דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

יעוף חלומי - עיון בפיוט

קשת מרגלית

16/11/2015

תקציר המאמר

העיון שלפנינו מתבונן בפיוט "יעוף חלומי" על רבדיו השונים - המבנה הלשוני, המצלול והחריזה, הלחן והקשר שבינו ובין המלים - כל אלה כמשקפים ומבטאים את התהליך הנפשי העובר על המשורר בכתיבת השיר. מנקודת מוצא של מצוקה, ריחוק וצמאון אל גישה אקטיבית של תקווה ועשייה. תהליך שממנו נלמדות גם תובנות הרלבנטיות לכל אדם באשר הוא, עד ימינו אנו.

לתקציר המלא

אל הפיוט – מילים, לחן וביצוע

 

תוכן

מבוא

שמעתי פיוט זה פעם אחת בלבד, במופע של אנסמבל היונה בבאר שבע. השיר נחרט בלבי ומאז נפשי נכספה לשמעו שוב. המילים והמנגינה שבו אותי בקסמן. עתה, לאחר התבוננות עמוקה יותר בפיוט, נוכחתי שהמשיכה הראשונית לא הייתה מקרית. ההתרגשות הרבה שלי בשמיעה ראשונה של השיר, שיקפה את ריבוי הרבדים והעומקים הרגשיים והמחשבתיים החבויים בתוכו.

קו הפרשנות שניסיתי לפתח הינו בגדר הצעה בלבד. אני תקווה שהקורא ישקול אותו בפתיחות לב.

 

 

על השיר, המשורר והלחן

פיוט מיוחד זה נכתב על ידי ר' ישראל נג'ארה, משורר ששיריו מדברים אל רבדים רבים בנפש האדם.  הם חוצים גבולות של זמן ומקום ומתייחסים הן למצוקה ולכמיהה של הפרט והן למצוקה והכמיהה של כלל ישראל. ניכר מהשימוש המתוחכם במילים פשוטות ובשיבוצים מקראיים, שהמשורר היה בקיא בתורה ובשפה העברית. שמו של המשורר חתום בראשי הבתים (אקרוסטיכון: ישראל חזק, ויש פה אולי גם מסר נוסף אותו מבקש המשורר להביע). המנגינה חוזרת על עצמה בכל בית בצורה זהה עם וריאציות מעודנות שמאולתרות בסגנון האופייני למסורת. אופי השירה איטי, והעצירות (נשימות) מדגישות את תחושת ההתנתקות מהאדמה - המעוף. 

 מתוך 'ספר משל קדמוני', באדיבות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי

מבנה השיר

השיר בנוי מששה בתים של ארבע שורות בבית. כל בית מסתיים במילה "נפשי", ואכן המשורר מתאר את תהפוכות נפשו, כמיהתו לגאולה המשולבת בתיאור ייסורי הגלות. במהלך הפיוט ישנו תהליך נפשי ורוחני שמתבטא כמעט בכל נדבכי השיר - במבנה הלשוני, במשחקי הלשון, במבנה הלחן ובשיבוצים המקראיים. אפילו החריזה והמצלול, לא רק שמתארים מצב מסוים, אלא מתפתחים לאורך השיר יחד עם התהליך הנפשי של המשורר. כל אלה מצביעים לא רק על גדולתו של ר' ישראל נג'ארה כמשורר הבקיא בלשון, במוסיקה ובמקורות, אלא גם כמשורר רגיש המבין למעמקי נפש האדם ותהליכי הרוח והאמונה הפנימיים.

 

מבנה המנגינה והקשר בינה לבין המילים 

זוהי דוגמא לשיר שבו המוסיקה מביעה את הנושא ואף מעמיקה את משמעות המילים ונותנת להן נופך ומעוף. השיר מושר באורך רוח, עם נשימה בין השורות, המאפשרת למנגינה להמשיך ולהדהד בחלל. כך גם המילים מביעות כיסופים לא"ס ב"ה מתוך הגלות, כמעין קריאה אל האל, שהדהודה נשמע למרחקים.

כל בית מתחיל בניסיון להתחבר אל הדוד: במחשבה וחיזיון (בית א), בחיפוש (ב), בדיבור (ג), בהמיה (ד), בשאלה ודרישה (ה) ולבסוף בבקשה וכיסופים (בית אחרון). המנגינה שמתלווה לניסיון מתחילה למעלה, בקריאה שעולה ושואפת אל על ואז יורדת ויושבת על הסיגא במקום פתוח ולא פתור -  בסימן שאלה פתוח, ובהמשך השורה יורדת לראסט כנאנחת. כך חוזרות שתי השורות הראשונות בכל בית. 

בשורה השלישית - המביעה בדידות, אובדן, מרירות וצימאון, אויבים רודים וחוסר שקט - המנגינה נמוכה יותר, חוזרת על שני צלילים ומדגישה את הכאב, מתחננת. בשורה זו הכי פחות "נשימה", הפסק, ונדמית היא לבכי תחנונים.

גלויה באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

השורה האחרונה, שהיא בסימן של תקווה, שאיפה ובקשה לקרבה, היא הקצבית ביותר (פעמה כמעט קבועה) באופייה. המנגינה חוזרת ומתרווחת, אפילו מתענגת בסלסול מעט אופטימי, נותנת לכל מילה מקום להתבטא בפני עצמה, ומסיימת עם המילה "נפשי" בעלייה בקוורטה (ביאת) שנותנת תחושה של יציאה מהלב והנפש אל המרחקים, נתינה והתרחבות. הסיום הזה חזק במיוחד מכיוון שבשורה זו, לפי הבנתי, המשורר אוסף בכל פעם מחדש את כוחותיו, פותח את ליבו ודורש את ה'. התחושה היא שבתוך עומקו של המקום הנמוך, המדוכא והקשה, האדם מצליח למצוא בעצמו עוד גל אחד של תקווה אמיתית ורצון ושאיפה אמיתיים לקרבה ולתקשורת עם האל. התקווה הזו והצימאון הם שמרימים אותו מחדש ומאפשרים התחלה חדשה. האמונה הבוקעת כאילו מעצמה מתוך מעמקי הנפש, היא שמחיה את האדם ומרוממת שוב את נפשו. (כלומר הרגש שמעורר עצם הפוטנציאל לקשר אישי וממשי עם האל- חזק אפילו יותר מאשר מימושו).

     מתוך הגדה של פסח, טרייסטה, איטליה, 1864, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

 

מבנה לשוני

השיר נכתב ברובו בלשון יחיד ובגוף ראשון, ומתאר תחושת געגועים וריחוק מהקב"ה, הדוד. המשורר פונה אל הדוד פונה בגוף שלישי, כמרוחק ומסתיר פנים, "וכחלום יעוף...". בסיכום הבית הרביעי, הוא פונה אל הקב"ה בגוף ראשון לפתע, מתחנן לגאולה ולקרבה.  רק בשני הבתים האחרונים של הפיוט פונה נג'ארה ישירות אל הקב"ה: בבית החמישי - בטענה ובתחושת נעזבות, ובבית השישי והאחרון - בבקשה ובתחינה לקבל מענה לנפשו.

 

המצלול ומשחקי המילים

בהתבוננות ראשונית בולט השימוש של ר"י נג'ארה במשחקי אותיות. אותיות במילה אחת נתערבבו זו בזו, סדרן נשתנה, נשמטה אות ונוספה אחרת, ולפתע נוצרה בשכנות מילה עם משמעות חדשה, לפעמים הפוכה. השכנות מתכתבות זו עם זו במשחק מילים:

מעמי     מעוני

לו שאפה נכספה כלתה נפשי

שאלתי               אשכול               שכול

אן פנה               מאנה

אן בן אומר          ולען מר

ישועה                שבעה

אהמה בשבי       אוהבי    אויבי

נעלה                 גאלה

תזנח                 ותשכח נאנח ונדח

גואלי                 הגד לי

נחלשות כושלות

חיכיתי               קיוויתי

מפליא לעשות                 נפשי

 

ישנה הקבלה בין הקרבה והריחוק של המילים, לבין הקרבה והריחוק שמובעים בתוך הפיוט, ביחסים בין האדם לקב"ה.

כמו המילים השכנות, שקרובות זו לזו, כך "קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל, יד). כמו המילים, שבנויות מאותיות דומות, מחומרי גלם דומים, כך "ויברא... בצלמו בצלם אלוקים ברא אותו" (בראשית א, כז). עם זאת, ממשיך הפסוק, "זכר ונקבה ברא אותם", ומייד מופיע הפירוד, המרחק, האפשרות לנתק, ניגודיות, מתח, קושי, ומצב שבו "כי אין אלוהי בקרבי... ואנכי הסתר אסתיר פני..." (דברים לא, יז-יח). מעניין שגם בהמשך לפסוק לעיל בדברים (ל, יד), מיד לאחר תיאור הקרבה והאחדות, מופיע הפירוד: "...נתתי לפניך... את החיים ואת הטוב את המוות ואת הרע..." (שם ל, טו).

 

מבנה החריזה 

החריזה הפנימית של הצלעיות משתנה ואין חרוז שחוזר על עצמו. בבתים מסוימים יתכן שהחריזה מרמזת על מצב נפשי שמתאר המשורר.

בבית א סיומת "מי" בנימת שאלה, ומענה "ני". כמעט כמו "מי? אני(?)", או "מי אני?"

יָעוּף חֲלוֹמִי                      וְיֻדַּד חֶזְיוֹנִי        

בִּנְטוֹת זְמָמִי                    אַחַר מַחְמַד עֵינִי

בָּרַח מֵעִמִּי                      וְנָטַשׁ מְעוֹנִי

לוֹ שָׁאֲפָה נִכְסְפָה              גַּם כָּלְתָה נַפְשִׁי

 

בבית ב סיומת "כל" ו"דָיו" וחרוז פנימי "נה"- נא, בתחינה, נא הנחם נפשי.

שָׁאַלְתִּי אֶל כָּל                  עוֹבְרֵי דֶרֶךְ יַחְדָּו

אִם רָאוּ אֶשְׁכּוֹל                 כֹּפֶר טוֹבִים דּוֹדָיו

שָׂבַעְתִּי שְׁכוֹל                   וְאַלְמוֹן בִּלְעָדָיו

אָן פָּנָה, מֵאֲנָה                 הִנָּחֵם נַפְשִׁי

 

בבית ג סיומת "מר" ו"ביע"- הבעה של המרירות בגלות, וחרוז פנימי "עה" המתחנן לישועה. בנוסף, הביטוי "עד אן" חוזר פעמיים.

רוּחִי לוֹ אוֹמַר                   וּזְמָמִי אַבִּיעַ

עַד אָן בֶּן אוֹמָר                 יַשְׁקֵנִי גָבִיעַ

רֹאשׁ וְלַעַן מָר                  עַד אָן לִי יַשְׂבִּיעַ

יְשׁוּעָה, כִּי שָׂבְעָה              בְּרָעוֹת נַפְשִׁי

 

בבית ד סיומת "בי"- מילה שמופיעה עוד פעמיים בפני עצמה ומדגישה התכנסות פנימה אל תוך מעמקי המצוקה, הקושי והגעגוע. בי, בגללי, נשמע כמו הלקאה עצמית, וידוי, תחנון. בחרוז השני, "חַל", צליל ה"ח" הקשה, והניסיון לעלות מ"ח" ל"ל". "ל" היא האות שעולה מלמטה למעלה בצורת כתיבתה, ובצלילה היא רכה ומשמשת לשירה. מכאן המעבר לחרוז פנימי "לָה", הצורה הנפוצה לשימוש ב"ל" בשירת ניגון ללא מילים.

אֱהֶמֶה בִשְׁבִי                   וּבְגָלוּת אֶתְחַלְחַל

כִּי נָד אוֹהֲבִי                     וְנַפְשׁוֹ בִי בָּחַל

רָדָה בִי אוֹיְבִי                   וּבָעַר בִּי גַחַל

נַעֲלָה, גְּאָלָה                    קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי

 

בבית ה ישנה חזרה לאות "ח" הקשה ב"נח". ה "ר" ב"רים" ממרמרת, אך הסיומת "ים" מבטאת השקטה של הנפש הממורמרת. המעבר מלשון יחיד ללשון רבים מבטא שינוי בתודעת המשורר. עד עתה הביע את זממו האישי, מחשבותיו הוא. כעת הוא מרמז יותר על מצוקת האומה. החרוז הפנימי "לי" מחזק את תחושת מערכת היחסים בין האדם המבקש והאל הנותן.

לָמָּה דוֹד תִּזְנַח                יוֹנָתְךָ בַּת הורִים

וַתִּשְׁכַּח נֶאֱנַח                   וְנִדָּח מֵעָרִים

עַד אָן אוֹיְבִי נָח                 שׁוֹקֵט עַל שְׁמָרִים

גּוֹאֲלִי, הַגֵּד לִי                  שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי

 

בבית האחרון ממשיך הקו של לשון רבים בחרוזים "ים"- ואף מדגיש תחושת זרימה ומים - המזוהים עם הגאולה (כמו למשל "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה", ישעיהו יב, ג). גם הסיומת "שׁוֹת" רכה יותר מהמצלול בבתים הקודמים. היא משקיטה ומנחמת עם ה "ש" ("ששש...") ומרמזת על רצון לעבור ממקום של רגשות למקום של "אות", של "לעשות"- של מעשה ושינוי. החריזה הפנימית המסכמת, "תי", הינה סיומת בגוף ראשון לתיאור של עשייה אקטיבית ומעבר מעולם המחשבות, הרגשות והדיבור לעולם המעשה, שבו יוזמה והתכוונות מצד האדם במערכת היחסים שלו עם האל.

חַזֵּק יָדַיִם                        רָפוֹת וְנֶחֱלָשׁוֹת

אַמֵּץ בִּרְכַּיִם                     כּוֹשְׁלוֹת וְנִגְרָשׁוֹת

כִּי לְךָ אֵל גּוֹיִם                  צוּר מַפְלִיא לַעֲשׂוֹת

חִכִּיתִי, קִוִּיתִי                   קִוְּתָה נַפְשִׁי

  

מתוך 'שירת ישראל'  לרבי ישראל נג'ארה, ונציה, 1600

 

 החלום

החלום מצניע בתוכו את העולם הנסתר, הפנימי והקרוב אלינו ביותר. עם זאת הוא מעורפל ועטוף בדימויים ותמונות עמומות ואיננו יכולים לגעת בו או "למסמר" אותו. ברגע שאנו מתעוררים, החלום עף ונעלם ונותרים הזיכרון והשכחה. כאשר הקב"ה בחר לדבר אל אבותינו ואמותינו או להיגלות אליהם, החלום היה התפאורה הנפוצה ביותר לכך. המקום הזה שהוא מחוץ לכל מקום פיזי, והזמן הזה שהוא מחוץ לזמן מדיד ומעבר להיגיון, יש לו היכולת להרחיב את גבולות ומגבלות התפיסה והדמיון האנושיים עד כדי הכלת חויית נוכחות אלוקית. העמוק והממשי ביותר - המהות ממש - נחשפים בעולם הזה דרך ההסתר. "הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות..." (דברים כט, כח). 

וכאן המעבר לעולם המעשה.

מתוך 'נתיבות השלום', וינה, אוסטריה,1846

באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

גם בפסוק הזה, וגם בבית האחרון של "יעוף חלומי", מתוך הפער והסתירות שבין הקרבה למרחקים, בין המופשט לבין הפשוט והממשי, באה המילה "לעשות". יש חשיבות לביטוי הפערים, ויש גם צורך בעשייה ששואפת לקרבה בצורה ממשית. העשייה יכולה להתבטא ביצירת מחשבות מרוממות, אמונה, תקווה, פתיחת הלב, שירה, ריקוד, תפילה, לימוד, התייחסות והתקשרות לבני אדם, קיום מצוות. הכוונה וההתכוונות במעשים היא חשובה. על ידי העשייה שלנו מתבטאת החיות שלנו. אנו לוקחים אחריות על הצד שלנו במערכת היחסים עם א"ס ב"ה. ההתעוררות מצִדנו מאפשרת את החיים ואת הקשר שלו אנו כה כמהים.  

 

 

ענייני חלומות, מציאות, מישוש ומימוש

הייתי רוצה לסיים בקטע משעשע מתוך התלמוד הבבלי (ברכות נה, ע"ב) המתחבר בעיני לפרשנות שאני מציעה לפיוט, ומביע אותו באופן יותר קליל:

שמואל כי הוה חזי חלמא בישא [כשהיה רואה חלום רע] אמר, "וחלומות השווא ידברו" (זכריה י, ב).  כי הוה חזי תלמא טבא [כשהיה רואה חלום טוב] אמר "וכי החלומותהשווא ידברו?" והא כתיב [והרי כתוב] "בחלום אדבר בו" (במדבר יב, ו)

שמואל היה בן הדור ראשון של אמוראי בבל, חברו (במחלוקת) של רב. בקטע זה הוא מציע גישה מאוד אופטימית לחלומות - אם החלום רע, נאמר בהקיצנו מהחלום בנימה נחרצת "חלומות השווא ידברו". אם החלום טוב, נחזור על אותו ציטוט בנימת שאלה, ואפילו נחזק זאת בראיה נוספת לכך שחלום מנבא אמת. כלומר, הגישה שלנו לחלום, אפילו בפרט זעיר כמו נימת הדיבור, יש בה הכוח לשנות את המציאות.

האלוקות ישנה. אנו יכולים לחוש אותה כרחוקה, בלתי מושגת, מסתירת פנים. אנו יכולים לחוש שהיא גלתה מעימנו או שגלינו אנו מעימה. עדיין היא ישנה. לפעמים תחושת הריחוק שלנו מהאל מורגשת בתקופה מאוד קשה בה מתרחשים בחיינו אירועים שקשה לנו להתמודד איתם. לפעמים תחושת הריחוק תבוא דווקא בזמן של רוויה, או בתקופה של שיגרה מאוזנת שגורמת לתחושת ריקנות או חוסר תחושה. 

 

בפיוט יעוף חלומי, ר' ישראל נג'ארה מרגיש מצוקה מתחושת הריחוק שלו מה'. תוך כדי הפיוט, גישתו מתהפכת ומשתנה מתוך מעשה הפניה והניסיון לתקשורת. התקשורת אט אט מקרבת בינו לבין אלוקיו. הפניה בגוף שלישי הופכת לפניה בגוף שני והפסיביות המאופיינת ברחמים עצמיים הופכת לגישה אקטיבית של תקווה, בקשה ונחישות לשנות את המצב. 

אולי יש כאן תובנה פנימית עמוקה לגבי החלק שלנו במערכת היחסים עם א"ס ב"ה ולגבי האחריות שלנו במערכת היחסים הזו. האלוקות ישנה, השפע ישנו, אך בידינו היכולת למשוך את השפע הזה אל העולם.  בידינו היכולת לפתוח את הברז דרכו יוכל השפע לזרום אל עולמנו. אנו שותפים יחד עם ה' ליצירת מציאות חיינו, ואפילו בפרט זעיר כגישה לפתרון חלומותינו, נוכל להשפיע על המציאות בה אנו חיים.

גלויה באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

 

*  עיון זה נכתב במסגרת פרוייקט עבודת גמר בסיום תכנית ההכשרה למנחים של "קהילות שרות".