דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

כירי רם - עיון בפיוט

שרה פרידלנד בן ארזה

16/11/2015

תקציר המאמר

המלים הפותחות את הפיוט "כירי רם", מנחות לכיוון סיפורו של דוד המלך המכרכר בכל עוז לפני ה' בהביאו את הארון ובו לוחות הברית אליו, לעיר דוד. במדרש פיוט נבחן את היחסים בין סצנה זו לבין חג שמחת תורה.
כל אחד מבתי הפיוט פותח ב'זה'. בירור דייקני לזהותו של 'זה', שעליו מצביע השמח בשמחת התורה בבית הכנסת שלו, מעלה שאין כאן זיהוי חד. השיבוצים השונים מפנים לסירוגין לתורה ולקב"ה. מה משמעותו של הדבר?

לתקציר המלא

אל הפיוט - מלים, לחן וביצוע

 

פזמונו של הפיוט פותח במלים יווניות ובלתי מוכרות – "כירי רם". הן נשמעות כמו הברות תפל סתומות. השומע הסקרן יפנה אל המדרש המספר על כרכורו של דוד המלך בכל עוז, כאשר הוא מעלה את ארון הברית למקומו בעיר דוד. המדרש דורש את הפועל הנדיר "מכרכר", המופיע רק בסיפור זה, על דרך היוונית – כירי רם – כלומר, אדון רם ועליון. מיהו האדון? הפסוקים אומרים מספר פעמים שדוד מכרכר ורוקד לפני ה'. אף שהארון הוא המיטלטל ממקום למקום, ולכאורה השמחה לכבודו, הרי שהשמחה הכרוכה בהבאת הארון אינה נתלית בחפץ זה, אלא במה שהוא נושא בתוכו – לוחות הברית, שנתן אותם אלוהים. על כן בבוא הארון אל המחנה – השמחה היא סביב המפגש המחודש עם האל, באמצעות השבת ארון הברית ותורתו ליהודה.

שירת השמחים בשמחת התורה 'כירי רם', מקבילה בין ארון הברית האחד, שבו היו הלוחות (ולפי המדרש גם שברי הלוחות הראשונים לצדם), שנכתבו ישירות על ידי האל, לבין ארונות הקודש שבכל בית כנסת, בו שמחים יהודים בתורתם. חג שמחת התורה נחגג בשמחה פשוטה ועממית, לעתים שמחתו כוללת אף מעשים החורגים מן הכבוד הרגיל שבו מהלכים בבית הכנסת בכל השנה. הדבר מהדהד לאותו אירוע של כרכורו של דוד. לפי המסופר בשמואל ב ו, בזה לו מיכל בת שאול, אשתו של דוד, שכן גופו נחשף תוך כדי ריקוד. ודוד אינו בוש בכך. אדרבא, הוא אומר לה (שמואל ב ו, כא-כב): ...לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם ה' עַל יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה'. וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה.

ריקודי ההקפות, שהיום הם מובנים מאליהם בכל בתי הכנסת, נתקלו בראשיתם בהתנגדות הלכתית, מחשש חילול יום טוב. פריצת הגדרות בשמחת תורה התבטאה אפילו בנגינת נוכרים בכלי שיר בכמה קהילות במאה ה-17, יריות של שמחה באבק שריפה כבר במאה ה-17 בכמה קהילות באשכנז, פולין והבלקן, ובהיתר אכילה ושתיה בבית הכנסת.

כך מספר א' יערי בספרו "תולדות חג שמחת תורה" (ירושלים תשכ"ד). בעקבות מנהגי האר"י שפשטו בקהילות רבות התקבלה חריגה זו כרצויה, דבר המזכיר את מענהו של דוד למיכל, ובמלים אלו אף כותב בעל הספר 'חמדת ימים':[1] "וראו לכל עבד ה' לרבות כל מיני שמחות לפני הספר תורה בריקוד ומפזז ומכרכר בשירים נאים, ולא יחוש על כבוד תורתו שמא ילעיגו עליו ויתבזה בעיני המוני העם, כי אף אם הוא גדול בתורה, אולם דוד מלכא משיחא יגדל ממנו הרבה מאוד, ואף על פי כן בשעה שהעלה הארון הקודש לירושלים היה מכרכר בכל עוז לפני ה'". גם ר' יוסף חיים מבגדד, כותב השיר, הסביר שדוד הכה ידיו זו על גבי זו, ובמחיאת כפיים זו היו לו כוונות של המתקת הגבורות.

ומכאן לבתים עצמם. כל בית פותח בכינוי ההצבעה 'זה'. מיהו ומהו 'זה'? ניכר מן השיר שהוא מושר נוכח ארון הקודש, בהיכל בית הכנסת, מקום שם נמצא ספר התורה, שסביבו נסוב חג שמחת תורה. מקור שמחתו נמצא בארון הזה, אך ככל שנבדוק את הגדרותיו ותיאוריו של 'זה', נגלה עמימות רבה בין תאריה של התורה לבין תאריו של הקב"ה. ונראה שעמימות זו מכוונת היא, שכן אמירות המתייחסות בבהירות לתורה, כמו "זה חמדה יקרה", עדיין הן בלשון זכר - "זה", ולא "זאת"

(וראו התייחסות מפורטת לכך במאמרה של חביבה פדיה לפיוט זה).

 

זֶה אֲרוֹן הַבְּרִית                        הַכָּתוּב אֲשׁוּרִית

אֶת אוֹיְבֵינוּ יַכְרִית                        בִּזְכוּת מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם

בבית הראשון מתייחס המשורר אל ארון הברית הכתוב אשורית. וכאן אנו נתקלים במטונימיה הראשונה – ברור שאין הארון כתוב, אלא מה שבתוכו. הארון אינו אלא כינוי לתורה המוכלת בו, והיא הכתובה בכתב אשורי. ובכל זאת ההצבעה היא על הארון, וייתכן שאף מסיבה זו ננקטת לשון זכר גם בהמשך כשהפנייה אל התורה מובהקת. היחס המתבטא בבית זה אל הארון ואל התורה הצפונה בו הוא יחס כמו מאגי "את אויבינו יכרית" – נוכחות הארון, ובתוכו לוחות הברית, השפיעה על הסביבה וחוללה מוות או ברכה, כפי שמסופר בספרי יהושע ושמואל. כאן מצוי המתפלל בבית הכנסת הפרטי שלו, מול ארון קודש נייח, ועדיין הוא מצביע עליו ובוטח בעוצמתו להכרית אויבים. נראה כי תחושה זו שואבת השראה גם מהפסוק הנאמר בכל הוצאת ספר תורה: וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר משֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ.[2] אף פסוק זה נלקח מההקשר הראשוני של ארון הברית שהיה במחנה ישראל במדבר, לתוך היכלו של בית הכנסת.

 

זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ                        מָצוּי לְכָל דּוֹרְשׁוֹ

חִישׁ נִשְׁמַע פֵּרוּשׁוֹ                        מִפִּי מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם

הבית השני פותח בביטויים המתייחסים לה' (בפירוש הפיוט מצויות ההפניות המראות כיצד במקורם המקראי משמשים הביטויים "הדור בלבושו" ו"מצוי לכל דורשו" ביחס לה'). האם גם בהקשר של הפיוט שלנו מדובר על הקב"ה? ייתכן, אך בשורה השניה בבית זה נאמר "חיש נשמע פרושו" – וכאן באופן פשוט נראה כי מי שיתפרש הוא התורה ולא הקב"ה. אם כך, ייתכן שיש להעביר את שני הביטויים הקודמים מהקשרם האלוהי ולקראם ביחס לתורה. אף היא הדורה בלבושה, ולבושי התורה לפי הזוהר הם סיפוריה ומצוותיה, ואף היא מצויה לכל דורשה. והדורש אותה, והמחפש אותה, הוא גם הדורש בה דרשות.

 

זֶה בָּהִיר כַּחַמָּה                        אֲמִירָה נְעִימָה

נִתָּן מִשָּׁמַיְמָה                        לְיַד מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם

נראה כי בית זה מדבר מפורשות על התורה – אמירה הניתנת משמים ליד משה. כאן משולב מדרש פרטי של הפייטן על הפסוק משיר השירים "ברה כחמה", המתייחס לרעיה, היא – לפי מדרשו של ר' עקיבא שהתקבל – כנסת ישראל. הפייטן מסב את הביטוי אל התורה, ואף ממיר "ברה" ב"בהיר", תואר יחידאי במקרא, שישרשר בית זה אל הבית הבא אחריו. ואולם, הביטוי "אמירה נעימה", כבר רומז לא רק לתורה, שכן הוא לקוח מדרשת נוטריקון של המלה 'אנכי', שחכמים מוצאים בין אותיותיה את המשפט הארמי "אמירה נעימה כתיבה יהיבה" – כלומר אמירה נעימה כתובה ונתונה. דרשה זו עצמה כורכת את זהותו של נותן התורה "אנכי" עם התורה הניתנת באמירה נעימה ובכתיבה.

 

זֶה הָאוֹר הַבָּהִיר                        לְיִשְׂרָאֵל הִזְהִיר

וְאוֹר זֶה הוּא הִנְהִיר                        פְּנֵי מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם

זֶה חֶמְדָּה יְקָרָה                        חָכְמָה מְפֹאָרָה

וְהִנֵה הוּא נִקְרָא                        עַל שֵׁם מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם

הבתים האלו מתייחסים רק אל התורה. סגולותיה קשורות לחכמה הצפונה בה ולאור שבו היא נמשלת, אור המאיר לישראל, ואור הקורן מפני משה, לאחר שקיבל את התורה. החכמה המפוארה הזאת נחשקת ורצויה, והיא כרוכה במשה, שכן היא נקראת על שמו – "תורת משה".

 

זֶה מְאוֹר הָעוֹלָם                        הַמְחַיֶּה אֶת כֻּלָם

מִשֵּׂכֶל הַנֶּעְלָם                        קִבֵּל מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם

הבית הששי משיב את הפיוט אל עמימותו הבסיסית. נראה כי הביטוי 'המחיה את כולם' הולם יותר את האל מאשר את תורתו (וראו הפניה בפירוש הפיוט). ואולם ההמשך - אותו זה התקבל אצל משה משכל הנעלם, שהוא דרגה גבוהה באלוהות. על כן, עלינו להבין גם את ראשית הבית כביטויים המתייחסים אל התורה, שהיא המחיה והמקיימת את המציאות, שכן התורה, לפי חז"ל, קדמה לעולם, וממנה שואב העולם את קיומו.

הבתים החוזרים שבים אל דיבור מפורש בתורה ובו עניינים כגון: מלחמתם של חכמים בבירור האמת בתורה, סגירותה של התורה בפני כל שינוי, לאחר שניתנה בידי משה, אור התורה בעינינו ואהבתנו אותה.

מעברים אלו בין התורה לבין הקב"ה, ניזונים הם מן העולם הקבלי, הרואה קרבה גדולה, ואפילו אחדות, בין התורה ונותנה. עמדות שונות אצל המקובלים רואות בתורה שמותיו או שמו של הקב"ה. לעתים מצטרף לקשר קרוב זה גם גורם נוסף – עם ישראל, על פי המימרה "קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל – חד הוא" (=הקדוש ברוך הוא, התורה וישראל – אחד הם).

כמו שבסצנת ההשראה של הפזמון, כרכורו של דוד נוכח הארון, מטעים הכתוב כי הריקוד היה לפני ה', כך גם כאן, השמחה אינה של הארון כשלעצמו, ואף לא של הספרים שבתוכו בהיותם מנותקים ממקורם. השמחה היא על ה', המוכר לשר השמח בשמחתה של תורה באמצעות התורה ומאורה.



[1] מובא אצל א' יערי בעמ' 322.

[2] במדבר י, לה.