דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

ידך תנחני - עיון בפיוט

דוד מנחם

16/11/2015

תקציר המאמר

בחג הסוכות חוזרת ונאמרת הבקשה - הקם לנו את סוכת דוד הנופלת. אולי לכן נוהגים לשיר בחג הסוכות את הפיוט, שבו חותם המשורר כל בית בהבאת פסוק מן המקרא שבו מאוזכר דוד המלך, בן ישי. העיון שלפנינו דן באותם פסוקים בהם בחר ר"י נג'ארה לשבץ בשירו, בהקשר המקורי בו נאמרו הפסוקים ועל המשמעות המחודשת שקיבל כל פסוק ופסוק עם הבאתו בחתימת הבתים השונים בפיוט זה.

לתקציר המלא

אל הפיוט- מילים, לחן וביצוע

 

האמונה בבוא גואל לגאול את ישראל והעולם כולו היא מעיקרי האמונה היהודית. על פי עיקר אמונה זה, מצווה להאמין בבוא המשיח ומצווה לצפות לו, שאפילו אם יתמהמה, בו יבוא. ואמרו חכמים שהשאלה השלישית שישאל עליה האדם בבית דין של מעלה היא: "ציפית לישועה?"

מתוך כך מתפללים היהודים בהפצרה לה' שימהר ויחיש את בוא מלך המשיח. לעתים באה הפצרה זו מתוך מצוקת השואל; לעתים מתוך "שכנוע" לה', שהנה אם יבוא מלך המשיח יגדל שמו וכבודו בעיני הגויים ולעתים ישנה תוכחה עם דרישה שה' יעמוד בהבטחתו וישלח את המשיח. בפיוט הזה נקט ר' ישראל נג'ארה בכל השיטות האפשריות: הוא מזכיר את מצוקת המבקש, הדל שליבו נמס, נבדל מעירו, נאנח, זועק - מתי יבוא משיח, הוא מצרף לבקשה את המצב המביש בו הגויים אומרים: מי בן דוד? ומי בן ישי? ואין תקווה ואין עוזר ואין סומך ובכך מתחלל שמו של הקב"ה, שהנה הנבואה והחזון הנמרץ טרם קויימו; עוד הוא פונה בדרישה לה' שיקיים את נדרו  ושבועתו, שנשבע לדוד שזרעו ישב בכסא המלוכה עד עולם.

בוידוי הגדול ליום הכיפורים, שנכתב ע"י רב ניסים אלנהרואני, שחי ופעל בבבל בסוף המאה התשיעית וראשית המאה העשירית לסה"נ, נאמר: "מרדנו במלכות שמים מרדנו במלכות בית דוד מאסנו בבית המקדש, ושלשתם אנחנו מבקשים". הבקשה למלכות בית דוד, מתבטאת ברצון לראות ולחזות במלך המשיח שהוא מזרעו של דוד המלך, ושמו אף הוא דוד, כדברי הגמרא (סנהדרין צח, ע"ב) "אמר רב יהודה אמר רב: עתיד הקב"ה להעמיד להם [לישראל] דוד אחר. שנאמר: 'ועבדו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם אשר אָקִים  להם' (ירמיה לט). הֵקִים [בעבר] לא נאמר אלא אָקִים".

ר' ישראל נג'ארה חותם כל בית בשיר בשיבוץ המזכיר את דוד, בן ישי, גם אם במקור נאמרו הפסוקים כהתרסה נגד דוד ומלכותו. כאן הופך המשורר את היוצרות ובאותו פסוק שנאמר כנגד דוד המלך, הוא משתמש כבקשה למלכות דוד, לביאת משיח בן דוד.

בבית הראשון מביא המשורר פסוק ממעשה מרד שבע בן בכרי בדוד. אחרי שנכשל מרד אבשלום בדוד אביו ובמלכותו ודוד עמד לשוב לירושלים, התווכחו ישראל ויהודה ביניהם מי קרוב יותר למלך להקביל את פניו, והנה הגיע לשם איש בליעל ושמו שבע בן בכרי, תקע בשופר כסימן למרידה והכריז: "אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב כ, א). ואכן לקול קריאתו עלו אחריו כל אנשי ישראל ואנשי יהודה המשיכו לדבוק בדוד. כתיקון למרידת בני ישראל כותב כאן המשורר: "חִישׁ תֵּן לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְגַם נַחֲלָה בְּבֶן יִשָׁי". יוצא שרבי ישראל נג'ארה עושה בפיוט זה כעין "תשובת המשקל" וכנגד מעשה המורדים בדוד המלך שאמרו "אין לנו חלק בדוד", הוא שם בפי האומה את הבקשה - חיש תן לנו חלק ונחלה בדוד ובמלכותו.

גם בבית השני משתמש ר' ישראל נג'ארה בשיבוץ שבמקורו במקרא נאמר כתרעומת וביקורת על דוד. דוד בורח מפני שאול המלך המבקש את נפשו ושופך את מר לבו לפני יהונתן, ידיד נפשו ורעו האהוב, בנו של שאול המלך. דוד מציע ליהונתן לבחון את התנהגות אביו ויחסו אליו בכך שלא יבוא לסעודת החודש ויבחן את תגובתו של שאול לכך. ואכן ביום החודש השני שואל שאול את יהונתן בנו: "מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי גַּם תְּמוֹל גַּם הַיּוֹם אֶל הַלָּחֶם", כשבעצם כוונתו, כפי שמתברר לאחר מכן, היא לפגוע בדוד בשעת הסעודה, להמיתו ולמנוע את מלכותו. כאן שם ר' ישראל נג'ארה את השאלה כבקשה בפי האומה המבקשת את גילויו של דוד כמלך המשיח. אגב, חסידים שאלו: "מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם שלשום גם היום?" והשיבו: "אל הלחם" - מפני שכל התפילות שלנו פונות לבקשת פרנסה טובה וחיי גשמיות מרווחים, ולא לבקשת מלכות דוד.

בבית השלישי משובץ שוב פסוק שבמקורו נאמר בזלזול כנגד דוד. הפעם אלו דבריו של נבל הכרמלי, ממנו ביקש דוד, בעת בריחתו מפני שאול, שיתן לו ולנעריו מצאנו לכבוד סעודת ראש השנה (עפ"י רש"י שם ומדרשים). נבל עונה לנערי דוד בזלזול: "מִי דָוִד וּמִי בֶן יִשָׁי הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו (שמואל א כה, י). זאת בשעה שדוד כבר נמשח בשמן המשחה למלך על ישראל ע"י שמואל הרמתי ואכן נבל הכרמלי נענש וה' נגפו והמיתו. כאן משתמש ר' ישראל נג'ארה במלותיו של נבל הכרמלי כדי לבקש מאת ה' שכאז כן עתה יצמית לשון אשר חורצת דברי בלע על דוד בן ישי.

בבית הרביעי משתמש המשורר במלותיו של שאול המלך, הכועס על יהונתן בנו ונוזף בו על חברותו עם דוד ועל כך שהוא מעדיף את דוד ומלכותו על פני בית אביו ומלכותו, וכך אומר לו שאול  (שמואל א כ, ל-לא): "בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי בֹחֵר אַתָּה לְבֶן יִשַׁי... כִּי כָל הַיָּמִים אֲשֶׁר בֶּן יִשַׁי חַי עַל הָאֲדָמָה לֹא תִכּוֹן אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ וְעַתָּה שְׁלַח וְקַח אתוֹ אֵלַי כִּי בֶן-מָוֶת הוּא". כאן הקריאה אל ה' היא שיקים ויכונן את מלכות בית דוד, בו בחר ה' למלך, וכך יקיים את שבועתו לדוד, כמתואר בתהלים (קלב, יא): "נִשְׁבַּע ה' לְדָוִד אֱמֶת לֹא יָשׁוּב מִמֶּנָּה מִפְּרִי בִטְנְךָ אָשִׁית לְכִסֵּא לָךְ". בחירתו של דוד היא בחירה מוחלטת בלא שום אפשרות לערער עליה, שכן אמרו במדרש (שוחר טוב על תהילים קלב): "עד שלא נבחר דוד היו כל ישראל ראויין למלכות, משנבחר דוד יצאו כל ישראל שנאמר: הֲלֹא לָכֶם לָדַעַת כִּי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל נָתַן מַמְלָכָה לְדָוִיד עַל יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם לוֹ וּלְבָנָיו בְּרִית מֶלַח (דברי הימים ב יג, ה). בחירת דוד למלך היא ע"י ה', ולכן אין עליה עוררין.

בבית החמישי משתמש המשורר בפסוק אותו דרשו חז"ל כדברי סרה בדוד. הפסוק לקוח משמואל א (טז, יח) שם מסופר על הרוח הרעה שמבעתת את שאול ואת עצת נעריו אליו להביא לו נער שינגן לפניו על מנת שתסור ממנו רוחו הרעה. אז מציע אחד הנערים להביא את דוד: "וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַה' עִמּוֹ". על פניו אין כל דבר שלילי בשבחי נער אלמוני זה. אלא שרבותינו דרשו בגמרא (סנהדרין צג, ע"ב) שאותו נער היה דואג האדומי, שונאו של דוד, וכל הפסוק הזה נאמר בלשון הרע: יודע נגן - שיודע לשאול באורים ובתומים; גבור - שיודע להשיב; איש מלחמה - שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה; וה' עימו - שהלכה כמותו בכל מקום; ועל כל שבח ושבח ששיבח דואג את דוד ענה לו שאול: יהונתן בני כמוהו. דהיינו שאול רואה בדברי דואג התנצחות ו"עקיצה". וכשאמר לו דואג שה' עם דוד, חלשה דעתו של שאול, שרוחו של ה' כבר סרה מעליו, ונתקנא בו. מכאן שבכל השבחים הללו נתכוון דואג להכניס עין רעה של שאול בדוד, שיתקנא בו. כאן בפיוט דוד כבר מלך: הִנֵּה מָצָאתִי דָּוִד מֶלֶךְ.

(בדברי דואג האדומי נכתר דוד בששה כתרים ובששה שבחים. ואכן המספר שש הוא מספר חזק במשפחת בית דוד. בועז נתן לרות שש שעורים (רות ג) ודרשו רבותינו (ילקוט שמעוני סימן קכה): "דרש בר קפרא וכי דרכו של בועז ליתן שש שעורים מתנה? אלא רֶמֶז רָמז לה שעתידין לצאת ממנה ששה בנים שמתברכין בשש ברכות ואלו הן: דוד ומשיח דניאל חנניה מישאל ועזריה", וכבר ראינו את שש הברכות בהן התברכו דוד ומשיח. דבר זה מסביר אולי את בחירתו של ר' ישראל נג'ארה לכתוב בפיוט זה ששה בתים).

בבית האחרון מביא ר' ישראל נג'ארה פסוק שכולו לטובה, מתוך נבואתו של ישעיהו אודות מלך המשיח לעתיד לבוא: "וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה: וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְיָ רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יְיָ" (ישעיהו יא, א-ב). ומפרש שם הרד"ק: "ולפי שישראל גלו מארצם כמה שנים ונפסקה מלכותם, כאילו נכרת העץ, אבל הגזע והשורשים נשארו, אמר כי עוד יש תקווה שיחליף הגזע, ואמר הנביא כי משורש ישי ומגזעו יצא עוד חֹטֶר נצר, ויהיה עוד מלך על ישראל כבתחילה ויותר ממה שהיה". חוטר הוא מטה המלוכה. ר' ישראל נג'ארה רואה כבר את תחילת הגאולה, לדעתו כבר יצא חטר מגזע ישי, הַצִיץ הֵצִיץ, ומה שנשאר הוא לקוות שיצמח לסנסן איום (ענף גדול). בתנ"ך נמשל מלך המשיח לצמח וכן בתפילת העמידה אנו מבקשים: "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח" וכתב הרד"ק (לזכריה ו, יב) "ונקרא צמח כי מעלתו תהיה כמו צמח האדמה שיגדל מעט מעט עד שיגדל מאד". ומכאן לבקשה שיצמח הציץ מהרה לענף גדול, ולאילן שאפשר ליתלות עליו.