דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

ט"ו בשבט: מסע אל ארץ ישראל – מסע אל גן עדן

מוטי פרי

16/11/2015

תקציר המאמר

הפיוט "אז ירנן" לוקח אותנו למסע אל הארץ המובטחת-נשכחת, ומחזיר את האדם למרכז הבריאה. מגוון העצים, כמגוון האנשים והדעות – הוא שבחו של יוצרם הגדול. גלגולו המעניין של ט"ו בשבט ממשיך רעיונות אלו. 

לתקציר המלא

הפיוט של ה"בן איש חי" – "אז ירנן", הוא שיר יפה וצבעוני, שמציף את הקורא בצבעים ובניחוחות, ומסיים באיחול/הבטחה לחיים ארוכים, פריון וגאולה.

הפיוט בנוי משבע מחרוזות (סטרופות) – כנראה, כנגד שבעת המינים ושבע הספירות (כידוע, ר' יוסף חיים – ה"בן איש חי" – היה מקובל).

כל מחרוזת בנויה מארבע צלעות ופזמון – "יתפאר[1] אל חי צורנו ושמו יתקדש", כאשר הצלע הראשונה של הבית[2] עוסקת בשבח האל, והאחרונה היא שירו החדש של האדם – "אשיר שיר חדש". בתוך המחרוזת חל תהליך של התקרבות בין האל המרוחק והמהולל - לאדם. ההתקרבות נוצרת מתוך גילוי האלוהות בטבע על ידי האדם.

תהליך זה,  של התקרבות אלוהים והאדם, מתרחש לאורך שיר כולו, ובא לידי ביטוי בשני אופנים – הראשון הוא התקרבות אלוהים אל האדם (ירידה מלמעלה), והשני הוא בהתגבהות האדם (עלייה מלמטה) עד שנוצר המפגש:

א.      שמות האל:

במחרוזת הראשונה האל הוא "אל אדיר אדירים" – בלתי נגיש לאדם ומעורר יראה.

במחרוזת השנייה הוא "אל שוכן ערבות" (הרמב"ם במורה נבוכים[3] כותב ש'ערבות' הוא הגבוה ביותר מבין הרקיעים). כלומר עדיין האל מרוחק ביותר מהאדם.

גם במחרוזת השלישית נמצא האל בשמיים, והוא רם, אולם כבר ניתן לחוש את נוכחותו – אלו לא שמיים מטאפיסיים, אלא השמיים שהאדם רואה מעליו. תחושה זו עשויה להתעורר מתוך הצליל של "שמי מעונים" שמזכיר 'שמיים מעוננים' (בצד הפירוש הראשוני של 'שוכן מעונה'). תחושה זו מתחזקת משיבוץ 'ברכת השנים' (ברוך מברך השנים) בה מבקשים מה' גשם.

במחרוזת הרביעית הקהל מכבד את "האל" ("כַּבְּדוּ אֵל בָּאוּרִים" - ללא תואר רוממות נלווה). האל כבר מצוי ביניהם. בשתי המחרוזות הבאות, מופיע האל בכינוי "חי", כלומר מקור החיים. האדם חש בקרבת האל ומזהה אותו בעולם ובקִרבּו.  

ב.      מקום האדם:

במחרוזת הראשונה האדם כמעט ואינו קיים. מי שמהלל את אלוהים הוא עץ היער, מקום בו האדם אינו מצוי. על פי מחרוזת זו, הטבע יכול להלל את האל גם ללא נוכחות אנושית. האדם מתגנב ורואה את המחזה, ומתעורר לשיר גם הוא שיר חדש (מעניין לשים לב למצלול 'יערים'-'יעיר' שבמחרוזת זו).

מכאן ואילך ממשיך האדם לשיר. הוא חוזר מן היער אל גנו ומברך על עצי הפרי שברא האל לכבודו (במחרוזת השנייה משובץ אזכור מברכת האילנות – "וּבָרָא אִילָנוֹת טוֹבוֹת"[4]).

הוא מסייר, כאדם הראשון שלפני החטא, נטול דאגות, ושר לאל. כל השפע מיוחס לאלוהים – לא האדם נטע והשקה, אלא האל הוא שבורא אילנות ומצמיח ענבים. אגב תיאור גן-עדני זה, כדאי להזכיר שעל פי המדרשים, פרי עץ הדעת היה חיטה/גפן – שניהם משבעת המינים. ארץ ישראל המבורכת קמה ופורחת בתיאור אידילי-אוטופי, והיא פורחת כולה כארקדיה, כגן ה' בגן עדן מקדם.

במחרוזות הבאות, מתווספים אנשים רבים אל האדם השר. הוא קורא להם לכבד את האל באורים – באש, ולהודות לו על ידי שיר ורננה; התודה של האדם ליצירתו המפוארת של אלוהים היא ביצירה משלו - בשיר ובאש - לכבודו. במחרוזת החמישית זהו כבר האדם שמרנן לה' ("נוֹדֶה לוֹ בְּשִׁיר וּרְנָנָה"), ולא עץ היער מן המחרוזת הראשונה ("אָז יְרַנֵּן עֵץ הַיְעָרִים").

המחרוזת האחרונה הינה שיא ההתקרבות של אלוהים והאדם. האל כבר אינו ישות גבוהה ובלתי נתפסת שעומדת מעל לטבע; האדם והציבור נמצאים במרכז הבריאה האלוהית, והם נקראים להתחזק ולשוב אל ה', ומתוך כך לשמוח. מובטח להם שאם ינהגו כך, אף יזכו לשנים רבות[5]. האדם, שכמעט לא היה נוכח במחרוזת הראשונה, הופך אט-אט לקהל גדול ומשמעותי, הבנוי ממשפחות ודורות.

התהליך הושלם, והאדם מחליף את הטבע כמרכז הבריאה.

השיר בנוי כענפים (ארבע הצלעות של כל מחרוזת) המחוברים אל הגזע (הפזמון: " יִתְפָּאַר אֵל חַי צוּרֵנוּ וּשְׁמוֹ יִתְקַדָּשׁ") שהוא האל ושמו הקדוש. דרך מבנה זה, מודגש הרעיון שהכל מאתו יתברך.

אם נקבל את ההצעה כי שבע המחרוזות של השיר מייצגות את שבע הספירות שמקשרות אלוהים ואדם, ניתן בקלות לזהות את המחרוזת האחרונה כמקבילה לספירת המלכות – הספירה התחתונה - שהיא למעשה העולם שלנו, בני האדם, והתגלות האל בו. ובאמת, מחרוזת זו, עיקרה הוא האדם, משפחתו וקהילתו.

האוטופיה של השיר נמצאת בכל בית: השיבוץ המשיחי – "ושם נשיר שיר חדש", הופך כאן למוחשי ביותר - לא בעתיד נשיר, אלא עתה אשיר שיר חדש. אוטופיות זו קוראת לאדם להתבונן בטבע הנפלא שסביבו ולראות כי הקב"ה מברך אותו בכל רגע ורגע, ולא רק בעתיד רחוק ולא מוחש.

שיר אילנות זה, מוביל אותנו לט"ו-בשבט האהוב. מהו סודו של חג זה? במקור (על פי המשנה), שימש ט"ו בשבט כתאריך לציון חישוב מסי המעשר של האילן, ולא כחג. במאה ה-16 תיקנו המקובלים בצפת סדר מיוחד ליום זה, בו, כמו בליל הסדר – ישנן ארבע כוסות והגדות. מטרת סדר ט"ו בשבט היא להוריד שפע מן העולמות העליונים אל עולמנו, דרך סמלים השאובים מעולם האילנות.

מאות שנים אחר-כך, נולד חג הנטיעות; רבים רואים בגלגולו המוכר של ט"ו בשבט כחג הנטיעות את החג הציוני הראשון, מאז יוסד בשנת 1884. אמנם תקופה זו אינה אידיאלית לנטיעות, אולם יפה בעיני הזיקה שמתעוררת בנוטע המתפלש ברגבי האדמה, לארץ ישראל. במקביל לעבודת המקובלים – להוריד שפע מלמעלה, ניסו מחדשי היישוב להצמיח את השפע מלמטה – מזיעת אפו של האדם הנוטע. אלו, בעיני, שני צדי אותה מטבע – מטבע גאולת הארץ והאדם, והשלמת המסע ההרואי שהחל בגירוש האדם מגן העדן, בחזרה אל הארץ המובטחת. (וכמה סמלי, שכיום, רוב טקסי הנטיעות נעשים על ידי ילדי הגן התמימים, שטרם טעמו טעם חטא, או על ידי תנועות הנוער שטרם הסתאבו).

פניו הרבים של החג – ההלכתי, הקבלי והציוני, מרתקים אותי, ונדמה לי כי גם הם משתקפים בפיוט זה. הפיוט, כפי שראינו, מעלה מגוון רב של עצי פרי, והמגוון עצמו הוא חלק מהעדות על יוצרו המפואר – האל. כשם שלא היה זה אותו עולם מרהיב אם היו חסרים בו מיני עצים, כך מתעצם יופיו של העולם על ידי הגישות השונות לתיקון העולם ועל ידי הדעות הרבות:

בָּרוּךְ אֵל שׁוֹכֵן עֲרָבוֹת      הַבּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת

וּבָרָא אִילָנוֹת טוֹבוֹת          אָשִׁיר שִׁיר חָדָשׁ

      יִתְפָּאַר אֵל חַי צוּרֵנוּ וּשְׁמוֹ יִתְקַדָּשׁ

לפני מספר שנים, בט"ו בשבט, כתבתי שיר שבוחן שתי דרכים, דומות אבל שונות, באותו מסע:

 

סדר ראש השנה לאילנות

 

הַמְקֻבָּלִים שׁוֹתִים

אַרְבַּע כּוֹסִיּוֹת שֶׁל ט"וּ בִּשְׁבָט;

יַיִן לָבָן וְיַיִן אָדֹם, הַרְכָּבוֹת בְּמִנּוּנִים מְדֻיָקִים

בְּרָכוֹת מְדֻיָּקוֹת לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ

הַמְקֻבָּלִים מַמְשִׁיכִים שַׁקְיוּ דְאִילָנָא[6] לַצִּנּוֹרוֹת הַנְּכוֹנִים

הַמְקֻבָּלִים מַבְרִישִׁים עַכְשָׁו אֶת הַשְׁבִיל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

הַחֲסִידִים, פָּשׁוּט

שׁוֹתִים ווֹדְקָה שְׁקוּפָה

רוּסִית מְאֹד

מֵהַבַּקְבּוּק. הַחֲסִידִים צוֹרְבִים אֶת הַחֲטָאִים בָּקֵבָה

בְּנִגּוּנִים חַמִים שֶׁל טוּבִּשְׁבָט, בִּמְחִיאוֹת כַּפַּיִם.

הַצָּאר וְהָרֶבֶּה מְסוֹבְבִים בַּגַּרְטֶעל,

וְהַחֲסִידִים בּוֹכִים, צוֹחֲקִים וִמְקִיאִים

הַחֲסִידִים מִתְגַּעְגְּעִים עַכְשָׁו

לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

 

 

מוטי פרי הוא מורה לספרות בתיכון סליגסברג בירושלים, למד בישיבות שילה ועתניאל, בעל תואר ראשון בחינוך ממכללת הרצוג ותואר שני בספרות מאוניברסיטת בן גוריון. השיר מהמאמר הופיע בספרו הראשון - "באתי לפניך" בהוצאת ספרית פועלים-הקיבוץ המאוחד. 


[1] יתפאר – גם בהקשר של פארות, ענפים.

[2] למעט הבית הראשון והאחרון, השונים מיתר הבתים – כפי שנראה בהמשך ('מקום האדם').

[3] חלק ראשון פרק ע'.

[4] "ברוך... שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ונאות כדי ליהנות בהן בני אדם" קיימים מספר נוסחים לברכה זו.

[5] מזכיר מאוד את "תזכו לשנים רבות הבנים והאבות בדיצה ובצהלה" מתוך 'א-ל נורא עלילה' (ר' משה אבן עזרא), שמושר בתפילת נעילה של יום כיפור. ועל ט"ו בשבט כיום דין וחשבון נפש כבר נכתב באתר זה על הפיוט "אז ירנן".

[6] "שקיו דאילנא" (ארמית) – המים המשקים את האילן (מונח קבלי מן הזוהר).