דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

ימי זכרונות

רוני איש רן

16/11/2015

תקציר המאמר

המוזיקאי רוני איש רן כותב על הפיוט "אחות קטנה" ומעלה תחושות, זכרונות והרהורים מתוך חווייתו הוא את הפיוט, הזמן בו הוא מושר והחיבור ביניהם.

לתקציר המלא

קשה מאד לבחור פיוט מתוך הרפרטואר העשיר של הימים הנוראים. עשרות פיוטים נכתבו סביב נושא הסליחה וחשבון הנפש אליהם אנו נדרשים מדי שנה בתקופה זו, בה נפרדים משנה ויוצאים לקראת שנה חדשה - פרק חדש.

פיוטי הסליחות, שככל הנראה נכתבו במיוחד עבור ימים אלו, מציעים דרכים ושפות שונות לפנות אל האל בבקשת סליחה, להביע חרטה ולייחל לשנה מוצלחת ושמחה יותר. אל הטקסטים מצטרפים הלחנים המותאמים לאופי ולתוכן הפיוטים באופן כזה עד שנדמה כאילו נוצרו יחד מלכתחילה, לחנים המעצימים את אווירת התחינה וההשתפכות העולה מהפיוטים עד כי התחושה היא שבלעדיהם הם אינם שלמים. נדמה כי בלתי אפשרי להשתמש בלחני הסליחות לשירת טקסטים אחרים, בזמנים אחרים, וכי רק בתקופה ובאווירה מיוחדת זו של השנה אנו מסוגלים לצלול אל העומקים הרגשיים אליהם הם מכוונים.

תקופת הימים הנוראים היא תקופה מבלבלת, תקופה של ניגודים ומעברים. מצד אחד הקיץ עוד כאן ומצד שני בלילה כבר קר. מצד אחד, נישאת באוויר איזושהי חגיגיות ומצד שני זהו זמן של חשבון נפש, של חרטה והרהורים. מצד אחד מנגינות מרגשות המציפות אותך בסוג של שמחה וגעגוע ומצד שני טקסטים שכולם וידוי, חרטה ובקשת מחילה. שינויים ומעברים המטלטלים אותך כל הזמן בין שני קצוות רגשיים, בין תחושת יום חג לאימת יום דין.

הפיוט "אחות קטנה" על מלותיו, ניגוניו והזמן בו הוא מושר מביא את חוויית הערפול והבלבול של התקופה הזו לשיא. הוא מצוי בדיוק על קו התפר שבין השנה היוצאת לזו הנכנסת. נוהגים לשיר אותו בבתי הכנסת בערב ראש השנה, בזמן בו שוקעת השמש על היום האחרון בשנה ומרגע ששקעה מתחילה השנה החדשה.

מאז ומתמיד חוויתי את הזמן הזה כזמן לא ברור, כזמן שהוא בין-לבין, שלא ברור איך להתייחס אליו. מילדות אני זוכר את חווית ההתכוננות לראש השנה, החל מהקימה לפנות בוקר לאמירת הסליחות במשך כל חודש אלול, דרך השיעורים המקדימים בבית הספר ועד להכנות בבית - הבישולים, המפגשים המשפחתיים המתוכננים וכמובן הבגדים החדשים אותם רכשנו אחת לשנה לכבוד "החגים".

לאחר חודש של הכנות מגיע היום. במיטב מחלצותינו אנו מתייצבים בבית הכנסת, חגיגיים מתמיד, ואז משהו משתבש. ברגע שפותח החזן בשירת "אחות קטנה" מתחילה להציף אותי תחושת הבלבול. הפיוט לא ממש תואם את החגיגיות השוררת מסביב, המלים שלו נשמעות יותר כמו קינה. משפטים כמו - "אֵל נָא רְפָא נָא לְמַחֲלוֹתֶיהָ", "זָרִים אוֹכְלִים נַחֲלוֹתֶיהָ", "לֹא הִשְׁאִירוּ עוֹלְלוֹתֶיהָ" - מתחברים לי יותר לתקופת בין המיצרים ולקינות של תשעה באב. לא זו החגיגה לה ציפינו.

אולם ככל שמתקדמים בבתי הפיוט, התחושה הולכת ומשתפרת, משהו נעשה נינוח ושמח אופטימי יותר. לאחר הבתים הראשונים המונים את תלאות השנה החולפת מגיעים הבתים שמכילים בקשות לשנה שמחה ומוצלחת יותר - "וְתַעֲבִיר מִלֵּב דַּאֲבַת נַפְשָׁה", נְחֵהָ בְּנַחַת לִנְוֵה רִבְצָהּ", ולבסוף הבית האחרון הפותח בקריאת העידוד "חִזְקוּ וְגִילוּ" ומסתיים - בניגוד לשאר הבתים המסתיימים ב"תכלה שנה וקללותיה"- ב"תחל שנה וברכותיה", וממקם אותך סופית באווירה ובמצב הרוח להם התכוננו. ברגע זה, רגע בו סיימה השמש את שקיעתה, אנו נפרדים סופית מהשנה החולפת על כל "קללותיה" ומייחלים לשנה הבאה ו"ברכותיה".

אותה תחושה ממשיכה לפקוד אותי מדי שנה בזמן הזה, אולם עם השנים למדתי להבין את משמעות הזמן הקריטי הזה והחיבור שבינו לבין "אחות קטנה". הפיוט הזה (שלצערנו בשנה האחרונה חשנו את הרלבנטיות שלו יותר מתמיד, אף שחלפו כשבע מאות שנה מאז שנכתב, בצירוף הלחן האיטי והמסתלסל, מאפשר למתפלל, רגע לפני שהוא יוצא ב"חגיגות" השנה החדשה, לעשות את חשבון הנפש האישי שלו, לעשות את המעבר בהדרגתיות הנחוצה, להרהר בקורות השנה שחלפה, ובעזרת הניגונים הנוגעים כל כך עמוק, גם להרגיש אותם. להבין שכדי להגיע ל"חזקו וגילו" יש לעבור קודם דרך "מחלותיה" ו"קללותיה" של השנה שחלפה, לתת עליהן את הדעת ורק אז לייחל ולבקש - "תחל שנה וברכותיה". כנראה שתחושת הבלבול והערפול היא שלב הכרחי בדרך לסדר חדש.

 

רוני איש-רן, בוגר האקדמיה למוסיקה ע"ש רובין בירושלים במגמה למוסיקה מזרחית, יליד שכונת נחלת אחים אשר בירושלים, גדל על ברכי מסורת החזנות  הספרדית-ירושלמית ושירת הבקשות החלבית. הקים ומנהל מוזיקלית את אנסמבל שחרית. באתר הפיוט עוסק בהקלטות ובכתיבת מאמרים אודות המסורת המוזיקלית המזרחית בכלל וזו הספרדית-ירושלמית בפרט. ב"קהילות שרות" מוביל את לימוד הפיוט והשירה של המסורת הספרדית-ירושלמית והחלבית.