דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

יוצר מידו - עיון בפיוט

שאול דה-מלאך

16/11/2015

תקציר המאמר

הפיוט נע בין שני קטבים: בין מים עליונים למים תחתונים, בין השמים לימים, בין המאורות לבין האור של לעתיד לבא. הקב"ה, שהבדיל במעשה הבריאה בין מים לשמים, בין המאור הגדול לקטן, מבדיל בפיוט זה בין תיאור שמים והמלאכים לבין תיאור הימים. השיר פותח באור ומסיים באור. כשם שבתחילה היה הכל אחד - לא היה הבדל בין מים למים, בין מים לשמים, בין המאורות - כך לעתיד לבא יהיה ד' אחד ושמו אחד.

לתקציר המלא

אל הפיוט- מילים, לחן וביצוע

 

פיוט זה הוא רשות ל"יוצר", כפי שמעידה עליו המלה הפותחת את הפיוט. המשורר פותח את שירו ב"הצהרת כוונות" - לשורר שירה לכבוד בורא עולם. בבית הפותח של השיר הוא  מתאר את הקב"ה - צור, מעוז דלים, אמת. מתיאור הקב"ה הוא פונה לתאר את מעשה ידיו. תחילה הוא עוסק במים העליונים (השמים) ולבסוף במים התחתונים (הימים). בין מים למים מפריד שוב תיאורו של הקב"ה, צור, חסין, יוצר הכל.

יוֹצֵר מִיָּדוֹ עֹשֶׁר וָרֵישׁ - השיר פותח במלים המהדהדות את תפילתה-שירתה של חנה בה היא מודה לקב"ה על כך שתפילתה נענתה והיא זכתה להיפקד בבן (הלא הוא שמואל הנביא) לאחר שנות עקרות רבות:

ד' מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל: ד' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם: מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפּת יָרִים אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיב עִם נְדִיבִים וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם כִּי לַד' מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל: (שמואל א ב, ו-ח)

בפיוט כבתפילה מובע אותו רעיון - הכל מידו ובידו של האל, בורא כל ויוצר כל המעשים. הקב"ה ממית ומחיה (רמז לתחית המתים), ד' משפיל ומרומם, ד' בורא התבל.

צוּר מָעוֹז דַּלִּים בֶּאֱמֶת שְׁמוֹ - המלה אמת היא עתירת משמעויות: אמת היא אחת מי"ג מידות המיוחסות לאל (אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת); התורה אף היא נקראת אמת; הקב"ה אמת וחותמו אמת; חותם האמת - חותמו של הקב"ה - טבוע בבריאה. ואכן מכאן פונה המשורר לתאר את נפלאות הבריאה. הוא פותח בתיאור את השמיים והמלאכים הנחפזים אל דבר ד'. האל מתואר כרוֹכֵב גַּלְגַּלִּים - כשם שאדם רוכב על גבי סוס, כך כביכול רכבו של הקב"ה הם השמיים והעננים והוא נישא על כנפי הרוח. במקומות שונים במקרא מוצאים דימוי ציורי של הקב"ה הרוכב כביכול על גבי שמים ועבים: שִׁירוּ לֵאלֹהִים זַמְּרוּ שְׁמוֹ סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ וְעִלְזוּ לְפָנָיו (תהלים סח, ה ); לָרֹכֵב בִּשְׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם (שם, לד); וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף וַיֵּדֶא עַל כַּנְפֵי רוּחַ (שם יח, א); רֹכֵב עַל עָב קַל (ישעיהו יט, א).

חֲסִין בַּשֵׁם הוּא וַאֲהַלְּלוֹ  - שורת שבח זו מקבילה בעצם ל- צוּר מָעוֹז דַּלִּים בֶּאֱמֶת שְׁמוֹ. גם חסין, כמו צור, הוא ביטוי של חוזק וגבורה. המלה חסין מופיעה פעם אחת בלבד במקרא: מִי כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ וֶאֱמוּנָתְךָ סְבִיבוֹתֶיךָ (תהלים פט, ט) ובשל ייחודה ויחידותה, עולה תמיד בזיכרון עם המלה הקשורה אליה קשר בל ינתק - יָהּ.  כך בעצם מזכיר לנו המשורר בצורה מרומזת שם נוסף של הקב"ה שאינו מצוי בפיוט הכתוב אבל קיים בתודעת הקורא. בעקבות חֲסִין יָהּ מהדהדים הפסוקים הבאים באותו מזמור בתהלים: אַתָּה מוֹשֵׁל בְּגֵאוּת הַיָּם בְּשׁוֹא גַלָּיו אַתָּה תְשַׁבְּחֵם. כמו המשורר בתהלים המתאר את הים כך מתאר גם המשורר את המים והימים: כּי בְשָׁעֳלו מָדַד מֵימֵיהֶם וּשְאוֹן גַּלֵּיהֶם. הקב"ה כביכול מדד בשעלו - בכף ידו - את שיעור המים שנתן בימים, בנהרות ובשמיים.

לאחר תיאור נפלאות הבריאה, השמים והמים, חותם המשורר את שירו בפניה אל  הקב"ה בורא כל הפלאות, לעשות פלא, לקום ולהושיע את עמו, לגאול ולהעלות את עמו מעמקי בור הכלא של הגלות, ולהביא את עולמו אל הגאולה האחרונה, אל האור הגנוז שיתגלה לעתיד לבוא - בְאוֹרְךָ נִּרְאֶה אוֹר.

 

המשורר, שפתח את שירו באורם של המאורות הנמצאים בעולם הזה, מסיים את שירו בציפיה לאור הגאולה הגדול מכולם, האור הגנוז שיתגלה לעתיד לבוא - בְאוֹרְךָ נִּרְאֶה אוֹר.

השיר נע בין שני סוגים של מים ובין שני אורות - פותח ברמז לאורם של המאורות (באמצעות המלה "יוצר") ובתיאורם של המים העליונים - השמיים. משבח את האל וגדולתו - עובר לספר על המים התחתונים וחותם שוב באור. אנו מקבלים מבנה של: אור -שבח-מים עליונים-שבח-מים תחתונים -אור. כשם שבמעשה הבריאה הבדיל הקב"ה בין מים למים ובין מאור למאור, כך בשיר מבדיל בין מים למים שבחו של האל וגדולתו, כשהשיר פותח במאורות של זמן בריאת העולם ומסיים במאורות של לעתיד לבא, שאז יהיה אורם של המאורות - השמש והירח - שווה ואור גדול יאיר.

הרחבה לרעיון הרמוז בשיר, על הקשר שבין האור הגנוז, האור הגדול שיתגלה לעתיד לבוא, לבין האמת, חותמו של הקב"ה, אנו מוצאים בדבריו של הראי"ה קוק זצ"ל:

...הואיל וחותמו של הקב"ה אמת, ושלום הוא שמו...הרי שהאמת היא בבחינת חותם, ושלום בבחינת שם...ולכאורה קשה שמצד אחד אנו רואים שהערך העצמי של אמת יותר גדול מהשלום... ומצד שני אנו מוצאים להיפך, שערך השלום גדול יותר מהאמת... אך הענין הוא שב' מיני אורות הם המתגלים בעולם: אור המתגלה רק לשעה ולא לדורות, מפני שהאור גדול ונשגב כ"כ שאין העולם סובלו עכשיו, ויש אור המתגלה לדורות, ואור זה הוא קטן ופחות במדרגה מהאור שהוא מתגלה לשעה... אמת הוא אור גדול ונשגב כ"כ שאין העולם סובלו, והוא מתגלה רק לעתיד לבוא, ואם הוא מתגלה עכשיו בעוה"ז הוא רק לשעה, כזמן נתינת התורה שאז נתגלה אור האמת בעולם... ואור השלום שנתגלה בעולם הוא לדורות, ופעולת אורו הוא שעל ידו יכול העולם להתגלגל ולהתמעט מחסרונו וקלקולו, עד שיבוא לידי תיקון גמור ושלם, ואז יוכל להתגלות האור הגדול שהוא בבחינת אמת.

ועניינם של ב' אורות אלו של אמת ושלום רמוז בענין של חותם ושם...יוצא מזה שהאמת הוא בבחינת אור המתגלה לשעה ולא לדורות, ועיקר התגלותו היא לעתיד לבוא. לא כן השלום שהוא בבחינת אור המתגלה לדורות בהדרגה בעוה"ז, והואיל והאמת לא נתגלתה עכשיו, שאי אפשר שיתגלה הכל בבת אחת, שהרי העולם אינו סובלו עכשיו...

(הדרן על הש"ס, בתוך הספר בשמן רענן, חלק ב, עמ' קנט-קס)