דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

ימותי קלו כצבאות - אמנות השיר

איתי מרינברג

16/11/2015

תקציר המאמר

בפיוט 'ימותי קלו כצבאות' לר' ישראל נג'ארה, המתאר את ישראל בגלותם ומייחל לגאולתם, הדימויים בהם משתמש המשורר מתחלפים ומתגוונים בלי הרף; לכך מצטרפת מערכת החריזה המורכבת בשיר, אשר יחד עם טוריו הקצרים יש בה כדי להקנות לפיוט מקצב מהיר ובלתי פוסק. המאמר שלהלן מצביע על תופעות אלה, מנתח את הקשר בינן לבין תופעות לשוניות אחדות המתקיימות בפיוט, ומנסה למקם אותן בהקשר הרחב של תמונת העולם של הדובר – דובר החש כי זמנו אוזל ומתקשה להכיר בכך שהישועה מתעכבת מלבוא.

לתקציר המלא

סימן:     ישראל (כפול) חזק ואמץ.

מבנה:   שיר סטרופי מעין-אזורי [=שיר הבנוי מחרוזות מחרוזות (סטרופה=מחרוזת, 'בית' בלשון ימינו), ובו שתי מערכות חריזה: האחת משתנה ממחרוזת למחרוזת, והשנייה קבועה ומופיעה בסופי המחרוזות – בניגוד לשיר הקלאסי השומר על חרוז אחיד מתחילתו ועד סופו]. ה'מחרוזות' אינן אלא טורים מרובעים [=טורים המחולקים לארבע צלעיות משנה] קצרים.

משקל: משקל הברתי-פונטי [=משקל שאינו מבחין בין יחידות הגייה ארוכות וקצרות (בניגוד למשקל הכמותי)], בכל טור 6-7 הברות.

חריזה: מערכת החריזה בפיוט הינה משולשת – (1) כל המחרוזות נחתמות בחרוז 'מעין-אזורי' קבוע ומשותף; (2) שלושת הטורים העיקריים של כל מחרוזת חורזים ביניהם בחרוז המשתנה ממחרוזת למחרוזת, ונשמר עד לצלע הראשונה של הטור המעין-אזורי שלאחריהם; (3) צלעיתם הראשונה הקצרה של שלושת הטורים חורזת בחרוז פנימי נוסף. יצוין גם כי לתפארת הפתיחה והחתימה מסתיימים כל טורי המחרוזות הראשונה והאחרונה בחרוז המעין-אזורי הקבוע. לסיכום תבנית החריזה, אם נייצג כל אחד מחרוזי הפיוט באות אחרת מאותיות האל"ף-בי"ת, נקבל את הסכימה הבאה: את-את-את-את / בג-בג-בג-גת / דה-דה-דה-הת / וז-וז-וז-זת, וכו'.

 

 

'ימותי קלו כצבאות' הוא פיוט מִשל ר' ישראל נג'ארה (צפת-דמשק-עזה, מפנה המאות ה- 16-17), מגדולי הפייטנים בכל הדורות; שמו חתום בראשי המחרוזות (אותיות השם ישראל מופיעות פעמיים, ולאחריהן 'חזק ואמץ' במילות הפתיחה של שתי המחרוזות האחרונות). בספר שיריו 'זמירות ישראל' מיקם אותו המחבר במדור 'עולת תמיד', המוקדש לשירים שאינם מיועדים דווקא למועד וזמן מסוימים; ואכן נראה כי אופיו הכללי של הפיוט – המתאר את ישראל בגלותם ומייחל לגאולתם – תרם לכך שלימים שולב ב'שירת הבקשות' במנהג ספרד-ירושלים.

נושא פיוטנו אינו חריג ונדיר בשירת ר' ישראל נג'ארה; אדרבה, הוא מהנושאים המצויים בה ביותר.[1] אולם שכיחותו הרבה לא מנעה מן המשורר לפתחו בכל טור ומחרוזת באופן מיוחד, תוך שאוצר הדימויים המשמש אותו מתחלף ומתגוון כמעט בלי הרף: ברגע אחד ישראל הם צאן אובד, ובמשנהו גפן חסרת הגנה; ברגע אחר הם אישה יולדת, ובמשנהו – אדם חולה הנתון בכאבו. בהתאם לכך, בכל פעם מתחלף גם דימויים של העמים – ההופכים למשל מלוחמים מאיימים לאריות טורפים – ומתחלפות גם דרכי הפנייה לאל.

תחושה זו מקבלת ביטוי ייחודי גם במישור הצורני, באמצעות מערכת החריזה בשיר. כדי להציגה, נבחן לדוגמא את המחרוזת השנייה בפיוטנו:[2]

 

יִחַלְתִּי             לִדְבַר נִחוּמַי

רָאִיתִי             רַבִּים לוֹחֲמַי

שִׂבַּרְתִּי           לְדָר בִּמְרוֹמַי

לֵב קָמַי יָחִישׁ לְהַלְאוֹת

 

מלבד החרוז ה'מעין-אזורי' הקבוע בסופי המחרוזות ('-אוֹת'), מעמידה כל מחרוזת מערכת חריזה כפולה: מילת הפתיחה (ולעיתים: מילות הפתיחה) שבכל טור חורזות זו עם זו בחרוז משותף אחד ('-תִּי' במקרה שלנו), בנוסף לחרוז המבריח את סופי הטורים שבכל מחרוזת ('-מַי' במקרה זה) – וכל זאת בשלושה טורים קצרים מאוד כשלעצמם; אף המעבר לטור המעין-אזורי החותם כל מחרוזת שומר על עקרון זה, תוך 'הזחת' החרוז העיקרי של המחרוזת למעמד החרוז הראשון ('-מַי'), ופינוי המקום לחרוז המעין-אזורי ('-אוֹת'). תבנית זו יוצרת רושם של מהירות, כמעט חיפזון, ומעניקה לפיוט מקצב אינטנסיבי מאוד, אשר נדמה כהולם במיוחד את אווירת המנוסה והתחינה בה שרוי הדובר.[3]

 

רושם זה נתמך גם בבחירה לשונית מעניינת של הפייטן; השורש הבולט ביותר בפיוטנו הוא השורש ח.י.ש, המופיע בהטיות שונות בארבעה טורים נפרדים:

 

חוּשׁ אֵל צְבָאוֹת                [מחרוזת ראשונה]

לֵב קָמַי יָחִישׁ לְהַלְאוֹת       [מחרוזת שנייה]

חִישׁ אוֹתָם הָשֵׁב לִנְוֵיהֶם     [מחרוזת רביעית]

הָחִישָׁה מִפְלָט וְלַיּוֹשְׁבִים     [מחרוזת שישית]

 

אווירת המהירות העולה מן הטורים הקצרים, מן החריזה הקצובה של השיר וממילותיו, משתלבת היטב בתמונת עולמו של הדובר; בהקשר זה מאלפת היא העובדה שהן מחרוזת הפתיחה והן מחרוזת החתימה מתארות תמונה דינאמית של שינויים מהירים: במבטו הרטרוספקטיבי של הדובר במחרוזת הראשונה, הוא רואה את ימי חייו כחולפים לבלי שוב: "יְמוֹתַי קַלּוּ כִּצְבָאוֹת" – ביטוי מטאפורי המציג את ימיו כחיות השדה קלות הרגליים, המהירות לרוץ; ובמבטו לעתיד במחרוזת האחרונה, הוא חש את הגאולה כעומדת ממש אחר כותלו: "עוֹד שֶׁמֶץ וּבְנֵה הֵיכָלוֹת" – עוד מעט קט, אומר הדובר, ישוב הקדוש ברוך הוא ויבנה את מקדשו בירושלים. דומה כי בתודעת הפייטן הזמן אוזל, המציאות הקשה מכה בעוז, והישועה מסרבת לבוא; כמי שניצב בתווך, וכוסף לגאולה, נראה הדובר כאדם הנס על נפשו – ובה בעת לא חדל מלקוות.

 



[1] ראו למשל במאמרה של טובה בארי, ''עולת חדש' לר' ישראל נג'ארה: נושאים ותכנים', בתוך: אסופות ד (ירושלים תש"ן), עמ' שיא-שכד, וכן במאמרים הרבים על ר' ישראל נג'ארה ושירתו המצויים באתר.

[2] השימוש במונח 'מחרוזת' בפיוט זה זוקק הבהרה. בחרנו להציג כאן את הפיוט בתבנית של מחרוזות בנות ארבעה טורים, שעה שיכולנו באותה מידה להציגו בתבנית של טורים מרובעים [ = טורים בני ארבע צלעיות], שאורכם ממילא לא רב – ואפשר שדרך הצגה זו הייתה מדויקת יותר; אלא שלשם הצגת מערכת החריזה בשיר נדמה כי החלוקה למחרוזות נוחה יותר, שכן היא מדגישה באופן גראפי את חריזת הצלעות השונות.

[3] לפיוט נוסף שחריזתו מעצבת תנועה נחפזת ומקצב מהיר – אמנם למטרות אחרות לגמרי – ראו את האופַן 'שנאנים שאננים' לר' שלמה אבן-גבירול ובמדור 'אמנות השיר' לפיוט זה.