה, לא נדר ולא שבועה]. ואין נוהגין לא בישיבה ולא בכל מקום להתיר נדרים, לא בראש השנה ולא ביום הכפורים, אלא שמענו שבשאר ארצות אומרים 'כל נדרי ואסרי', אנו לא ראינו ולא שמענו מרבותינו".[4] מצירוף דבריהם של רב עמרם ורב נטרונאי נראה כי אמירת 'כל נדרי' צמחה 'מלמטה', מן הציבור, שלא על דעתם של חכמים. ואכן יש טוענים כי מקורה של תפילת 'כל נדרי' הוא עממי ביסודו.[5] אך עדיין אין ברור די הצורך מה ראו המון העם לומר, כדברי הגאון, 'כל נדרי ואסרי'? יש בין החוקרים שזיהו דמיון בין מבנה תפילה זו וצירופי הלשון שבה – כגון 'לא שרירין ולא קיימיין', 'כולהון שביתין', ועוד – לטקסטים שנכתבו על חפצים בעלי משמעות מאגית בבבל, ונועדו בעיני יהודים ושאינם-יהודים לגירוש שדים מזיקים; תורמת לקרבה זו גם החזרה המשולשת על התפילה, אלמנט מוכר בטקסטים מאגיים. אם כך, יש מקום להשערה שמראשיתה נוצרה תפילת 'כל נדרי' בחוגים מסוימים לאו דווקא כדי להתיר נדרים, אלא כאמצעי לסילוקם של מזיקים ומרעין-בישין בפתחו של יום הכיפורים לבל יפריעו – תפיסה שהייתה זרה לחכמי הזמן.[6]

למרות התנגדותם של חכמי בבל למנהג אמירת 'כל נדרי', נפוץ המנהג בין קהילות ישראל, ובשלב ראשון – בעיקר בקהילות אשכנז; בעוד גדולי הפוסקים בספרד (הרמב"ם – רבי משה בן מימון, המאה השתים-עשרה) ובצפון אפריקה (הרי"ף – רבנו יצחק אלפסי, המאה האחת-עשרה) כלל אינם מזכירים את המנהג, פוסקי אשכנז דווקא נדרשים לו. משנשתכח הרקע הראשוני המאגי לאמירת 'כל נדרי', נתפסה התפילה כפשוטה וכלשונה – כדרך להתיר את כל נדרי השנה שחלפה, או לחילופין לבקש מחילה בדיעבד על אי-קיומם. אלא שדרך זו אינה הולמת כלל את התנאים הקבועים בהלכה להתרת נדרים: ההלכה מאפשרת להתיר נדרו של אדם רק במעמד בית דין של שלושה הדיוטות או במעמד חכם יחיד המומחה לכך, ורק אם הנודר מפרט נדרו, עד שבית הדין או החכם מוצאים לו 'פתח חרטה', כלומר, מגרעת כלשהי שהייתה טמונה בנדר מראשיתו ומאפשרת לראותו כאילו לא היה כלל. ניכר כי תפילת 'כל נדרי' אכן אינה עומדת בתנאים אלו: הציבור מבקש כקולקטיב להתיר את נדרו, שלא במעמד בית דין, וללא כל פירוט ממשי של תוכן הנדר; כך, אם התמודדותם של חכמי בבל עם מנהג 'כל נדרי' נסבה על ענייני אמונות ודעות, הרי שהתמודדותם של חכמי אשכנז עם המנהג נסבה על ענייני הלכה. יש בידינו עדות ממקור ראשון על תיקון שהציע אחד מגדולי הראשונים באשכנז – ר' מאיר בן רבי שמואל, חתנו של רש"י (המאה השתים-עשרה) – לנוסח התפילה; כך מספר בנו, רבנו תם, מגדולי 'בעלי התוספות': "כל נדרי דאמרינן בלילי יום הכפורים [=תפילת 'כל נדרי' שאנו אומרים בלילי יום הכיפורים] הגיה אבא מרי זצ"ל מיום כפורים זה עד יום כפורים הבא עלינו לטובה [=הגיה אבי מורי זצ"ל ותיקן לומר: 'מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא', וכו']... וכן עיקר. והאומר מיום כפורים שעבר עד יום כפורים הבא עלינו לטובה [=כנוסח שהיה מקובל עד לתיקון זה]... אינו אלא טועה. שאי אפשר להתיר את עצמו, ובלא חרטה דמעיקרא, ובלא יחיד מומחה או ג' הדיוטות. ועוד... שצריך לפרט הנדר [=כלומר, אמירת 'כל נדרי' אינה עומדת בקריטריונים ההלכתיים שנזכרו קודם]".[7] במילים אחרות, כדי להתמודד עם הקושי ההלכתי שעורר מנהג אמירת 'כל נדרי', ביקש אביו של רבנו תם לשנות את נוסח האמירה, ולהעתיק את מוקדה של התפילה מן העבר לעתיד: במקום "מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה", הציע לתקן ולומר "מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא", וממילא הוסרו המגבלות ההלכתיות;[8] שוב אין כאן התרת נדרי העבר – המותנית בקיומם של תנאים מיוחדים – כי אם בקשה על התרה מראש של נדרי העתיד.

תיקונו של רבנו תם עורר תגובות מעורבות, בעיקר בספרד. כך למשל הריב"ש (ספרד וצפון-אפריקה, המאה הארבע-עשרה) כותב באחת מתשובותיו: "אף אם יהיה הלשון להבא ויהיה תנאי [ = כפי שהגיה אביו של רבנו תם], טוב שלא לאמרו כלל כדי שלא יקלו ראשם בנדרים... ובכל קטלוניא [ = חבל ארץ בספרד] אין אומרים אותו".[9] לטענתו, דווקא הרצון להתיר את נדרי העתיד יגרום ליחס של קלות ראש כלפי הנדרים, שכן כל מי שידור ידע כי נדרו מבוטל מתחילתו.[10] כלומר, לדעת הריב"ש תיקונו של רבנו תם פתר אמנם בעיה אחת, אך יצר בעיה אחרת במקומה; על כן הוא מעדיף את מנהג קהילות קטלוניא, שנמנעו בזמנו מלומר 'כל נדרי' כלל. לעומתו, היו גם מי שקיבלו את תיקון הנוסח, גם אם תוך הבעת הסתייגויות שונות.[11] בסופו של דבר – ולמרות הביקורת – הלך תיקונו של רבנו תם והתקבל אף בקהילות ספרד, אך באופן פרדוכסלי – בצד הנוסח הישן. כך התקבל הנוסח הרווח יותר בימינו ברוב קהילות ישראל (בשינויים סגנוניים קלים בין העדות), המשלב עבר ועתיד גם יחד, ונשען על יסודות הלכתיים רעועים למדי: "מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁעָבַר עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים הַזֶּה שֶׁבָּא עָלֵינוּ לְשָׁלוֹם, וּמִיּוֹם הַכִּפּוּרִים הַזֶּה עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁיָּבֹא עָלֵינוּ לְשָׁלוֹם".

הבעיות לא תמו בכך, שכן התיקון – אף בנוסחה המשולבת שלו – חרג מלשונה של תפילת 'כל נדרי' כולה, המנוסחת בלשון עבר ("דנדרנא ודאשתבענא" – שנדרנו ושנשבענו); כדי להתמודד עם קושי זה נוצרו נוסחים שהרחיבו את מקומה של לשון העתיד לכל התפילה, כנוסח המובא באתר: "דִּי נְדַרְנָא וְדִי נִנְדַּר, וְדִי אִשְׁתְּבַעְנָא וְדִי נִשְׁתְּבַע" – שנדרנו ושננדר, שנשבענו ושנשבע. נוסחת פשרה זו זכתה לתפוצה רחבה, בעיקר בקרב עדות המזרח, לאחר שר' שלום שרעבי (מגדולי המקובלים בירושלים במאה השמונה-עשרה) ולאחריו גם ר' יוסף חיים דוד אזולאי (החיד"א, ירושלים–איטליה, המאה השמונה-עשרה) סמכו עליה את ידיהם.[12] למן המאה השש-עשרה, עם התגברות השפעתה של הקבלה, חלה תפנית באופי הדיון על נוסח תפילת 'כל נדרי', ומעתה היא הוצאה מהקשרה הלשוני המקורי ונטענה משמעות קבלית מחודשת; חכמי הקבלה ראו בה תפילה המייחלת לתיקון ההוויה ולגאולה קוסמית.[13] כיון שראייה קבלית זו התנתקה מן המצע הלשוני הפשוט של מילות 'כל נדרי', ממילא שוב לא ראתה בנוסח תפילה זו מקור לבעיות הלכתיות מן הסוג שהטריד את הראשונים, אלא אדרבא – הפרשנות הקבלית הכשירה את הקרקע דווקא לדביקות בנוסח הקיים.

דומה, כי התמורות בצורת ההתייחסות לנוסח 'כל נדרי' מעיד יותר מכל על עוצמתו של המנהג העממי, שהשתמר לאורך הדורות חרף יחסם האמביוולנטי – ולעיתים אף הביקורתי ממש – של החכמים כלפיו; הלא אף אותם חכמים שהציעו תיקונים בנוסח תפילה זו יכלו להמליץ לבטלה כליל, ובכל זאת בחרו רק לשנותה – מן הסתם משום שהכירו אף הם בכוחו של מנהג. התודעה המסורתית שביקשה לשמר את אמירת 'כל נדרי', בדיוק כמו המשמעויות הסמליות שיוחסו לתפילה זו (הגם שהשתנו מתקופה לתקופה וממקום למקום), היו חזקות יותר בדרך כלל בחוויה הדתית הקולקטיבית מכל ההסתייגויות ההלכתיות ואף התיאולוגיות. מנהג אמירת 'כל נדרי' מבטא אם כן, במובן מסוים, את מקומו של הפיוט בבית הכנסת יותר מאשר בבית המדרש, ואת מקומה של הקהילה עצמה בעיצוב עולמה הדתי; אותה קהילה הרוצה ומשתוקקת – למרות הקשיים שתוארו קודם – 'לפתוח דף חדש' בערבו של היום הקדוש: "נִדְרָנָא לָא נִדְרֵי... וְאֱסָרָנָא לָא אֱסָרֵי... וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה".

[1] ראו למשל במאמרים הבאים ובהפניות הביבליוגרפיות שבכל אחד מהם: נפתלי וידר, 'עבר ועתיד בנוסח כל נדרי', בתוך: התגבשות נוסח התפילה במזרח ובמערב, ירושלים תשנ"ח, כרך ראשון, עמ' 368-390; שלמה דשן, 'חידת כל נדרי: בירור אנתרופולוגי והיסטורי', בתוך: פרקים בתולדות החברה היהודית בימי הביניים ובעת החדשה – מוקדשים לפרופ' יעקב כ"ץ במלאת לו שבעים וחמש שנה על ידי תלמידיו וחבריו, ירושלים תש"ם, עמ' קלו-קנג; חן-מלך רחביה, 'כל נדרי – בין בעיה לחידה', בתוך: ספר יובל לכבוד מורנו הגאון רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, ירושלים וניו-יורק תשמ"ד.

[2] סקירה מקיפה יותר ימצא המעיין במאמריהם הנ"ל של וידר ודשן.

[3] סדר רב עמרם גאון, חלק א, עמ' מז.

[4] תשובות רב נטרונאי גאון, מהד' ירחמיאל ברודי (ירושלים תשנ"ד), אורח חיים, סימן קפה.

[5] דניאל גולדשמידט, מחזור ליום הכיפורים, ירושלים תש"ל.

[6] ראו אצל דשן (הע' 1 לעיל), עמ' קמה-קמו.

[7] רבנו תם, ספר הישר, חלק החידושים, סימן ק.

[8] יתר על כן – בהמשך דבריו מוצא רבנו תם אסמכתא להגהת אביו בסוגיית הבבלי בנדרים (כג ע"ב), הקובעת כי "הרוצה שלא יתקיימו נדריו של השנה כולה יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדרים שאני עתיד לנדור יהיו בטלים".

[9] שו"ת הריב"ש, תשובה שצד.

[10] מעניין הדבר כי לטענה זו היה משקל גם ביחסי יהודים ונוצרים בימי הביניים, שכן היהודים הואשמו לעיתים כמי שמבטלים מראש את התחייבויותיהם (ראו אצל דשן, עמ' קמט, סוף הע' 22).

[11] אף הרמב"ן, ולאחר מכן גם הרא"ש, חלקו על הצעת רבנו תם, אך בניגוד לריב"ש הכירו דווקא בלגיטימיות של מנהג אמירת 'כל נדרי' (לרבות כאמצעי להתרת נדרי העבר). ראו רא"ש למסכת יומא, פרק שמיני, סימן ח; רמב"ן, משפט החרם. וראו גם בדברי רבינו מנחם המאירי (פרובאנס, המאה השלוש-עשרה/ארבע-עשרה), הקרובים לדברי הריב"ש: "ואחרי שגאוני עולם נסתפקו בעניינות האלו, מה אנו מה חיינו להכניס עצמנו במחלוקת, ואנו אין לנו אלא להניח מקום לשלום ולברוח מן הספקות, ומפני זה נהגנו שלא לומר נוסח 'כל נדרי' כלל" (ר' מנחם המאירי, חיבור התשובה, עמ' 518).

[12] וידר, עמ' 197-198. וידר אף סוקר במאמרו שיטות פשרה נוספות, כגון אמירת שני נוסחים נפרדים לעבר ולעתיד.

[13] דשן, עמ' קמט-קנ. כך למשל כותב בעל ספר 'חמדת ימים': "ומה מאד צריך האיש הנלבב להתעורר בעת אמירת סדר כל נדרי לתת את קולו בבכי להתחנן על גאולתנו ועל פדות נפשנו, שהקב"ה אומר 'אוי שנשבעתי מי מפר לי'" – ולפי זה, הנדר אותו מבקש הציבור להתיר כאן הוא דווקא נדרו של הקדוש ברוך הוא(!).