דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

יציאת מצרים ויציאת ירושלים

מיכה גודמן

16/11/2015

תקציר המאמר

בקינה זו מעמיד המשורר זו מול זו את יציאת מצרים - היציאה אל הגאולה, ואת "יציאת ירושלים", הלא היא היציאה לגלות. אל מול האירוע הנסי של יציאת מצרים מובאת בהנגדה חריפה וכואבת היציאה לגלות, החורבן, האבל. על סגירת המעגל שבין היציאה לחירות ובין היציאה לגלות כותב ד"ר מיכה גודמן.

לתקציר המלא

אל הפיוט - מלים, לחן וביצוע

קינה מיוחדת זו מבקשת להבליט את עוצמת האבל שבחורבן הבית באמצעות הצגתו כתמונת ראי הפוכה של האירוע הדרמטי ביותר בזיכרון הקולקטיבי היהודי – יציאת מצרים. שירת משה כנגד קינת ירמיה, כגודל השמחה שביציאת מצרים כך גודל הכאב שבחורבנה של ירושלים.  מהלך זה ממקם את תשעה באב כהיפוכו של הפסח.

להערכתי מהלך ספרותי דומה נמצא כבר במקרא עצמו, אך שם לא החורבן סוגר מעגל עם יציאת מצריים אלא דווקא הרצח של גדליה בן אחיקם שלאחר החורבן. התנ"ך ממקם את יציאת מצרים במרכז התודעה ההיסטורית הלאומית. מבין כל האירועים המאכלסים את הדרמה ההיסטורית היהודית בחר הריטואל היהודי דווקא ביציאת מצרים כאירוע שיש לשתול במעמקי הזיכרון של האומה. תכליתן של מצוות רבות כדוגמת ציצית, מזוזה, תפילין, קריאת שמע, תפילה ומועדים היא לייצר תפאורה המזכירה לאדם מישראל באופן מתמיד את דרמת שחרור העבדים ממצרים.

יציאת מצרים, מתוך הגדה של פסח, פראג, 1894

באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

היציאה ממצרים היתה פתאומית ומהפכנית, ולעומתה היציאה מארץ ישראל ומירושלים היתה איטית ותהליכית. בשלב הראשון הוגלו עשרת השבטים, בשלב השני הוגלתה האליטה של ממלכת יהודה - 'החרש והמסגר', בשלב שלישי הגיע נבוכדנצר והגלה את הגוף המרכזי של יושבי יהודה וירושלים. אך על פי ספר מלכים, נותר ישוב יהודי בארץ ישראל. גם לאחר חורבן הבית עוד נותרו גולי מצרים בירושלים. הנראטיב המקראי שמתחיל ביציאת מצרים אינו מסתיים ביציאה מירושלים לבבל. הסיפור ממשיך, ולאחר שלב שלישי זה ממליכים על עצמם יושבי יהודה את גדליה בן אחיקם. רק לאחר שגדליה, המנהיג האחרון, נרצח בידי ישמעאל בן נתניה, מחליטים אחרוני היושבים בארץ לגלות. אולם הם מחליטים לגלות – למצרים.

וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה בֶּן אֱלִישָׁמָע מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת גְּדַלְיָהוּ וַיָּמֹת וְאֶת הַיְּהוּדִים וְאֶת הַכַּשְׂדִּים אֲשֶׁר הָיוּ אִתּוֹ בַּמִּצְפָּה: וַיָּקֻמוּ כָל הָעָם מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וְשָׂרֵי הַחֲיָלִים וַיָּבֹאוּ מִצְרָיִם כִּי יָרְאוּ מִפְּנֵי כַשְׂדִּים (מלכים ב כה-כו).

 זהו האקורד הצורם המסיים את הנרטיב המקראי. התנ"ך יצר מסגרת ספרותית שפותחת ביציאת מצרים ומסתיימת בשיבה למצרים!

מתוך ארבע תחינות, הולנד, 1689

באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

 מתי נסגר המעגל בין שמחת החירות לאבלות החורבן? ברצח גדליה כפי שאולי רמוז בפרק האחרון של מלכים ב'? או בחורבן הבית כפי שעולה מהפיוט שלפנינו? ביציאת ירושלים או בשיבה הסימבולית למצרים? השאלות הללו נותרות פתוחות, אך יתכן ובמדרשי חז"ל שבתלמוד ניתן למצוא מטא-נרטיב שמאחד את כל הסיפורים. מטא-נרטיב זה מגולם בקביעת החכמים ש'בגלל שנאת חינם חרבה ירושלים'.

קביעה זו יוצרת זיקה ספרותית בין הירידה הראשונה למצרים (שנאת האחים ליוסף), הירידה השניה למצרים (רצח גדליה בן אחיקם) ויציאת ירושלים לאחר חורבן בית שני (על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים).

בכך יוצרים חכמי התלמוד עקרון היסטורי המאחד את הסיפורים כולם, הירידה למצרים כמו היציאה מירושלים אינה נובעת מאיומים חיצוניים אלא מהשסעים שבתוך החברה היהודית עצמה.