דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

יבוא דודי לגן עדנו - עיון בפיוט

יפית כהן

16/11/2015

תקציר המאמר

העיון שלפנינו עוסק בגרסה המושרת של הפיוט - שהיא למעשה הבית הראשון של הפיוט בתוספת שורה -  יָשׁוּב לֵוִי עַל דוּכָנוֹ, אַהֲרֹן מַטֵּהוּ יִפְרַח - הלקוחה מחתימת הפיוט. העיון מנסה להראות את קריאתו של המשורר לישראל, היחיד והכלל, לשוב אל עצמו, אל פנימיותו, אל האמת והשלום, ורק אז ומתוך כך ישוב גם האל ויתאחד עמו.

לתקציר המלא

אל הפיוט- מילים, לחן וביצוע

 

סגולתו של הפייטן והפיוט היא ההשראה שהם מעניקים המאפשרת לנו להיכנס לעולם הפנימי שלנו ולברר אותו. בתיאור הרעיון בפיוט כפי שאני רואה אותו אינני באה לומר כי זוהי כוונתו של הפייטן, אלא שכך אני רואה את הדברים ולשם הוביל אותי הפייטן.

בכל שורה בפיוט זה משבץ המחבר הנסתר רמיזה לפסוק מהתנ"ך. מהתבוננות ראשונה נראה כי מתקבל קובץ פסוקים חסר חוט מקשר. אולם העיון החוזר ונשנה בהם, ההעמקה בפיוט והחיבור אל העולם הפנימי הביא לרעיון הבא:

הטענה לכאורה כלפי הדוד על נטישתו והקריאה אליו לשוב כחתן וכאילו הכל תלוי בו וברצונו, הינה למעשה קריאה נסתרת לעם ישראל לזכור בעצמו על מה נטש ושכח הדוד צאנו ולומר כי בידינו בלבד שיבתו אלינו חיש.

נתבונן תחילה במבנה הכללי של הבית הראשון:

בבית חמש שורות ועשר צלעיות. הצלעית הפותחת מזמינה את הדוד אל הגן. התחלה טובה.

אך אז באותה נשימה מגיעה שאלה קצרה המצביעה על מצב שלילי – הדוד ברח כצבי. לא טוב. אך זה לא הסוף. הבית ממשיך בשתי שאלות ארוכות יותר המחדדות את הריחוק בין הדוד לביני, לבין עם ישראל. 

הבית מסתיים בארבע צלעיות המתארות את פרטי המצב העתידי אליהם עורג הפייטן ועם ישראל.

בסך הכל, חמש צלעיות של עתיד טוב ונחשק וחמש צלעיות של עבר לא רצוי. לכאורה אין הווה. למעשה ההווה הוא הכל. ההווה מושפע מהבריחה – זהו הצד האפל שלו – אך הוא עשוי להביא את הבשורה כהרף עין – וזהו הצד הבונה שבו.

אם נתבונן על חלקים עוד יותר קטנים הבונים את הבית השלם נגלה כי סך כל ההברות של צלעות העתיד שווה לזה של צלעות העבר (37.5).

יש איזון. הכל תלוי ועומד: בידינו בהווה לבחור האם להישאר בעבר או להביא את העתיד.

למרות האיזון, אין שיוויון בין הזמנת הדוד לבוא אל הגן בתחילת הבית ובין ההזמנה לריצה שבסופו. הדימוי של דוד – אהוב - הופך לרמיזה על חתן:

 

וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ  יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח (תהלים יט, ו)

 

מכאן ניתן ללמוד כי בעולמו הפנימי של הפייטן קיימת האמונה כי קיים מהלך של התקדמות, של עליה תמידית. בהסתכלות מעמיקה אין איזון. יש דינמיקה של התקדמות, שיש בה אור וחושך המשמשים בעירבוביה – כמו שני חלקי השורה הראשונה.

אולי ניתן לומר יותר מכך: המעבר ממצב טוב (דוד- בשורה הראשונה) למצב טוב יותר (חתן-בשורה האחרונה) מחייב בינתיים חורבן (בריחה, נטישה, שיכחה).

אומר הרב קוק באורות הקודש: "יש קדושה בונה ויש קדושה מחרבת. הקדושה הבונה טוּבָהּ גלוי. והמחרבת טוּבָהּ גנוז, מפני שהיא מחרבת כדי לבנות מה שהוא יותר נעלה ממה שכבר בנוי".

עד כאן בעניין המבנה ומכאן לתוכן.

 

יָבוֹא דוֹדִי לְגַן עֶדְנוֹ            לָמָּה מִנִּי כִּצְבִי בָרַח

השורה הראשונה נובעת משיר השירים ובמיוחד מן הפסוק האחרון של שיר השירים:

 

בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים (שיר השירים ח, יד)

 

הדימוי של הצבי הבורח איננו הכרח. בפעם הראשונה שמדמה האהובה בשיר השירים את הדוד לצבי הוא דווקא עומד אחר כתלנו, משגיח, מציץ. הוא קרוב קרוב. לפעמים הוא מתבקש להתרחק מעט עד שיפוח היום. בסוף, בפסוק האחרון, לאחר דינמיקה לא כל כך מוצלחת, מתבקש הדוד לדמות לצבי ולברוח.

 

קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹתדּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים... דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים: עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים:  סֹב דְּמֵה לְךָ דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בָתֶר (שיר השירים ב, ח-ט; טז-יז)

 

באמצע הדרך, בשיר השירים פרק ד, מזמינה הרעיה את הדוד אל גנו: "יבוא דודי לגנו", ממש כמו בפתיחת הפיוט. אך להזמנה בשיר השירים ישנה הקדמה, אולי תנאי: "עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו" ורק אז "יבוא דוד לגנו ויאכל פרי מגדיו":

 

עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו (שיר השירים ד, טז)

צפון ותימן הינן רוחות. השילוב של רוחות, גן וזוג אוהב לוקח אותנו בקלות אל גן עדן:

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ: וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַלפְּנֵי הַמָּיִם (בראשית א, א-ב)

וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת: וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן:  וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה (בראשית ג, ז-ט)

 

מה הן אותן רוחות שצריכות לנשוב על מנת שיבוא הדוד אל הגן? מהי אותה רוח אלוקים המרחפת על פני המים בגן? אומר הרב קוק (אורות התשובה טז, ג): "הרצון להיות טוב הוא רוח גן-עדן אלוקים".

בדומה לחוה ולאדם בגן עדן המסתתרים מרוח אלוקים, הרעיה בשיר השירים מתחמקת מייעודה. למרות קירבתו של הדוד היא ישנה, מתעצלת ונשארת לבד: 

 

בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים: אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה:  פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם: דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו: קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל: פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי (שיר השירים ה, א-ו)

 

ואז כבר אנו מוכנים כמעט לענות על השאלה: עַל מֶה נָטַשׁ מְעַט צֹאנוֹ  

הצלעית הזו מסתמכת על דברי אליאב אחי דויד אל דויד המלך:

 

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הָאֲנָשִׁים הָעֹמְדִים עִמּוֹ לֵאמֹר מַה יֵּעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת הַפְּלִשְׁתִּי הַלָּז וְהֵסִיר חֶרְפָּה מֵעַל יִשְׂרָאֵל  כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים:  וַיֹּאמֶר לוֹ הָעָם כַּדָּבָר הַזֶּה לֵאמֹר כֹּה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ: וַיִּשְׁמַע אֱלִיאָב אָחִיו הַגָּדוֹל בְּדַבְּרוֹ אֶל הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה יָרַדְתָּ וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ (שמואל א יז, כו-כח) 

 

למרות שבמקרה המסוים של דויד אין מדובר באמת ברוע לב הרי שמילים אלו נקשרות להאשמה חמורה של זדון, רוע לב והנאה מן המלחמה. נדמה לי שכאן מתחילה הרמיזה על מעשי עם ישראל שהביאו לנטישה. אנו מזניחים את רוח גן-עדן לעשות טוב ומטים ליבנו לעשות רע. לא משאירים מקום לאלוקים. הוא בורח ונוטש ומשאיר אותנו כצאן שאין לו מקבץ:

 

וְהָיָה כִּצְבִי מֻדָּח וּכְצֹאן וְאֵין מְקַבֵּץ אִישׁ אֶל עַמּוֹ יִפְנוּ וְאִישׁ אֶלאַרְצוֹ יָנוּסוּ (ישעיהו יג, יד)

 

ונדמה כי אין לנו תקומה:

 

שִׁמְעוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹשֵׂא עֲלֵיכֶם קִינָה בֵּית יִשְׂרָאֵל: נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל נִטְּשָׁה עַלאַדְמָתָהּ אֵין מְקִימָהּ (עמוס ה, א-ב)

 

השאלה הבאה מתחילה במילים: הֲשָׁכַח דּוֹד בֵּית מְלוֹנוֹ    

ירמיהו מבקש להחליף את ביתו אשר בתוך עמו במלון אורחים. הוא סולד מהניאוף, מהשקר, מהרוע, מחוסר האחדות, מהרכילות, מהשקר, מהעיוות, מהמירמה.

 

מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים:  וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר וְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ כִּי מֵרָעָה אֶל רָעָה יָצָאוּ וְאֹתִי לֹא יָדָעוּ נְאֻם ה: אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ: וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ: שִׁבְתְּךָ בְּתוֹךְ מִרְמָה בְּמִרְמָה מֵאֲנוּ דַעַת אוֹתִי נְאֻם ה' (ירמיהו א, א-ה)

 

כל אלו אינם מאפשרים דעת ה'. ה' לא נמצא במקומות כאלה. הוא בורח, הוא נוטש. גם נביאיו רוצים לנטוש, לעזוב. שוב נראה כי יש כאן רמז כי הבריחה, הנטישה והשיכחה של הדוד אינם אלא בעוונותינו.

עם זאת, שני החלקים של שתי השאלות האחרונות מסתמכים על פסוקים מפרשת 'וזאת הברכה', החותמת את ספר התורה. כלומר, למרות שמדובר בשאלה, בתמיהה, על הריחוק מקופלת בהם הברכה: מה שקורא הרב קוק: "קדושה מחרבת".

 

וּלְרוּם מְעוֹנָתוֹ אָרַח             וְיוֹם לִי מִשֵּׂעִיר זָרַח

מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב וַיֹּאמֶר הַשְׁמֵד (פרשת וזאת הברכה, דברים לג, כז)

וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ: וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ (פרשת וזאת הברכה, דברים לג, א-ב)

גם בשורש הנטישה אנו מוצאים פסוקי נחמה:

כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב (תהלים צד, יד)

כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל כִּי הוֹאִיל ה' לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם (שמואל א יב, כב)

 

לאחר הטענה הקשה כלפי עם ישראל על החיים בשקר והרצון להרע מגיעות שתי המשאלות הראשונות המחזקות את הרעיון:  

 

יָשׁוּב לֵוִי עַל דוּכָנוֹ            אַהֲרֹן מַטֵּהוּ יִפְרַח       

 

שבט לוי מתחלק לשניים: משה ואהרון. לוויים וכהנים. משה אינו סובל את העיוות, את השקר. הוא שובר את הלוחות. הלוויים הורגים באחיהם העושים את העגל ומשתחווים לו. אין חנופה. משה והלוויים הם הלוחמים הגדולים. וכך מברך משה את הלוויים בפרשת 'וזאת הברכה':

וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה: הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ: יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ: בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן (פרשת וזאת הברכה, דברים לג, ח-יא)

 

לעומת שבירת הלוחות של משה, אהרון הולך עם העם, עושה עימהם חסד. כאשר הם קובלים על מינויו ורוטנים על הפרוטקציה לכאורה, ה' שולח בהם מגפה ומשה קורא לאהרון לצאת עם הקטורת להצילם. וכך היה. אלו מנהיגים המצילים את העם מידי עצמו! מיד לאחר ההצלה באה פרשת המטות ומטהו של אהרון פורח:

 

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת  אִישׁ אֶת שְׁמוֹ תִּכְתֹּב עַל מַטֵּהוּ: וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי כִּי מַטֶּה אֶחָד לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם: וְהִנַּחְתָּם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הָעֵדוּת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה: וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם עֲלֵיכֶם:  וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנוּ אֵלָיו כָּל נְשִׂיאֵיהֶם מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת וּמַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם: וַיַּנַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֹּת לִפְנֵי ה' בְּאֹהֶל הָעֵדֻת: וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶלאֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים:  וַיֹּצֵא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמַּטֹּת מִלִּפְנֵי ה' אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ וַיִּקְחוּ אִישׁ מַטֵּהוּ (במדבר יז, טז-כד)

 

בסופו של יום, כל ישראל מבכים את מותו של אהרון מפני היותו אוהב שלום ורודף שלום וכך מקרבם לתורה (על פי משנה אבות א, יב):  

 

וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה הֹר הָהָר: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר עַל גְּבוּל אֶרֶץ אֱדוֹם לֵאמֹר: יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו כִּי לֹא יָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה: קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְהַעַל אֹתָם הֹר הָהָר: וְהַפְשֵׁט אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם: וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' וַיַּעֲלוּ אֶל הֹר הָהָר לְעֵינֵי כָּל הָעֵדָה: וַיַּפְשֵׁט מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן הָהָר:  וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל (במדבר כ, כב-כט)

 

לסיכום שתי הצלעות הללו בחיבור עם השאלות בארבע הצלעות הקודמות ניתן לומר:

משה איש של אמת – עבד נאמן קראת לו.

אהרון איש של שלום.

את שניהם הזנחנו, את האמת ואת השלום.

ואת שניהם אנו מבקשים.  

יִשְׁלַח מְבַשֵּׂר הֲמוֹנוֹ

וכשנבקש באמת ובתמים לרצות לעשות טוב – לשאוף אל האמת ולרדוף את השלום – שוב נשמע רגליים מקפצות על ההרים – אולי של צבי??? – הבאות לבשר טוב ולהשמיע שלום.

 

מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ: קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן (ישעיהו נב, ז-ח)

הִנֵּה עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם חָגִּי יְהוּדָה חַגַּיִךְ שַׁלְּמִי נְדָרָיִךְ כִּי לֹא יוֹסִיף עוֹד לַעֲבָר בָּךְ בְּלִיַּעַל כֻּלֹּה נִכְרָת (נחום ב, א)

 

חִישׁ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח

 

ובתפילתנו להשיב לוי לדוכנו ולהפריח מטהו של אהרון, תרתי משמע, יאות ה' להיות בקרבנו ולקשור עימנו קשר של קיימא, הוא יהיה לנו חתן:

 

וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח (תהלים יט, ו)

 

יפית כהן, קבוצת קהילות שרות ת"א