דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

ידיד נפש - עיון בפיוט

חנה פתיה

16/11/2015

תקציר המאמר

פיוט זה, שכל כולו כיסופים והשתוקקות לקרבת ד', נתייחד לו מקום של כבוד בכל עדות ישראל, הנוהגות לזמר אותו, עדה עדה ולחניה השונים, אם בקבלת פני השבת ובשבת עצמה, אם באשמורת הבוקר, בשעה שטרם עלה השחר, שעה שהיא בין חשכה לאורה. זמנים אלו הינם בעלי חשיבות מיוחדת בעם ישראל ופיוטים מעטים "זכו" להיות מושרים בה.

לתקציר המלא

אל הפיוט- מילים, לחן וביצוע

 

פיוט זה, שכל כולו כיסופים והשתוקקות לקרבת ד', נתייחד לו מקום של כבוד בכל עדות ישראל, הנוהגות לזמר אותו, עדה עדה ולחניה השונים, אם בקבלת פני השבת ובשבת עצמה, אם באשמורת הבוקר, בשעה שטרם עלה השחר, שעה שהיא בין חשכה לאורה. זמנים אלו הינם בעלי חשיבות מיוחדת בעם ישראל ופיוטים מעטים "זכו" להיות מושרים בה. המקובלים רואים בשני פרקי זמן אלו של בין השמשות את המעבר – נקודת ההשקה שבין עולם הזה לעולם הבא. בין הערביים, הזמן שהוא לא יום ולא לילה, הוא בעצם זמן שיונק ממקום אחר. בעוד שבימי השבוע שולטת מדת הדין, באומרה: הנה הסתיים היום, מה עשית בו? האם הנך מוכן למסור דין וחשבון על יום זה? בשבת אין הדבר כך אלא להפך. בשעה זו מתברר כי בעצם הנך שייך תמיד לשבת החולפת ואף בימי השבוע  יש המשכת  אור השבת על האדם כפי המדרגה אליה הגיע בשבת. או במלותיו של האר"י בפיוטו הנפלא "בני היכלא" שגם אותו נהוג לשיר בשעה זו של בין השמשות: "חדו השתא בהאי שעתא, דבה רעוא ולית זעפין". אכן כל שעה יפה לשיר זה, שיר האהבה הגדולה והמופלאה בין היחיד ובוראו, בין הקב"ה לעמו.

מחברו של פיוט זה הוא ר' אלעזר אזכרי, המקובל הצפתי בן המאה ה-16, מחוג מקובלי צפת. ואכן, חוט של מסתורין ושל רזין כמו משוך על פיוט זה, הפונה ממעמקי נפשו ופנימיותו של  האדם אל האל.

ידיד נפש הוא בה בעת גם הקב"ה וגם היחיד ועם ישראל. כך אנו מוצאים גם אצל ירמיהו הנביא, בקוננו את קינת הקב"ה על כך שהוא עתיד לעזוב את עמו ואת מקדשו, האומר: "עזבתי את ביתי, נטשתי את נחלתי, נתתי את ידידוּת נפשי בכף אויביה" (ירמיהו יב, ח).

ידיד נפש – כך קורא המשורר שנפשו חולת אהבה – לידידו דודו, הלא הוא הקב"ה. כבר בשורה הראשונה אנחנו מוצאים שלוש צורות התייחסות אל האל: ידיד, אב, ומלך (או אדון – נרמז בכך שהמשורר מכנה את עצמו עבד). ישראל הם בניו ועבדיו של הקב"ה – לאורך כל המקרא אנו מוצאים את היחס הכפול הזה אל עם ישראל שהוא בה בעת גם בן וגם עבד. היחס בן – אב מבטא את יחס האהבה הטבעית והבלתי תלויה בדבר – גם הבנים החוטאים הם בנים לאביהם המוחל להם באהבתו אותם. היחס של עבד לאדונו ומלכו הוא יחס של התבטלות מוחלטת של העבד כלפי אדוניו ורק מתוך יחס זה, של התבטלות מוחלטת כלפי רבונו של עולם באה החירות המוחלטת, כדברי ריה"ל בשירו הנפלא: "עבדי זמן עבדי עבדים הם, עבד ד' הוא לבד חופשי". נזכור עוד כי רק משה רבנו זכה שהקב"ה יקרא לו עבד ד' ובודדים בלבד, יחידי סגולה, זכו להתכנות בתואר הנכסף עבדי  – אברהם אבינו, יעקב אבינו (הן כיחיד והן כעם ישראל), משה רבנו, יהושע בן נון וכלב בן יפונה, איוב, דוד המלך ומלך המשיח לעתיד לבא. ואכן מדרשים רבים נכתבו אודות יחס כפול זה של בן ועבד ותפילות סליחה ובקשה רבות נכתבו על כך. נזכיר את התפילה הנאמרת פעם בשנה, בראש השנה, כאשר לאחר תקיעות השופר הבוקע את הרקיעים, מתחנן ומבקש עם ישראל מאלוקיו ביום הקדוש: "היום הרת עולם. היום יעמיד במשפט כל יצורי עולם. אם כבנים, אם כעבדים. אם כבנים, רחמנו כרחם אב על בנים. אם כעבדים, עינינו לך תלויות עד שתחננו ותוציא לאור משפטנו. קדוש". (וברקע אנו שומעים את צערו של הקב"ה כאשר הוא מוכיח את בנו ועבדו ישראל, ושואל: "ואם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי" (מלאכי א, ו) ).

ר"א אזכרי אף הוא פונה אל האל כבן אל אב רחמן וכעבד ד' החפץ להתדבק כל כולו בבוראו. הוא פונה אל מלכו, מלך מלכי המלכים ומבקש שימשוך אותו, את עבדו אל רצונו. הקב"ה מושך אליו את עבדיו, את בניו, בעבותות אהבה וחסד: "כי נער ישראל ואוהבהו וממצרים קראתי לבני...בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה" (הושע יא, א-ד). הושע מדבר על אהבת ה' לבניו מקדמת דנא ובזמן גאולת מצרים וירמיהו הנביא מתאר את הגאולה העתידה: "מרחוק ד' נראה לי ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד" (ירמיה לא, ב). כמו הרעיה בשיר השירים הנכספת אל דודה ואומרת לו: "משכני אחריך נרוצה, הביאני המלך חדריו" (שיר השירים א, ד), גם המשורר מבקש להגיע אל חדרי חדריו של המלך, אל הנקודה הנשגבה ביותר, הרצון העליון. כמו דוד המלך, הוא מבקש להגיע אל מקור חיותו, אל דעת ד': "כי עִמך מקור חיים באורך נראה אור. משוך חסדך ליודעיך וצדקתך לישרי לב" (תהלים לו, י-יא)

המשורר, שרגליו קלות כאילות במרוצתו אל ד' – "נפתלי אילה שלוחה" (בראשית מט, כא);"משווה רגלי כָּאַיָלות" (תהלים יח, לד); "אז ידלג כָּאַיָל פיסח" (ישעיהו לה, ו), רץ כמו אותו איל שנפשו עורגת ויוצאת אל ד': "כְּאַיָל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלוקים" (תהלים מב, ב). וכשהוא זוכה לכך, אזי מאליו הוא כורע ומשתחווה ומנמיך עצמו אל מול עצמת יפעת הדרו של האל (על פי מזמורי תהלים כ"ט וע"ו: השתחוו לד' בהדרת קדש). ידידות ד' ותורתו ערֵבה לו מכל טעם – "...משפטי ד' אמת צדקו יחדיו. הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים" (תהלים יט, י-יא).המלה ידידותך החוזרת שוב בבית זה מעלה אל הזכרון את דוד המלך המשורר את כיסופיו אל ד': "מה ידידות משכנותיך ד' צבאות. נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ד', לבי ובשרי ירננו אל אל חי" (תהלים פד, ב-ג). הפסוקים האלו מבטאים את עומק הערגה והכיסופים אל משכנות ד' וחצרותיו, אל הנועם העליון. האדם כל כולו צימאון לקרבת ד', וכאשר הוא זוכה לכך אזי לא רק לבו, הפנימיות שבו, מרננת אֶל אֵל חי, אלא גם בשרו, כל כוחות החיים הנראים בשריים וחיצוניים. זוהי אותה מדרגה של כנסת ישראל שגם הבשר, כמו הלב, מרנן אֶל אֵל חי המתגלה בעולם. גם בפיוטנו אנו חשים איך שלובים יחד רוח ובשר, גם בביטויים המוחשיים  ובפעלים בהם משתמש הפייטן: משוך, ירוץ, ישתחוה, יערב, טעם – ומעניין שר"א אזכרי, בספרו "ספר חרדים", מחלק את המצוות לפי אברי הגוף החייבים בהן: עיניים, לב, פה, ידיים, רגליים וכן הלאה. אנו חשים כל הזמן  את שני הרבדים – הן הרצון אל משכנות ד' במובן הפיזי של בית המקדש והן במובן הרוחני של דעת ד' והתדבקות בו.

המשורר שנפשו חולת אהבה ויוצאת אל ידידו שהוא הוא נפשו, כנסת ישראל העורגת אל דודה, יודעת כי רק הוא יוכל לרפאותה והיא זועקת לרפואה במלותיו הקצרות של משה רבנו בהתפללו על מרים אחותו שלקתה בצרעת: "ויצעק משה אל ד' לאמור: אל נא רפא נא לה" (במדבר יב, יג). משה רבנו, המרבה להתפלל ולהתחנן על עם ישראל המכעיס את ד', בבואו להתפלל על אחותו האהובה  הוא צועק ממעמקי לבו את תפילתו במלים קצרות להפליא, שדומה כי כל אחת מהן היא תפילה בפני עצמה והיא תמציתה של תפילתו וסוד עצמתה. פה מוסיף המשורר לתפילתו של משה רק מלה אחת – אנא ! ומלה זו מעצימה עוד יותר את עצמת התחינה והבקשה. המשורר יודע שהמרפא לנפש החולה והמתגעגעת הוא היגלותו של נועם הזיו העליון, כדברי הפסוק בתהלים (צ, טז-יז), אותו תיקנו חכמי הסוד ובעלי הכוונות לומר טרם מצווה ותפילה: "ויהי נועם ד' אלוקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו". ונשים לב מה מבקש הפסוק הקודם לפסוק זה: "יֵרָאֶה אל עבדיך פועלך והדרך על בניהם". אז, כאשר יתגלה הדרו וזיוו של הקב"ה והנשמה תדבק בבוראה ותהיה לו שפחת עולם.

המשורר ממשיך ומבקש מהאל שיתעוררו רחמיו על עמו-בן אוהבו (אוהבו-כינוי לאברהם אבינו). יהמו רחמיך מזכיר לנו את אחת מהברכות בתפילת העמידה: "על הצדיקים ועל החסידים ועל שארית עמך בית ישראל...יהמו נא רחמיך..." והדברים מהדהדים את ירמיהו הנביא בנבואת הנחמה הידועה שלו הפותחת במלים: "כה אמר  ד', קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה כי איננו"... ובהמשך: "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד, על כן המו מעי לו, רחם ארחמנו נאום ד'" (ירמיהו לא, יד; יט).שוב מופיע פה היחס בין האל לעמו כיחס אב לבן. הבן שכל כולו כיסופים אל תפארת עזו של האל – היכול להתפרש הן כמקום הפיזי של בית המקדש והן כהתגלות של האל לאדם. נכסוף נכספת – במלים אלו פנה לבן ליעקב אבינו בעת שיצא בדרכו חזרה לשוב לביתו אחרי למעלה מ-20 שנה, וכך אומר לבן ליעקב: "...ועתה הלוך הלכת כי נכסוף נכספת לבית אביך..." (בראשית לא, ל). כמו יעקב אבינו, המיוחס לספירת תפארת, שכל כולו כיסופים וגעגוע אל בית אביו, כך הבן בפיוטנו כוסף וכמה אל התפארת, אל בית אביו, הן השמיימי והן הארצי. מעניין שאנו מוצאים אצל יחזקאל הנביא, בנבואה החותמת את נבואות התוכחה שלו, תיאור של החורבן ושל הגלות במלים המהדהדות לנו את פיוטנו פה: "ואתה בן אדם, הלא ביום קחתי מהם את מעוזם, משוש תפארתם, את מחמד עיניהם ואת משא נפשם..." (יחזקאל כד, כה). המשורר מבקש את בניינם והתגלותם של אלו והוא מבקש מהאל להחיש את הגאולה ולא להתעלם ולהסתיר פניו מעמו – אז תהיה מעין סכת שלום פרושה מעל עם ישראל, כדברי התפילה המקדימה את תפילת העמידה בליל שבת קודש: "ופרוש עלינו ועל ירושלים עירך סוכת רחמים ושלום" ובעלי הסוד תיקנו שבאומרו מלים אלו יכוון המתפלל לקבל את תוספת הנשמה של שבת (בשבת מקבל האדם תוספת נפש רוח ונשמה, בסדר עולה). אז, כאשר היחיד יתעלה ויתרומם אל הנשמה היתרה שבו ועם ישראל יחסה מתחת לכנפי השכינה, תאיר הארץ מכבודו של ד', כדברי יחזקאל הנביא בחזיונותיו אודות הבית השלישי: "והנה כבוד אלוקי ישראל בא מדרך הקדים וקולו כקול מים רבים והארץ האירה מכבודו... ואפול על פני" (יחזקאל מג, ב; ד). כמו יחזקאל שאיננו יכול לשאת את עצמת ההתגלות, כך המשורר המשתחוה אל מול הדרו של האל הנגלה אליו. האל יוצר האור, עוטה האור כשלמה, המברך את עמו בברכת כהנים: "יאר ד' פניו אליך ויחונך". אור גדול, אותו אור שעליו נכתב רבות בדברי הנבואה, במדרשים ובספרות הסוד, אור של אותו זמן שהוא לא יום ולא לילה, זמן הגאולה: "והיה יום אחד הוא יוודע לד' לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור" (זכריה יד, ח); "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים, ביום חבוש ד' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא" (ישעיהו ל, כו); "קומי אורי כי בא אורך וכבוד ד' עלייך נגלה, כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים ועלייך יזרח ד' וכבודו עלייך ייראה" (ישעיהו ס, א-ב).והמשורר חותם את שירו תפילתו במלותיהם של דוד מלכא משיחא ושל מלאכי, הנביא האחרון החותם את פרק הנבואה בתולדות עם ישראל, באומרו: הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ד' הגדול והנורא" (מלאכי ג, כג). דוד המלך, המבקש מהאל שלא יסתיר פניו ממנו, מבקש ואומר:

תפלה לעני כי יעטוף ולפני ד' ישפוך שיחו

ד' שמעה תפלתי ושוועתי אליך תבוא

אל תסתר פניך  ממני ביום צר לי, הטה אלי אזנך, ביום אקרא מהר ענני...

אתה תקום תרחם ציון כי עת לחֶנְנָה כי בא מועד

כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו

ויִראו גויים את שם ד' וכל מלכי הארץ את כבודך

כי בנה ד' את ציון נִראָה בכבודו (מזמור קב)

ואז, בבוא מועד החנינה והגאולה, אז תערב לד' מנחת יהודה וירושלים כפי שהיה בזמן המקדש, ואנו נזכרים בתחילת הפיוט, שבו ידידות ד' ערבה מכל טעם, אותה ידידות שכפי שראינו יכולה להיות בה בעת גם עם ישראל וגם המקדש: "וערבה לד' מנחת יהודה וירושלים, כימי עולם וכשנים קדמוניות" (מלאכי ג, ד).