דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

חריזה

אמנון ששון

16/11/2015

תקציר המאמר

לתקציר המלא

הצבת מילים שונות, המסתיימות בצלילים שווים, בסוף טורי השיר. החריזה מקשטת את השיר ואף ממלאת בו תפקיד ארגוני.

 

במקרא ובתקופת הפיוט הקדם קלאסי אין שימוש מכוון בחרוזים. ראשיתה של החריזה בפיוט הקלאסי (תחילת המאה השישית בקירוב), ומאז ואילך נעשה בה שימוש קבוע. הופעת החרוז הטביעה את חותמה על התפתחות הפייטנות הקדומה ועל דפוסיה.

 

נורמות החריזה בשירה העברית השתנו מתקופה לתקופה. עד לתקופת ספרד, ובשירת הקודש אף לאחר מכן, גם החזרה על אותה מילה בסופי הטורים נחשבה לחריזה.

 

בשירת ספרד לא ייחסו חשיבות להטעמת המילים החורזות ועל כן חרזו מילה מלעילית כמו "מלך" עם מילה מלרעית כמו "הולך", או "מלא" עם "פלא". החריזה המוטעמת הפכה לנורמה רק בשירה העברית החדשה.

 

בחריזה בשירת ספרד אין למעשה שום יסוד להבחנה המקובלת בין חרוז עובר, ראוי ומשובח. חרוז עובר, דהיינו חרוז שיש בו שוויון של תנועה אחת והעיצור שלאחריה, כגון הולך - מושך, או שור - חמור, אינו מקובל בה כלל, ואף חרוז משובח, שיש בו שוויון של שלושה עיצורים והתנועות שביניהם (כגון דברים-גברים-קברים), לא מקובל בה. בפועל, החרוז הנורמטיבי בה היה החרוז הראוי, שיש בו שוויון צלילים למן העיצור שקודם לתנועה האחרונה של המילה ואילך (כגון סחר-מבחר). כלומר, נדרש שוויון צלילי מלא של ההברה האחרונה במילים החורזות, אך יש שהמשוררים העדיפו חרוז עשיר יותר.