דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

יום מעמד סיני

אפרים חזן

16/11/2015

תקציר המאמר

על 'סעודת יתרו' – מנהג ג'רבאי קדום הקשור לקריאת עשרת הדברות בפרשת יתרו, על פיוטים מיוחדים שנכתבו לכבוד מעמד קריאת עשרת הדברות, ועל חוויה קדמונית שהייתה לעולם כולו בזמן מעמד הר סיני.

לתקציר המלא

סעודת יתרו

תכונה מיוחדת מלווה את שבתות פרשות 'יתרו' 'ואתחנן' לקראת קריאת עשרת הדברות ומעמד הר סיני. ביום חמישי בערב, אור ליום שישי, ערב שבת פרשת יתרו, נהגו בתוניס ובג'רבה לקיים סעודה חגיגית מיוחדת, היא סעודת יתרו. סעודה זו ציינה את השמחה הגדולה לקראת מתן תורה, ובעיקר את שמחת ההורים שילדיהם למדו לקרוא במשך השנה, ועתה נזדמן להם לקרוא בכוחות עצמם את פרשת מתן תורה. ואכן, בג'רבה נערכה סעודה זו בבית הכנסת, ששימש גם מקום לימוד, בהשתתפות הרב המלמד ותלמידיו. כל תלמיד הביא את חלקו לסעודה המשותפת, כולל ביצה שעליה רשם את שמו כדי להימנע מחשש גזל, שמא תגיע לידיו ביצה גדולה יותר שהביא חברו.

בתוניס, עיר הבירה, נהגו להכין סעודה מיוחדת בכלים זעירים, לשמחת לב הילדים, שעיקרה היו יונים מבושלות ודברי מתיקה. ההקפדה על עניין היונים הייתה רבה, ולעתים אף שילמו מחירים מפולפלים למדי עבורן. כבר בתפילת שחרית של יום חמישי הובאו הילדים, לבושים בבגדי חג, לבית הכנסת והועלו לתורה, תוך זילוף בשמים וזריקת סוכריות לעורר שמחה. ביום חגיגי זה לא אמרו תחנון. רוב המנהגים הקשורים ביום זה מלמדים כי לפנינו מנהג קדום המתקשר לעניין מתן תורה. יתר על כן, בג'רבה נשתמר בצד השם 'סעודת יתרו' גם הכינוי 'שמעת יתרו' על שם הפתיחה בפרשת 'וישמע יתרו'. ואכן, מנהג זה מצוי בקהילות ישראל נוספות, כגון אלג'יר. אחת המסורות קושרת מנהג זה למגפה שפרצה בקרב ילדי תוניס ונסתיימה לקראת שבת יתרו. מכאן מנהג אכילת היונים, ששימשו בעת ההיא מזון קל ומבריא לנפגעים. לכבודו של יום זה אף הדפיסו דף מיוחד שבמרכזו שני לוחות הברית וברכות התורה, מתחת להם ברכת המזון מקוצרת ל'נערים' ו'קריאת שמע לקטנים', ומשני צדיו סדר ברכות וברכות הנהנין. הדף נקרא ורקת יתרו, לאמור הדף המיוחס לסעודת יתרו, כפי שהוכן דף מיוחד לראש השנה, ורקת אלעסל. בהקשר זה מעניין לציין כי בין יהודי תוניסיה, ובעיקר בג'רבה, נהוג השם יתרו כשם מקובל לבנים.

פיוטים מיוחדים שעניינם מתן תורה, עשרת הדברות ואהבת התורה נכתבו סביב הנושא קודם כל לחג השבועות, יום מתן תורה, אך מהם הושרו בהתלהבות גם בשבת זו, ובכמה מכתובות השיר מצוין כי השיר מיועד לפרשת יתרו וכמובן גם בקריאת עשרת הדברות שבפרשת 'ואתחנן'.

פיוטי הדיברין

פיוטים אלה של תיאור מעמד הר סיני ועשרת הדברות קדומים הם מאוד, וכבר משה עצמו 'מפייט' ואומר בברכתו לישראל: 'ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ' (דב' לג, ב). ודבורה הנביאה בשירתה: 'ה' בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם. הָרִים נָזְלוּ מִפְּנֵי ה' זֶה סִינַי מִפְּנֵי ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל' (שופ' ה, ד-ה).

אנו, שענייננו בשירה ובפיוט, נציין את פיוטי הדיברין – קומפוזיציה מקיפה ורחבה של פיוטים המתפייטים על פי פסוקי עשרת הדברות והפסוקים הקודמים להם. וכה אמר ר' אלעזר הקליר בן ארץ-ישראל של המאה ה- ו-ז:

וַיֵּרֶד אוֹמֵן – מְחוֹלַת מַחֲנָיִים   

וַיוֹרֵד בָּרָה מְאִירַת עֵינַיִים   

המילה ' וַיֵּרֶד' מתייחסת לפסוק: 'וַיֵּרֶד מֹשֶׁה אֶל הָעָם' (שמ', יט, כה). 'ויורד' היא מילה מקבילה המציינת מה שמשה הביא עמו בהצעתו לעם ישראל ובתבנית שיר החוזרת על עצמה הפועל 'וַיֵּרֶד' ולאחריו כינוי למשה. ובטור הבא הפועל 'וַיוֹרֵד' ולאחריו כינוי לתורה. 'אוֹמֵן מְחוֹלַת מַחֲנָיִים' הוא משה המנהיג, מנחה ומחנך את כנסת ישראל (על פי במ' יא, יב) המכונה 'מְחוֹלַת מַחֲנָיִים' (על פי שה"ש ז, א). הוא הוריד את התורה, המכונה 'בָּרָה מְאִירַת עֵינַיִים' (על פי תה' יט, ט). ובהמשך:

וַיֵּרֶד גִּזְבָּר הַמּוּנְעָם

וַיוֹרֵד דְרָכֶיהָ דַרְכֵי נוֹעַם

וַיֵּרֶד הַמְּלַמֵּד מַתְּנַת נַחְלִיאֵל

וַיוֹרֵד וילמדה את בני ישראל

הגזבר המונעם, הנעים והנאמן הוא משה, שהופקדו בידיו תרומות המשכן (על פי בבלי ב"ב ט ע"א) והוריד בידו תורה אשר 'דְרָכֶיהָ דַרְכֵי נוֹעַם' (על פי מש' ג, יז). מן ההר ירד משה המלמד תורה שהיא מתנה שנחלו מן האל (על פי במ' כא, יט ומדרשי הפסוק) הוריד תורה ולימדה את בני ישראל (על פי דב' לא, כב).

מסורת הדיברין עוברת מדור לדור ומאתיים שנה אחרי הקליר מפייט רבנו סעדיה גאון, מן הדמויות המופלאות שבכל הדורות, באופן מקיף ורחב פיוטי 'דיברין' ואף יוסיף ויחבר פיוטי אזהרות מקיף לתרי"ג מצוות, ועל אזהרותיו אלה יאמר רש"י (ד"ה 'לוחות האבן והתורה והמצוה' שמ' כד, יב): 'כל שש מאות ושלוש עשרה מצוות בכלל עשרת הדברות הן ורבנו סעדיה פירש באזהרות שיסד לכל דיבור ודיבור מצוות התלויות בו', ונעיין בקטע מן האזהרות של רס"ג:

אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא, וְאוֹתוֹ תַעֲבוֹד בִּתְפִלָּה,

  

עֶרֶב וָבֹקֶר יַחֲדֵהוּ, בְּאוֹת וְטוֹטָפוֹת לִתְהִלָּה.

 

בִּכְנָפֶיךָ צִיצִית נֶצַח, וּבִפְתָחֶיךָ מְזוּזָה סֶלָה,

 

כַּבֵּד הוֹרֶיךָ, יְרָא מֵהֶם, כִּי אֵל נָתַן לָמוֹ גְּדֻולָּה.

 

גְּדֻולָּה לִזְקֵנַי, וְהַדְרָתָם, וּמוֹרָא לְמִקְדָּשׁ תָּקִים,

5

לִלְמוֹד, וּלְלַמֵּד דָּת, וְהַמֶּלֶךְ יִקְרָאֶנָּה לָעָם בִּלְהָקִים.

 

דְּחֵה הָאֱלִילִים, וְנִתַּצְתָּם, וְרֵעֶיךָ כָּמוֹךָ תַּחַשְׁקֵם,

 

הָבִיאָה כֹּפֶר, וְצֶדֶק תִּרְדּוֹף, וּמִשְׁקְלוֹתֶיךָ לְצֶדֶק הָקֵם.

 

על פי תיאורו של רש"י לאזהרות רס"ג נובעות המצוות הנמנות בפתיחת האזהרות מן הדיבר הראשון 'אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ'. בשמונת הטורים שלפנינו שתי מחרוזות בנות ארבעה טורים בחריזה מתחלפת ובקישור של שרשור בין סוף המחרוזת הראשונה המסתיימת במילה 'גדולה' לראשית המחרוזת השנייה הפותחת באותה מילה. בשמונה טורי שיר אלו 'שיבץ' רס"ג לא פחות מעשרים ושתיים מצוות עשה שניתן לראותן כענפים מתוך הדיבר הראשון:

1. (א) יראת ה' (דב' י, כ); (ב) תפילה (שם, שם). 2. (ג, ד) קריאת שמע בשחרית ובערבית (דב' ו, ד, ז); (ה, ו) תפילין של יד ושל ראש (דב' ו, ה). 3. (ז) ציצית (במ' טו, לח); (ח) מזוזה (דב' ו, ט). 4. (ט) כיבוד אב ואם (שמ' כ, יב); (י) מורא אב ואם (וי' יט, ג). 5. (יא, יב) לקום מפני שיבה ולכבד תלמיד חכם (וי' יט, לב); (יג) לירא מן המקדש (וי' יט, ל). 6. (יד) ללמוד תורה (דב' ה, א); (טו) ללמד תורה לאחרים (דב' ז, ז); (טז) להקהיל את העם והמלך יקרא באזניהם (דב' לא, יא). 7. (יז, יח) לאבד עבודה זרה ומשמשיה (דב' יב, ב-ג); (יט) לאהוב כל אחד מישראל כגופו (וי' יט, יח). 8. (כ) נתינת מחצית השקל (שמ' ל, יג); (כא) לרדוף צדק (דב' טז, כ); (כב) משקולות צדק ומידות צדק (וי' יט, לו).

 

יום מעמד סיני

מתוך מסורת ארוכה זו מדור לדור מובא בזה פיוטו של רבי יצחק בן גיאת 'יום מעמד סיני', שנכתב במקורו כפיוט רשות לתפילת 'נשמת' לחג השבועות, אך מנהגים שונים השתמשו בו גם כפיוט פתיחה לקראת קריאת עשרת הדברות בפרשות 'יתרו' ו'ואתחנן' ובחג השבועות. וכך אמנם נהוג עד היום במנהגי תוניסיה, לוב ואלג'יריה.

יוֹם מַעֲמַד סִינַי

 

עֵת בֹּא בְּרַעְיוֹנַי

 

יִמָּלְאוּ מָתְנַי

 

צִירִים וְחַלְחָלָה

 

 

 

צָפוֹן וְיָמִין חָל

5

יָם מַעֲרָב זָחַל

 

כֹּל מִמְּךָ דָּחַל

 

הוֹדְךָ בְּעֵת נִגְלָה

 

 

 

חֲסִין יָהּ שִׁמְךָ מַלְכִּי

 

 בְּפִתְחַךְ בְּאָנֹכִי

10

הַסּוּ יְצוּרִים כִּי

 

לֹא יָכְלוּ מִלָּה

 

 

 

קוֹלְךָ כְּמוֹ שָׁמְעוּ

 

שָׁחוּ וְנִכְנָעוּ

 

זָעוּ וְגַם נָעוּ

15

מַטָּה וְגַם מַעְלָה

 

 

 

חַי אֵל קְצוֹת גָּדְלָךְ

 

מִי יַעֲרֹךְ מוּלָךְ

 

כִּי אֵין תְּחִלָּה לָּךְ

 

גַּם אֵין לְךָ תִּכְלָה

20

 

 

זֹאת בַּחֲזוֹת לִבִּי

 

יָחִיל בְּמוֹ קִרְבִּי

 

אֶפְחַד וְיָבֹא בִּי

 

רַעַד וּבֶהָלָה

 

 

 

קוֹשֵׁר מְזִמָּתִי

25

חוֹקֵר עֲלוּמָתִי

 

רוּחִי וְנִשְׁמָתִי

 

תּוֹדֶה לְךָ סֶלָה

 

 

חווית בראשית של נשמה יהודית

השיר שלפנינו נכתב כדי לשמש רשות לתפילת 'נשמת' לחג השבועות. פיוט 'רשות' הוא, כידוע, פיוט פתיחה הבא כמעין הקדמה לתפילה כלשהי והוא קשור בתוכנו ובצורתו לתפילה הבאה אחריו ולענייני היום. הקשר של שירנו לענייני דיומא גלוי וברור – תיאור מעמד סיני הוא נושאו העיקרי של השיר. המשורר מבליט את ההתרגשות, את ההתלהבות ואת התכונה וההזדעזעות בעולם כולו נוכח מעמד מופלא ויחיד במינו. השיר קשור ישירות אל התפילה 'נשמת כל חי', אלא שבתפילה מדובר בכל נשמה, וכאן מדובר במיוחד ב'נשמתי', נשמתו של ה'אני' המתפלל, של הקורא את הפיוט. קשר זה אינו קשר חיצוני בלבד, הוא חלק ממהותו של השיר, שכן מעמד סיני מעורר בקרב הדובר המדבר אלינו מן השיר התרגשות רבה, והתרגשות זו היא המביאה אותו להודות לבורא בכל יכולתו. ההתרגשות וההסתכלות הפנימית משמשות גם מסגרת לשירנו. השיר פותח 'יום מעמד סיני – עת בוא ברעיוני...', כלומר בשעה שרעיונותי מהרהרים באותו מעמד נשגב, הריני נמלא התרגשות, פחד וחרדה, ומתוך הרהורים אלה של התרגשותו שלו הוא מתאר את ההתרגשות העצומה שאחזה את העולם כולו בעת מעמד סיני. מתוך אותן תחושות של התרגשות וסערה פנימית הוא גם מסיים את הפיוט (טורים 21-­24) ומכריז, כי נשמתו תודה לבורא תודה נצחית. השיר מציע אפוא שני מעגלים; מעגל המתאר את תגובת העולם בשעת מתן תורה ממש (טורים 5-­16), ומעגל המתאר את ההתרגשות והחרדה של המדבר אלינו בשיר – המשורר, או הקורא המזדהה עם דבריו. ההתרגשות המתוארת במעגל השני אינה באה בשעת מעשה ממש אלא מתוך העיון וההתבוננות במה שהיה שם. עצם המחשבה על אותו מעמד נפלא ונשגב מחיה בלב המשורר אותה חוויה קדמונית שהייתה לעולם בזמן מתן תורה. והרי מקובלים אנו, כי כל הנשמות היהודיות כולן זכו לטעום מאותה חוויה נפלאה 'הנשמות העתידות להבראות... כל אחת ואחת קיבלה את שלה... אמר ישעיהו, מיום שניתנה תורה בסיני, שם הייתי וקיבלתי את הנבואה הזאת...' (שמות רבה, פרשה כח, ד). נמצא, ההתרגשות באה למשורר מתוך עיון והתבוננות, אך היא נובעת ממעמקים, מתוך חווית-בראשית של נשמה יהודית העומדת בשעת מתן תורה בתחתית ההר וצופה במעמד הגדול והעצום מעין כמוהו.

המשורר עושה את נפשו בבוּאה לעולם כולו. אותה התרגשות שהייתה בעולם, משתקפת עתה בנפשו של המשורר, ה'אני' של המשורר נעשה ראי לעולם כולו בשעת מתן תורה. והמשורר מתאר את סערת הרגשות שבו ואת חרדתו במילים מדברי חז"ל. בתיאור שבשיר מבליט המשורר יפה ניגוד מעניין בין התכונה הגדולה, ההתרגשות והחרדה לבין השקט מתוך תדהמה, שירד על העולם ועל כל יצוריו באותה שעה. מתוך שקט זה שמע העולם כולו את קול השם הפותח ב'אנכי ה' א-להיך', והקול מובלט ומודגש מתוך הדומיה בעולם כולו. הדממה נובעת מתוך התדהמה הגדולה וההתפעלות העצומה, אך המתבקש באותה שעה, לפתוח בשבח ובתהילה לבורא, דבר זה – אומר לנו השיר – הוא מעל לכוחו של האדם. אין האדם יכול לערוך אפילו 'קצות גודלו'. גם דבר מועט ביותר מגדולת ה' אין האדם יכול לתאר בדבריו, שהרי מי יכול לתאר גדולתו של מי שאין לו תחילה והוא קיים לנצח. עצם המחשבה על גדולת הבורא מביאה את האדם ל'רעד ובהלה' (טור 24), כל שכן כאשר גדולה זו באה לידי ביטוי במעמד ממשי לעיני העולם כולו. כיוון שאין האדם יכול לתאר גדולת הבורא, מציין המשורר את התגלותה של גדולה זו ואת התרגשות העולם כולו ואת סערת הרגשות הפרטית של המשורר ושל כל יהודי המזדהה עמו. ומי שדבר זה לנגד עיניו – אין לו אל להכריז 'רוחי ונשמתי תודה לך סלה'

המשורר בנה את שירו טורים קצרים וקצובים והעמיד צלילים חוזרים (אליטרציה) וחריזה עשירה ומגוונת המוסיפה לקצב המהיר של השיר. כל זה ממחיש יפה את התכונה ואת ההתרגשות שהם עיקר בשיר. דרך נוספת להמחיש זאת היא על-ידי ריבוי שמות ופעלים נרדפים המתארים התרגשות וחרדה: צירים וחלחלה, חל, זחל, דחל, הסו, שחו ונכנעו, זעו וגם נעו, יחיל, אפחד, רעד ובהלה. לזה יש להוסיף את הפניות החוזרות לקב"ה – חסין, חי, קושר מזמתי, חוקר עלומתי, הקושרות את הדובר בפנייתו ובכל דבריו ותיאוריו לה'. ומתוכן עולה התרגשותנו בקריאת השיר. אכן ידע המשורר לאחד תוכן וצורה לשלימות אחת המשרתת יפה את תכלית השיר.

פרופ' אפרים חזן הוא ראש המחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן וחוקר שירה ופיוט

שבט תש"ע, ינואר 10'