דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

יונה מצאה בו מנוח

אפרים חזן

16/11/2015

תקציר המאמר

השבת תופסת מקום מרכזי בהגותו של רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי והדבר משתקף היטב בזמירות השבת שכתב. על ארבעה שירי שבת של ריה"ל, וכולם כיסופים, געגועים ואהבה עזה לשבת ולעם ישראל.

לתקציר המלא

בתוך סיפור המבול על עוצמתו הרבה, חורבן העולם והתחלה חדשה, בולטת התמונה המופלאה של שני שליחים בעלי כנף: האחד, העורב, המסרב למלא שליחותו והוא יוצא יצֹא ושוב עד יבושת המים מעל הארץ. והשליח/השליחה השנייה היא היונה. היונה ממלאה את שליחותה שלוש פעמים. בפעם הראשונה: 'וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל הַתֵּבָה... וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ'. ובפעם השנייה: 'וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה... וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ'. ובפעם השלישית: 'וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד'.

תמונה זו של היונה הנאמנה מזדהה יפה עם כנסת ישראל שנמשלה ליונה. בציורי שיר השירים ובמדרשי חז"ל, וכדברי בעל התרגום לפסוק 'לַמְנַצֵּחַ עַל יוֹנַת אֵלֶם רְחֹקִים...': 'לשבחא על כנשתא דישראל דמתילא ליונה שתוקא בעדן די מתרחקין מן קרויהון וחזרין ומשבחין למרי עלמא...'.

משוררי ישראל הרבו להשתמש בדימוי היונה וכינו בו את כנסת ישראל והשתמשו בציורי היונה ובפיתוחיהם לתאר את שירת הגאולה ובדבר הזה הגדיל לעשות רבי יהודה הלוי. שהפיח חיים חדשים בציור השגור והכניס בו רעננות רבה.

הפיוט 'יונת רחוקים נגני היטיבי' למשל, פותח בציור שגרתי של היונה, אך בהמשכו הוא קורא "ופני אלי קנך לדרך אהלך". ציון הקן במשפט זה ממשיך את ציור היונה שבראש השיר, ומעלה לפני הקורא את משמעותו המקורית. במקרה זה הסתפק המשורר בפיתוח קל בלבד, כנגד זה יש שהמשורר ממשיך ומפתח את הציור השגרתי לעלילה מורכבת למדי, כגון השיר "יונה נשאתה"

יוֹנָה נְשָׂאתָהּ / עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים

וְקִנֲנָה בְּחֵיקְךָ / תּוֹךְ חַדְרֵי חֲדָרִים

לָמָּה נְטַשְׁתָּהּ / נוֹדֲדָה בַיְעָרִים

וּמִכֹּל עֲבָרִים / פּוֹרְשֵׂי מַכְמוֹרִים?

יְסִיתוּהָ זָרִים / בֵּאלֹהִים אֲחֵרִים ­–

וְהִיא בְּמִסְתָּרִים / תִּבְכֶּה לְבַעַל נְעוּרִים.

וּבֶן‑דִּישָׁן וְדִשׁוֹן / יַחֲלִיק לָהּ לָשׁוֹן –

וְתִשָּׂא אִישׁוֹן / לְאִישָׁהּ הָרִאשׁוֹן.

היונה שקיננה קודם בחיק, נודדת עתה ביער, ופורשי הרשתות אורבים לה מכל עבר. אין ספק, הציור השגרתי "יונה" לובש פנים חדשות ורעננות. עוד קיימת בסטרופה זו דרך מיוחדת של העמדת ביטוי מקביל או מנוגד ללשון הציור השגרתית. כאן "כנפי נשרים", "הנשר" בצד "היונה" אף הוא מחזיר אותנו אל המשמעות היסודית של המלה. ואע"פ שלפנינו ציור מובהק, שהרי אין יונה ממשית נישאת על כנפי הנשר.

נמצאנו למדים כי המשורר משתמש בשתי דרכים כדי לפתח ציור שגרתי ולתת תוקף מחודש ויכולת ביטוי, האחת העמדת ציור מקביל או מנוגד מאותו התחום: צל כנגד אור, נשר כנגד יונה וכד'. והאחרת המשכת הציור ופיתוחו בעניין מענייניו של אותו הציור עצמו.

ציור זה של כנסת ישראל כיונה נאמנה חביב היה על פייטני ישראל בכל הדורות, ובמורשתו של גדול משוררנו בימי הביניים – רבי יהודה הלוי – קרוב לעשרים פיוטים הפותחים במילה יונה / יונת / יונים וכיו"ב .

מכל התיאורים הנפלאים של היונה  כנסת ישראל נציג את המפורסם בכולם מתוך הזמר לשבת 'יום שבתון אין לשכוח – יונה מצאה בו מנוח', שבו כיוון ביונה אל כנסת ישראל וצייר אותה כיונתו של נוח בבראשית (ח, ט). ולא הסתפק המשורר בציור שהעמיד בראש השיר, והוא חוזר אליו בסוף השיר כשהוא מסיים "כאשר נשבעת על מי נח" והוא שיבוץ בשינוי לשון מתוך ישעיהו (נד, ט): "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ". נמצא סיפור המבול ורישומיו עוטפים את פיוטנו תחילה וסוף, בבחינת 'כל פרשה שהייתה חביבה על דוד, פתח בה באשרי וסיים בה באשרי' (בבלי ברכות י, ע"א ), ופירשו התוספות שם 'לאו דווקא פתח באשרי  וסיים באשרי, אלא חתימה מעין הפתיחה'. כך הופך הפייטן את סיפור המבול למעין משל למצוקות ימי השבוע ואת השבת להצלה הגדולה ולמנוח לרגלה של היונה–ישראל המיטרפת בין גלי מצוקות הגלות.

                   הנוסח הנפוץ                        הנוסח המקורי?

                   יוֹם שַׁבָּתוֹן אֵין לִשְׁכֹּחַ                         יוֹם שַׁבָּתוֹן אֵין לִשְׁכֹּחַ

                        זִכְרוֹ כְּרֵיחַ הַנִּיחוֹחַ                         זִכְרוֹ כְּרֵיחַ הַנִּיחוֹחַ

                        יוֹנָה מָצְאָה בוֹ מָנוֹחַ                        יוֹנָה מָצְאָה בוֹ מָנוֹחַ

                        וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ                        וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ

                                               

5                        הַיּוֹם נִכְבָּד לִבְנֵי אֱמוּנִים                        הַיּוֹם נִכְבָּד לִבְנֵי אֱמוּנִים

                        זְהִירִים לְשָׁמְרוֹ אָבוֹת וּבָנִים                         זְהִירִים לְשָׁמְרוֹ אָבוֹת וּבָנִים

                        חָקוּק בִּשְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים                        חָקוּק בִּשְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים

                        מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ                        מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ

                                               

                   וּבָאוּ כֻלָּם בִּבְרִית יַחַד                        וּמִתּוֹךְ עֲרָפֶל הֵאִיר אֹפֶל

10                        נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע אָמְרוּ כְּאֶחָד                         וְעַל עָב הֵרִים יוֹשְׁבֵי שָׁפֶל

                        וּפָתְחוּ וְעָנוּ יְיָ אֶחָד                        וּמִגְדַּל צָרִי אֶרְאֶה נוֹפֵל

                        בָּרוּךְ הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ                        אַךְ אָנֹכִי מָלֵאתִי כֹחַ

                                               

                   דִּבֵּר בְּקָדְשׁוֹ בְּהַר הַמֹּר                        דְּרֹךְ בַּנַּעַל אוֹיְבִים וְצָרִים

                        יוֹם הַשְּׁבִיעִי זָכוֹר וְשָׁמוֹר                         וְגַם הַמְעַד קַרְסֻלֵי זָרִים

15                        וְכָל פִּקּוּדָיו יַחַד לִגְמֹר                        וְאָז יַעֲנוּ לָךְ עַמִּי בְּשִׁירִים

                        חַזֵּק מָתְנַיִם וְאַמֵּץ כֹּחַ                        אֵל הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ

                                               

                   הָעָם אֲשֶׁר נָע וְכַּצֹּאן תָּעָה                        הָעָם אֲשֶׁר נָע וְכַּצֹּאן תָּעָה

                        יזְכֹּר לְפָקְדוֹ בְּרִית וּשְׁבוּעָה                         זְכָר לוֹ וּפְקֹד בְרִית וּשְׁבוּעָה

                        לְבַל יַעֲבֹר בּוֹ מִקְרה רָעָה                        לְבַל יַעֲבֹר בּוֹ מִקְרה רָעָה

20                        כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע עַל מֵי נֹחַ                        כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע עַל מֵי נֹחַ

 

 מדונש ועד לזמירוני השבת

על הפסוק 'כטוב לב המלך' (אסתר א, י) נאמר (בבלי מגילה יב, ע"ב): 'שבת היה שישראל אוכלין ושותין, מתחילים בדברי תורה ובדברי תושבחות'. דברי התושבחות  הם שירי השבת וזמירות השבת, שראשיתם בספר תהילים ב'מזמור שיר ליום השבת' (תה' צב). שירי השבת הפכו לחלק בלתי נפרד מן השבת עצמה. נושאיהם וענייניהם של שירי השבת מוגדרים וברורים, ועיקרם שבחה של שבת וסגולותיה ושבחם של שומרי השבת ושכרם, גדולתם של ישראל, שהקב"ה בחר בהם מכל עם והנחילם שבת קודשו, וגדולת השבת, שהקב"ה בחר בה מכל העמים והנחילה לישראל, וכן הכנות לשבת והכיסופים לקראתה. אף סיפור הבריאה משמש נושא לזמירות שבת, שכן השבת היא סיומה המוצלח של הבריאה והיא זכר למעשה בראשית. שירי השבת מזכירים גם את התפילות המיוחדות לשבת ואת ברכות קדושת היום, שבהן עורך המתפלל שבחה של שבת וקדושתה.

שירי השבת מתאפיינים בכך, שעניין הגאולה בא בדרך כלל בחתימתם. האומה כולה תזכה לגאולה עקב שמירת השבת על דרך מאמר חז"ל: 'אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלין' (שבת קיח ע"א).

בתקופתנו זו, תקופת 'זמירוני השבת', הרואים אור חדשים לבקרים כמזכרות לאירועים משפחתיים, כמלווים התכנסויות שונות או כמייצגים מנהגי זמירות שבת בקהילות שונות, רגילים אנו למאות מהדורות והוצאות של קבצי זמירות, ואין אנו מעלים בדעתנו כי הסוגה המיוחדת של 'זמר לשבת' החלה במאה העשירית עם פיוטו של דונש 'דרור יקרא'. קודם לכן עלה נושא השבת כחלק מן הנושאים שפרנסו את הפייטנות הקדומה על פי צרכיה.

משנתחדשה הסוגה החלו להיכתב זמירות לשבת באשכנז ובספרד, ומפליא הדבר כי מתקופה של מאתיים שנה, מדונש ועד רבי יהודה הלוי, לא הגיעו לידינו זמירות שבת ספרדיים, גם לא מגדולי הפייטנים.

כי על כן בולטים שירי השבת שכתב ריה"ל. בידינו ארבעה שירים וכולם כיסופים, געגועים ואהבה עזה לשבת ולעם ישראל. השבת תופסת מקום מרכזי בהגותו של רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי והדבר משתקף היטב בזמירות השבת, כך למשל בפיוט 'יקר יום השבת תגדיל', הלועג לאומות האומרים אך דבר לשון / לדמות ימיהם ליום קודשי

אדום מקדם ליום ראשון / ערב מאחור ליום שישי

[...]

ידמו עדים לעדיים  / והמתים אל החיים

שורות אלו מעלות את האמור בספר הכוזרי (ג, ט)

הלא תראה אותן האומות אשר קבעו לעצמן יום מנוחה במקום שבת – כלום יכלו לחקותנו אם לא כאשר תחקינה צורות הצלמים את צורות בני האדם החיים?

מיוחד הוא הפיוט 'על אהבתך אשתה גביעי / שלום לך שלום יום  השביעי', שכולו אהבה עזה לשבת ומבקש לכווץ את ימי השבוע ולדלג עליהם כדי להגיע לשבת, כי אז הדובר 'קרוא אלי שלחן מלכי ורועי' והוא 'זה יום מנוחי זה דודי ורעי', את העוצמה בשיר זה יש לראות על פי דבריו של מלך כוזרי על השבת והמועדים והשפעתם על ישראל (הכוזרי ג, י).

 

היונה, המבול, ונח

פיוטנו 'יום שבתון אין לשכוח' מעלה אותם רעיונות שנזכרו לאורך הדיון הן בשבחה של שבת ובחשיבותה והן בגדולתם של ישראל שזכו לשבת, ומגדולה זו בא הדובר לבקש על הגאולה ועל הנקמה באויב המציק. בנוסח המקובל מוקדשות שתי מחרוזות לתיאור מעמד סיני והדגשת מצוות השבת כחלק מעשרת הדיברות תוך הדגשת 'זכור ושמור'. על פי סגנון הדברים ועל פי מקומו של מעמד הר סיני בשירתו של ריה"ל ובהגותו - מחרוזות אלו מתאימות בהחלט לריה"ל וליצירתו, והדבר טעון בדיקה נוספת.

בין כך ובין אנו מתייחסים לשני הנוסחים כפי שהובאו לעיל, ובעיקר עניין סיפור המבול ההופך למטפורה למצוקות הגלות ולצרות היום. אכן רבים מציורי הלשון בשירת ריה"ל נבנים על שיבוצי מקראות במשמעות חדשה: היונה של נוח היא כנסת ישראל, והיא מוצאת את מנוחתה רק ביום השבת, השמטת המילה 'לא' מן הפסוק מדגישה היטב את חוסר המנוחה בימי המעשה תחת שלטון, והשבת היא תחום לעצמו של ניתוק מכל פעילות היום יום אל יום מיוחד. כפי שנאמר, הסיום של השיר הלקוח מן ההפטרה לפרשת נוח יוצר מעטפת סביב השיר והופך את סיפור המבול והמנוח למעין משל.

שמא תאמר הגזים המפרש בעניין זה והקנה לציור המבול מעבר למה שיש בו בשיר. בא ריה"ל עצמו בשיר שבת אחר, והעיד על שירתו:

בצל השבת מימי נח / מצאה היונה מנוח'

יום שמהו אל נסנו / הוא ינחמנו ממעשנו

ומעצבון יד הוא מחסנו / ויקרא את שמו נח

הנה לפסוק על היונה (בראשית ח, ט) נוסף פסוק אחר מבראשית (ה, כט) והופך את ההנמקה לשמו של נח לתיאור השבת ואת השם עצמו לכינוי לשבת. גם בשיר חוזר זה הסיום אל הפתיחה בקישור מחוכם באמצעות הפנייה 'יונה' הפותחת את המחרוזת ובעזרת ההבטחה בסוף השיר 'הנה אבקש לך מנוח'. דבריה של נעמי לרות (רות ג, א) מוסבים עתה לכנסת ישראל היא היונה, ומקשים עבורה מנוח 'שלא מצאה לכף רגלה', הדהודים נוספים עולים משיר זה לסיפור המבול, והבולט בהם במחרוזת שלפני האחרונה:

הנה קולכם מבין חוח / אשה הוא ריח ניחוח

הנה נשבעתי במי נח / לקרוא לאסירים פקח קוח

תמונת קורבנו של נח העולה לרצון 'וירח ה' את ריח הניחוח' (בראשית ח, כא) והשבועה כי לא יבוא עוד מבול על הארץ (ישעיהו נד, ט), הופכים את סיפור המבול וההצלה ממנו כמעין דוגמה למצוקות הגלות ולגאולה, וכך גם מזדהים אסורי התיבה היוצאים ממנה למרחב עם אסירי הגולה המבקשים את הגאולה המתאחרת ואת הקץ המתמשך, ונחמתם היחידה היא השבת. היא המנוח והמפלט מאפלת הגלות לאור השבת. לא בכדי  בחר יוצר גדול כריה"ל לבנות מחצית משירי השבת שלו על ציורי המבול ועל השבועה הנחרצת בעקבותיו.

פרופ' אפרים חזן הוא ראש המחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן וחוקר שירה ופיוט