דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

יתגדל ויתקדש

אביגדור שנאן

16/11/2015

תקציר המאמר

מה הוא סוד קסמו של הקדיש? כיצד שמר טקסט הכתוב בשפה שכבר איננה מובנת לרוב הקוראים אותו על חיוניותו, ומדוע עורר בעבר, ועדיין מעורר בהווה, את הרגשות והתחושות הכרוכות בו? מדוע בלשון ארמית? מתי ואיפה הונהג הקדיש כטקסט לאדם האבל? על כך ועוד במאמר שלפנינו

לתקציר המלא

אל הפיוט – מלים, לחן וביצוע

 

"יתגדל ויתקדש שמיה רבא". מילים ארמיות אלו, הניצבות בראש טקסט הנאמר במסגרת לוויית המת, תקופת האבלות או באירועי זכרון, פרטיים וציבוריים כאחד, מעוררים בלב כמעט כל שומעיהם רעד קל. עמידתו של בשר ודם לנוכח חידת המוות, שאין הוא יודע לפצחה ופעמים רבות אף לא להתמודד עמה, מקבלת ביטויים רבים, בטקסט במעשה ובמחשבה, והקדיש הוא אחד מהם.

מה סודו של טקסט ארמי זה? כיצד זה שמר טקסט הכתוב בשפה שכבר איננה מובנת לרוב הקוראים אותו על חיוניותו, ומדוע עורר בעבר, ועדיין מעורר בהווה, את הרגשות והתחושות הכרוכות בו? בדברים הבאים אני מבקש להצביע על כמה קושיות, שאלות ותמיהות שמעורר טקסט זה ולנסות להסביר לאורן את תולדותיו ואולי אף לעמוד על 

סוד קסמו.

 

 

 

מתוך מחזור נירנברג, גרמניה, המאה ה-13

באדיבות ד"ר דודו וימימה יסלזון ובית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי


 

לקדיש חמש צורות כהופעתו בסידור היום, והן על-פי סדר האלף-בית: [א] "חצי הקדיש" המשמש באופן כללי כחוליית מעבר בין חלק לחלק בעולם בית הכנסת כגון בין קריאת התורה להפטרה, או בין קריאת שמע של ערבית לבין העמידה; [ב] "קדיש דרבנן", הנאמר בציבור – ולאו דווקא בבית כנסת – לאחר לימוד תורה שבעל-פה ברבים; [ג] "קדיש יתום", ששמו מעיד עליו, והוא הקדיש הקשור לטקס הקבורה, למהלך תקופת האבלות ולימי הזיכרון, והוא נאמר כמפורסם בבית הקברות, במקום שבו יושבים אבלים, ולאחר מכן בבית הכנסת בשעת התפילה ובאירועים ציבוריים שונים; [ד] "קדיש לחדתא", אותו קדיש חד פעמי מיוחד שנאמר במנהג אשכנז פעם אחת במסגרת הלוויה, אבל גם בהקשרים אחרים, כגון בשעת חגיגה של סיום לימוד ארוך טווח, כגון מסכת שלמה בתלמוד; [ה] "קדיש שלם", שאותו אומר החזן לאחר כל אחת ממסגרות התפילה ערבית, שחרית, מוסף ומנחה (וביום כיפורים גם נעילה). ישנם שינויים בנוסח הקדיש, על פי תפקידיו המתחלפים, אבל בסיסו ומסגרתו אחת היא. עובדה זו כשלעצמה די היה בה כדי לעורר תמיהה. היש בסידור עוד דוגמא לטקסט אחד הממלא תפקידים כל-כך שונים, והנאמר בידי אנשים שונים – החזן, אדם אבל, הגבאי או הקורא בתורה, אחד מן המשתתפים בלימוד תורה בציבור יהא אשר יהא – ובהקשרים מגוונים: בחתימת התפילה, כחוליית מעבר, כסימן לאבלות, בסיום הלימוד? כבר שאלה זו מתירה לנו לשאול מה מוקדם ומה מאוחר? האם תולדות הקדיש יסבירו לנו אין נתהווה טקסט הממלא בצורות שונות, חמש פונקציות כה שונות? איך משמש בהקשר של אבלות ושכול טקסט הקשור גם ללימוד תורה ותפילה?

הקושי השני שעלינו להתייחס אליו היא שאלת השפה הארמית. סידור התפילה, כידוע, כתוב עברית, עברית נפלאה תפילת העמידה, קריאת שמע וברכותיה, ברכת המזון, ברכות ההפטרה, וכן הלאה. מה לתפילה ארמית בהקשר עברי זה? אכן, נמצא פה ושם עוד שברירי ארמית בסידור כגון הקטע "בריך שמיה דמרי עלמא" (הנאמר עם פתיחת ארון הקודש) שהוא ציטוט מן "הזהר" – אבל כל אלה בטלים הם בשישים, בעוד שהקדיש כולו ארמית, וגם עובדה זו דורשת את הסברה.

קושי שלישי עולה מן העובדה המפתיעה ששמו של הקב"ה אינו נזכר בתפילה זו כלל. היא פותחת, אם נתרגם אותה לעברית, במילים "יתגדל ויתקדש שמו הגדול", מבלי לנקוב במה שברור לכול – שמדובר בשם ה'. ובהמשך: "בעולם שברא כרצונו וימליך מלכותו" וכן הלאה. מבלי לומר את המובן מאליו, את שם ה'. והנה, סידור התפילה אינו מהסס מלהזכיר את שם ה' בצורה המפורשת ביותר המותרת על פי ההלכה (בהגייה "א-דוני"), והנה לנו יצירה שלמה שאין בה שם זה, אלא כל מיני תחליפים ומעתקים, כגון: "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום", "קודשא בריך הוא", "אבינו שבשמים" ("אבונא דבשמיא"). האם יכולים אנו להסביר את ההירתעות הזו מהזכרה מפורשת של מי שמתפללים אליו?

והאחרונה בקושיות: כיצד נסביר את ההופעה המשונה של נוסחת "ואִמרו אמן", שאין כדוגמתה בתפילות אחרות? לא בעמידה ולא בברכת המזון, דרך משל, אין אנו מבקשים מן הציבור לומר "אמן", ואילו כאן באה הזמנה זו לא אחת.

דומה שתיאור תולדות הקדיש – כפי שנתברר במחקר הער של הליטורגיה בישראל במשך מאה השנים האחרונות – יסייע לנו להבין ולפתור שאלות אלה, ואולי גם להסביר את סוד משיכתו.

המוצא לכל שאלה בתולדות התפילה הוא תמיד המקרא, אך במקרה שלנו אין לקדיש כל יסוד במקרא, להוציא פסוק בספר דניאל ("להווי שמיה די אלהא מברך מן עלמא ועד עלמא") שהוא הגרעין הלשוני של המענה בקדיש ("יהא שמיה רבה מברך  לעלם ולעלמי עלמיא"). מכאן שעלינו לעבור אל תקופה מאוחרת יותר, אל התקופה הבתר-מקראית, ולשאול מה היא הפעם הראשונה שבה שמענו על קיומו של הקדיש. לכאורה צריכים היינו לפנות אל המשנה, הראש והראשון בחיבוריהם של חז"ל, אך מתברר שאין במשנה רמז לקדיש, אלא אדרבא, בקטע אחד – קטע המונה דברים הדורשים מניין לשם אמירתם כגון תפילת העמידה או קריאת התורה (משנה מגילה ד, ג) – אין הקדיש נזכר, וזו מעין שתיקה רועמת המעידה שעדין לא היה הקדיש בחינת תפילה הראויה להיזכר במשנה.

עם זאת  דומה שצודקים אותם חוקרים המרחיקים את עדותם מן המשנה אל ספרות הקודש של הדת הנוצרית, אל "הברית החדשה", אשר מעידה שאכן היה לקדיש קיום כלשהו כבר במאה הראשונה לספירה, אלא שעדיין לא כתפילת קבע ציבורית הדורשת מניין. אם קוראים נכונה את דבריו של ישוע איש נצרת ואת נוסח התפילה שהוא מציע לשומעי לקחו בדרשה המפורסמת שנאמרה מן ההר (מתי פרקים ד-ו), מסתבר שהוא מדבר על תפילה שבה מתפלל אדם בינו לבין קונו: נכנס לבית, סוגר את הדלת ונועל אותה, ומדבר אל אביו שבשמים ואומר לו מה שאומר. הטקסט במקורו נאמר מן הסתם בארמית, תורגם ליוונית, ואני חוזר ומתרגם אותו לארמית. וכך בערך תישמע פתיחתה של אותה תפילה (המוכרת בעולם המערבי בשם Pater Noster [=אבינו]). "אבונא דבשמיא, יתקדש שמך, תאתי מלכותך, יעבד רעותך בארעא כבשמיא", או בעברית: "אבינו שבשמים, יתקדש שמך, תבוא מלכותך, ייעשה רצונך בשמים כבארץ". התפילה הזו מוצגת כתפילת פרט שאדם אומר אותה ביחידות, והרבה מן החוקרים סבורים שכאן לפנינו עדות ראשונה שאכן בעולם התפילה היהודי הקדום סבבו טקסטים כגון אלה, אבל כיוון שהם לא היו בבחינת תפילת קבע וחובה ציבורית, וכיוון שלא נדרש מניין לשם אמירתם, לא ראתה המשנה טעם בהתייחסות אליהם. הקדיש שלנו לפי סברה זו היא גלגול או וריאציה על תפילות פרט קדומות שהיה להן מהלכים כבר במאה הראשונה לספירה.

כדי להמשיך ולתאר את תולדות הקדיש עלינו לדלג כעת אל ספרות האמוראים ולראות האם זו תסייע בידינו בסוגיה זו. וכאן נוהגים להביא סיפור ידוע מן התלמוד הבבלי שמקורו מתקופת התנאים:

אמר רבי יוסי: פעם אחת מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל, בא לי אליהו הנביא זכור לטוב, ושמר לי על הפתח עד שסיימתי את תפילתי [...] אמר לי בני: "מה קול שמעת בחורבה זו?" ואמרתי לו: "שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות", ואמר לי: "חייך וחיי ראשך, לא שעה זו בלבד אומרת כך, אלא בכל יום ויום שלוש פעמים אומרת כך, ולא זו בלבד אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין 'יהא שמיה הגדול מבורך', הקדוש ברוך-הוא מנענע בראשו ואומר" וכו' (ברכות ג ע"א).

 

 

       

                                                                                                        באדיבות אוסף משפחת גרוס

 

 

 

רבים נוהגים להביא טקסט זה כראיה לקיומה של תפילת הקדיש בימי התנאים או בתחילת תקופת האמוראים. כפי שראינו, הופיע כאן הביטוי העברי-ארמי "יהא שמיה הגדול מבורך" (ובארמית הוא: "יהא שמיה רבא מברך"),  כענייה ציבורית הנאמרת בבית-הכנסת ובבית המדרש. אבל שאלה היא האם אכן נרמז כאן דווקא הקדיש, או שמא נרמזת כאן ענייה ציבורית אחרת. אחרי הכול – בהקשרים רבים מתבקש המתפלל לענות בברכה על הזמנה לעשות כן (כגון: "יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם" בברכת המזון או "ברוך ה' המבורך לעולם ועד" בפתיחת כל תפילה ותפילה). כל הנוסחאות האלה כוללות לא רק מילים מן השורש בר"ך אלא גם את הזכרת שם ה' וביטוי כלשהו של זמן ("לעלם ולעלמי עלמיא", "מעתה ועד עולם", "לעולם ועד") והדמיון ביניהם ברור. חוקרים לימדונו כי בתקופות קדומות, בשלבים הראשונים של התהוות הסידור, יכלו משפטים/מענים אלה להחליף זה את זה, ועל כן "יהא שמיה רבא מברך" הנאמר כיום בקדיש יכול היה להיאמר באותם ימים גם בהזדמנויות אחרות, ועדיין לא מצאנו אפוא מסיפורו של ר' יוסי הוכחה מוחלטת לאמירת הקדיש דווקא. כדי למצוא תשובה יותר מוצקת לקיומו של הקדיש עלינו לפנות אל טקסט נוסף, שהוא מאוחר יותר, מתקופת האמוראים.

בתלמוד הבבלי (סוטה מט ע"א) נדונה מעין קינה על מצבו של העולם החותמת את משנת סוטה. רבן שמעון בן גמליאל אומר בשמו של רבי יהושע שמיום שחרב בית-המקדש, אין יום שקללתו פחותה מחבריו, ובאה שם עוד רשימה ארוכה של אירועי משבר ההולכים ומחריפים. ובעקבות זאת שואל התלמוד: "עלמא אמאי קא מקיים?" – כלומר: על מה בכל זאת עומד העולם ומתקיים? ותשובתו: "אקדושה דסדרא" [כלומר: על הקטע המוכר לנו כ"ובא לציון גואל", ובו לא נעסוק] ו"איהא שמיה רבא דאגדתא", היינו: על אמירת "יהא שמיה רבא" בהקשר של דברי אגדה. ודומה שכאן מצאנו ראיה ראשונה לקיומו של הקדיש, והיא מנוסחת בדרך המושיטה לנו משפט מפתח להבנת תולדותיו, שכן "אגדתא" האמור כאן מתייחס אל אמירת דברים בציבור, אל דרשה ציבורית הנאמרת בבתי כנסת ובבתי מדרש גם יחד. ואומר זאת בצורה מפורשת טקסט אחר, מדרש המצוטט בילקוט שמעוני (שהוא כשלעצמו חיבור מאוחר, אך מקורותיו עשויים להיות קדומים ביותר): "אמר רבי שמעון: אימתי מתעלה שמו של הקב"ה בעולמו? בשעה שישראל נאספין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ונותנין שבח וגדולה לקב"ה. ואמר רבי ישמעאל באותה שעה כששומעים אגדה מפי חכם ועונים 'אמן, יהא שמיה רבא מברך'", הקב"ה שמח וקורא למלאכיו לראות את העם המשבח אותו.

 

       

                                                          באדיבות אוסף משפחת גרוס


קטע מדרשי זה מסביר לנו את מוצאו של הקדיש. הקדיש היא ככל הנראה תפילת רשות ספונטנית שנולדה בסמוך לאמירת דרשה בציבור בידי דרשנים, כאשר ניסוח הקדיש נשאר פתוח במידה מרובה והיה תלוי בדרשן וברצונותיו, בקהלו, בתקופתו וביכולותיו. עומד לו ציבור גדול, שומע דברי תורה, והדרשן והציבור מסיימים את המפגש שעיקרו דרשה בציבור במעין תפילה חגיגית, כללית, שכל הציבור נוטל בה חלק. הדרשן פותח בארמית, שפת העם ואולי גם שפת הדרשה, ואומר: "יתגדל ויתקדש שמו הגדול", ואינו מזכיר את שם ה' לאורך כל התפילה כולה, כי ההקשר כאן הוא הקשר של דרשה, לא הקשר של בית כנסת ולא של תפילת חובה. גם בדרשות חז"ל ישנה התחמקות מהזכרת השם המפורש ונטייה להעדיף כל מיני תחליפים כגון "הקדוש ברוך הוא", "מי שאמר והיה העולם", "מי שפרע מדור המבול". "אבינו שבשמים" וכדומה. אפילו הנוסחה "ואמרו אמן" מתאימה להקשר של דרשה בציבור ושל תפילה ספונטנית המתחדשת ומשתנה. איך ידע הקהל מתי לענות "אמן" אם לא יאמר לו זאת מפורשות מעצב התפילה?

לשון אחר, ההנחה שהקדיש נולד בהקשר לדרשה בציבור מסבירה בבת אחת את שפתו הארמית, את היעדר שם ה' ממנו, את השימוש בתחליפים לשם ה' ואת הפורמולה "ואמרו אמן", ונראה שהיום מקובל למדי לומר במחקר שאכן כך נולד הקדיש, לא כתפילת קבע בבית הכנסת אלא כתפילת רשות משתנה ומתגוונת בהקשרים של דרשה ציבורית. "קדיש דרבנן", המשמש בפינו היום בעקבות לימוד תורה שבעל פה בציבור, משמר אפוא את תפקידו הראשוני של טקסט זה.  כך חדרה תפילת פרט – כגון זו שישוע מעיד עליה – אל עולם בית הכנסת ובית המדרש, ושפתה הארמית בוודאי חיבבה אותה על הציבור, הדובר בעיקר שפה זו.

 

מתוך 'הגדה לליל סידורים', גרמניה, 1845, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב


מחיבור מאוחר יותר, מסכת סופרים, חיבור מראשית ימי הגאונים (מאה שישית או שביעית?) עולה כי הקדיש כבר ממלא שלושה תפקידים: "חצי קדיש", "קדיש דרבנן" ו"קדיש שלם". מסכת סופרים עדיין אינה מודעת כלל לתפקיד העיקרי של הקדיש שבפינו, כשהוא מתקשר למוות, שכול, אבלות ויתמות. מכל מקום, במסכת סופרים כבר מצאנו, לראשונה, את השם "קדיש", ואפשר רק להניח כי חדירתו של הקדיש אל בית הכנסת סייעה לו לכבוש עוד ועוד עמדות ליטורגיות. מאוחר למסכת זו הוא סידור התפילה הראשון שבידינו, סידורו של רב עמרם גאון, איש בבל של המאה התשיעית. גם רב עמרם גאון מזכיר את הקדיש בשלושה תפקידים בלבד: "חצי קדיש", "קדיש שלם" ו"קדיש דרבנן", וגם בו לא נמצא את הקדיש הקשור לאבלות. רב עמרם הוא גם ראשון מתעדי נוסחאותיו של הקדיש, הדומות במידה רבה לאלה המוכרות לנו. הוא הדין גם ברמב"ם, איש מצרים של המאה הי"ב, שבסידור התפילה שחיבר מצויים קדישים רבים, אבל תמיד רק "חצי קדיש", "קדיש שלם" ו"קדיש דרבנן".

לעומת זאת, בסידור שכתב רב סעדיה גאון, בבבל של המאה העשירית, יש כבר חידוש מסוים בענייננו. גם רב סעדיה מביא בסידורו רק את שלושת סוגי הקדיש שהזכרנו לעיל, אבל הוא מוסיף הערה מעניינת בשולי הדיון: אם למדו אנשים תורה שעל פה בציבור, הוא קובע, עליהם לומר לאחר מכן קדיש (בנוסח מורחב), אבל "ישנם אנשים שאומרים קדיש זה אחרי קבורת המת, ואין זה מן העיקר". רב סעדיה מעיד על אמירת קדיש זה בקשר ללוויית המת, אבל הוא אינו רואה מנהג זה בעין יפה. לא נתברר לנו מי הם אותם אנשים שעושים כך, אבל ברור שרב סעדיה גאון פוסל את המנהג לומר את הקדיש (לפחות פעם אחת) בבית הקברות. בין כך ובין כך לפנינו עדות ראשונה על שימוש הקדיש בהקשר שייעשה מאוחר יותר לתפקידו העיקרי בתודעתנו.

 

מתוך 'מנהגים', הולנד, 1728, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב


ובאמת, מתי קיבל הקדיש את תפקידו העיקרי בתפיסתנו היום, את הקשרו המלא והגלוי והמשמעותי בקשר למוות? דומה שדבר זה ארע רק באשכנז ורק בעקבות מסעי הצלב של המאות הי"א-י"ב. מתברר כי באותם ימים נוצר צורך פסיכולוגי, שיסודו באירועים היסטוריים טראומטיים, לתת בסידור התפילה מענה לבעיות הקשות שעוררו הפוגרומים, מסעי הצלב, שחיטת אנשים ואונס נשים ומעשי המרת דת בכפייה וכיוצא באלה. תחושתם של בני הדורות ההם שבהתנהגותם הם מקדשים שם שמים ברבים, נתנה לתפילה מוכרת ונפוצה, לקדיש הפותח ב"יתגדל ויתקדש שמיה רבא", את מלוא עוצמתה. תפילה שכבר שימשה בהרבה הקשרים מתחלפים וכבר זכתה להתקשר באופן חלקי ושולי אל בית הקברות, נעשתה לפתע התפילה, בה"א הידיעה, הקשורה לשכול ולסבל. מעתה היא נתפסת כתפילה של הצדקת הדין, של קבלת הגזרה השמימית הקשה. גם לנוכח הסבל והאימה – "יתגדל ויתקדש שמיה רבא".

 

מתוך 'מנהגים', פרנקפורט, גרמניה, 1707, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב


במקביל צריך לומר כי גם תורות סוד שונות, כגון הקבלה שהחלה להתבסס מעט מאוחר יותר, סייעו לתהליך זה, שהרי תורות הסוד עוסקות בעיקר בעולמות אחרים, בנשמות ובנפשות ובגורלן בעולם העליון, וביכולתו של אדם המהלך על פני האדמה להשפיע על אירועים המתרחשים בעולמות גבוהים ממנו. האמונה (העממית?) כי אמירת קדיש בעולמנו יכולה לסייע לנפש המת בדרכו בעולם הבא סייעה אף היא להחדרת הקדיש – לא פעם בניגוד לדעתם של פוסקי הלכה והוגי דעות – אל עולם בית הכנסת והחיים היהודיים בכלל, וכך זכה הקדיש לתפקידו המפורסם ביותר, שהוא גם האחרון בסדר התהוותו, ונעשה לחובתם של האבלים, ולא רק יתומים אלא כל מי שאיבד אדם שהוא חייב להתאבל עליו כגון צאצא או בן זוג. ועוד אפשר לשער כי גם הלכי רוח שסבבו בעולם הנוצרי של אותם הימים, שמירת ימי זיכרון והדלקת נרות לנשמות מתים וכן הלאה, תרמו אף הם את תרומתם לתהליך מורכב זה שבסופו זכה הקדיש למעמדו העיקרי בתודעתנו שלנו כתפילה לזכר המתים או למענם.

ובהקשר זה של העולם האשכנזי של אותם ימים נתגבש סיפור מפורסם המופיע בספרו של ר' יצחק מוינה, "אור זרוע". מחקרים חדשים הראו שחלק מסיפור זה קדום הרבה יותר, אבל שילובו של הקדיש בתוך הסיפור נעשה כנראה רק באשכנז, וזאת כדי להצדיק את המנהג של אמירת קדיש בידי יתומים. וכך מספר לנו בעל "אור זרוע": "בצרפת ראיתי שאין מקפידים על כך מי שיאמר קדיש, אם נער יתום או נער שיש לו אב ואם, אבל כמנהגנו [=שילד יתום הוא האומר קדיש] מסתבר משום מעשה שהיה". וכאן הוא מביא סיפור ארוך על רבי עקיבא אשר ראה אדם ערום ושחור כפחם רץ וחבילה של עצים על ראשו. רבי עקיבא שאל מי הוא ומדוע הוא עושה מה שהוא עושה. האיש ענה שהוא למעשה כבר אדם מת, אשר נגזר עליו להישרף בגיהינום, ויום יום הוא הולך לחטוב עצים כדי שיישרף בהם. כששאל אותו רבי עקיבא אם ישנה דרך לשחרר אותו מייסוריו, והאיש מגלה כי לוּ היה לו בן העומד בקהל ואומר "ברכו את ה' המבורך", והקהל משיב ב"ברוך ה' מבורך לעולם ועד", או אומר "יתגדל ויתקדש", והציבור משיב ב"יהא שמיה רבא מברך", מיד יתירו אותו מייסוריו. ההמשך ברור וצפוי. רבי עקיבא מצא שלאותו אדם היה אכן בן, אלא שהוא מעולם לא למד תורה ואף לא נימול. רבי עקיבא קיבל על עצמו לטפל בילד ולחנכו. לאחר כמה שנים עמד הנער בבית-הכנסת, ולאחר שאמר "יתגדל ויתקדש" והציבור השיב לו כראוי, התירו את המת מן הפורענות. זה בא אל רבי עקיבא בחלום והודה לו על מה שעשה למענו. והלקח ברור: יתום האומר קדיש מסייע לנפשם המעונה של הוריו להיגאל מייסוריהם בעולם הבא.

 

באדיבות אוסף משפחת גרוס


לא מעטים מביאים סיפור זה כראיה שכבר בימי רבי עקיבא, ימי התנאים, שימש הקדיש בתפקידו כתפילה לזכר המתים או למענם, אך מסתבר כי רק בימי הביניים, ובאשכנז, שולב עניין הקדיש אל תוך סיפור זה. ונראה סביר לומר כי שילוב הקדיש בסיפור בא להסביר את המנהג, שזה עתה מקרוב בא לעולם, המקשר את הטקסט הארמי הזה לעולם האבלות והיתמות. כך הגענו למצב שמאז המאה הי"ג לערך הפך התפקיד האחרון בזמן של הקדיש לתפקידו הראשון במעלה, ובוודאי בחשיבתה של החברה הישראלית של היום. לא ראיתי רבים שיוותרו על אמירתו של הקדיש בלוויה או בטקס זיכרון ציבורי, גם אם מילותיו אינן מובנות וגם אם קשרו אל השכול והאבל איננו ברור כלל. אין בו דברים על המוות ועל הסבל, על תחושת היתמות והשכול, אלא דברי שבח כלליים לבורא עולם והצדקת דינו. לא התוכן הוא כאן העיקר אלא המסגרת, התחושה שכך הגיבו דורות על גבי דורות כלפי סיטואציה אנושית קשה וכואבת. ואולי אפשר לומר יותר מזה: במקום שאין מילים היכולות לבטא את גודל הכאב ולהגיב על התופעה הבלתי נתפשת של המוות,  תבואנה מילים בלתי מובנות כדי למלא את החלל העצום, ולוּ במעט. זה סוד קסמו של טקסט שמהדהדים בו זכרונות היסטוריים קשים מכאן ושסתימותו הלשונית מוסיפה לו דווקא לוויית חן.

אביגדור שנאן הוא פרופסור לספרות האגדה והמדרש, מלמד בחוג לספרות עברית שבאוניברסיטה העברית בירושלים ומשמש כיועץ אקדמי של קרן אבי חי