דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

חסל סידור פסח - אמנות השיר

איתי מרינברג

16/11/2015

תקציר המאמר

'חסל סידור פסח' מוכר כיום כפיוט שלם ועצמאי מן החטיבה המסיימת את ההגדה של פסח, שעה שבמקורו הוא אינו אלא חתימת פיוט מקיף וארוך העוסק בעיקריים שבדיני פסח; שיבוצו של פיוטנו בהגדה הוליד שינוי בפרשנותו, שינוי ההולם את מיקומו החדש. המאמר שלהלן מנתח את שתי הפרשנויות – זו הנוצרת מן ההקשר המקורי, וזו הנרקמת מן ההקשר המחודש – ופותח באמצעותן צוהר לדיון בשאלת ה'סדר' של ליל הסדר: מדוע זקוק ערב זה ל'ארגון' ו'עריכה'? וכיצד תורם לכך פיוטנו?

לתקציר המלא

אל הפיוט - מלים, לחן וביצוע

סימן:                  חזק

מבנה וחריזה:     שתי מחרוזות ארבע-טוריות, לכל אחת חריזה עצמאית (סימנן: אאאא – בבבב); מספר ההברות בכל טור אינו קבוע

הפיוט הקצר 'חסל סידור פסח', המושר כיום במנהג רבות מקהילות ישראל בחלק ה'נִרְצָה' החותם את ההגדה של פסח בליל הסדר, אינו אלא שתי מחרוזות החתימה של חלקה השביעי של 'קרובה' ל'שבת הגדול' (כינויה של השבת שלפני פסח) שנתחברה על ידי ר' יוסף טוב עלם, תלמיד חכם ופייטן צרפתי בן המאה ה-11;[1] ה'קרובה' פותחת במלים "אֱלֹהִים בְּצַעְדְּךָ הַכּוֹת פַּתְרוֹס", והחלק השביעי שלה פותח במילים "אָבֹא בְחִיל לְהִתְיַצְּבָה".[2] חלק זה מוקדש למסירת הלכות ביעור חמץ, הגעלת כלים, וליל הסדר, והוא ערוך על סדר אקרוסטיכון אל"ף-בי"ת, שלאחריו החתימה 'יוסף הקטן בר שמואל חזק'; אותיות 'חזק' הן אותיותיו של 'חסל סדור פסח' המוכר לציבור ("חֲסַל"-"זָךְ"-"קוֹמֵם").

די בסקירה זו כדי להבהיר עד כמה הטורים הספורים שמשובצים בסוף ההגדה לפנינו מנותקים, למעשה, מהקשרם המקורי; מאידך, אין בניתוק זה כדי לערער את הרלוונטיות שלהם למקומָם וייעודם העכשווי, שהרי מילותיהם אכן הולמות מאוד את סיום הסדר, ואת התקווה הגלומה בכותרת 'נִרְצָה':

חֲסַל סִדּוּר פֶּסַח כְּהִלְכָתוֹ

כְּכָל מִשְׁפָּטוֹ וְחֻקָּתוֹ

כַּאֲשֶׁר זָכִינוּ לְסַדֵּר אוֹתוֹ

כֵּן נִזְכֶּה לַעֲשׂוֹתוֹ

במיקומה העכשווי, מתפרשת מחרוזת זו בערך כך: סיימנו והשלמנו את ליל הסדר, ויהי רצון שנזכה להקריב קרבן פסח בבית המקדש, בבוא הגאולה. פרשנות זו נתמכת כמובן גם על ידי המחרוזת הבאה הנאמרת על ידינו:

זָךְ שׁוֹכֵן מְעוֹנָה

קוֹמֵם קְהַל עֲדַת מִי מָנָה

בְּקָרוֹב נַהֵל נִטְעֵי כַנָּה

פְּדוּיִם לְצִיּוֹן בְּרִנָּה

התפילה לשיבת ציון מגלמת בתוכה, מטבעה, גם ייחולים לבניין הבית ולחידוש העבודה בירושלים – ובכללה גם עבודת קרבן הפסח. אך על רקע דברינו בפתיחה, ניתן לשער כי הפייטן עצמו מתייחס ל'סִדּוּר' אחר;[3] הואיל ופיוטו נועד לסכם את הלכות פסח ולהשמיען באזני הקהל ב'שבת הגדול', השבת המקדימה את החג, ממילא יש לפרש את מחרוזת החתימה שלו בערך כך: סיימנו והשלמנו את מסירת הלכות פסח, ויהי רצון שנזכה לקיימן כראוי בפסח הקרוב ממש – לא בבחינת 'לשנה הבאה בירושלים', לא בליל הסדר האוטופי של זמן הגאולה, אלא בליל סדר זה הממשי, העומד אחר כתלנו; בניסוח פשטני במקצת ניתן לומר כי זו דרכו של הפייטן לברך את עצמו ואת קהלו בברכת 'פסח כשר', ימים ספורים בטרם התקדש החג. המחרוזת השנייה, לעומת זאת ("זָךְ שׁוֹכֵן מְעוֹנָה"), מתפרשת באופן זהה פחות או יותר הן בהקשרו המקורי של הפיוט, והן בשיבוצה בהגדה לפנינו.

הפרשנות שהוצעה בזה למחרוזת הראשונה נתמכת גם על ידי בחינת מבנהו של הפיוט המקורי ("אָבֹא בְחִיל לְהִתְיַצְּבָה"): שש המחרוזות הראשונות בפיוט משמשות כ'רשות' – כלומר, הן מביעות את בקשת הפייטן מן הקדוש ברוך הוא, מתלמידי החכמים ומעדתו לשוח לפניהם בדברי הלכה;[4] 'רשות' זו נחתמת בהצהרה ברורה על אודות הנושא המוגדר שעתיד להיות נידון בהמשך הפיוט: "שַׁדַּי חֵילִי תְאַמֵּץ / תַּעֲדִיף קָט וְקֹמֶץ / לְבַאֵר בְּלִי שֶׁמֶץ / הִלְכוֹת בִּעוּר חָמֵץ".[5] אמנם הפייטן משלב בדיני ביעור חמץ גם דינים נלווים, כדיני הגעלת כלים ואפיית מצות, אך נראה שהם נכנסים לדידו תחת אותה כותרת; תעיד על כך מחרוזת הביניים (המחרוזת העשרים-ושמונה),[6] החותמת שלב זה בפיוט במילים: "תַּמּוּ הִלְכוֹת בִּעוּר וְהַגְעָלָה". לאחר מכן עובר הפייטן לדיני ליל הסדר – סוג היין, ארבע הכוסות, הסיבה, אפיקומן, ועוד – ואלה נחתמים במחרוזות הרשומות לפנינו בהגדות: "חֲסַל סִדּוּר פֶּסַח כְּהִלְכָתוֹ". כלומר, לפנינו פיוט מאורגן היטב, עם כותרות-מסגרת להתחלה, לאמצע ולסוף – וכולו עוסק בענייני הלכה, ומבארם בשפה ברורה ונעימה לפני שומעיו;[7] "חֲסַל סִדּוּר פֶּסַח כְּהִלְכָתוֹ", לפיכך, אינה אלא כותרת החתימה, ומשמעה המקורי הוא כפי שביארנו לעיל – "חֲסַל סִדּוּר הִלְכוֹת פֶּסַח" – מעין הרחבה משלימה לכותרת הביניים: "תַּמּוּ הִלְכוֹת בִּעוּר וְהַגְעָלָה".

ברם, ניתן להציע ולומר כי דווקא בהקשרו המחודש בחתימת ההגדה, ובפרשנות העולה משיבוץ זה, תורמת כותרת-סיום זו תרומה מיוחדת לליל הסדר. בימינו, כאשר כל אחד ואחת ממשתתפי ליל הסדר מחזיקים לפניהם את סדר ההגדה של פסח, קשה אולי לחוש עד כמה ליל הסדר הוא טקס מורכב ומסועף; קשה להרגיש כי בין השורות מסתתרות יחידות נבדלות, העונות על צרכים הלכתיים שונים – חובת ארבע הכוסות, חובת הסיפור ביציאת מצרים, חובת 'פסח מצה ומרור', ושאר חובות הלילה – יחידות שאריגתן יחד לכדי מסכת משותפת אחת, אורגנית ולכידה-למראה, אינה פשוטה כל כך; קל היה יותר להבין זאת בדורות הקדמונים, אשר לא בכדי חיברו מערכות מפוייטות של 'סימני סדר' – מערכות שהמפורסמת בהן, 'קַדֵּשׁ וּרְחַץ', משמשת עד ימינו כאמצעי עזר לארגון הסדר.[8] למעשה, הצורך לקבוע מסגרת מארגנת למהלך הטקס עולה כבר מן המשנה במסכת פסחים, אשר הפרק האחרון שלה מוגדר כ'פרק הווי' במובן זה שתכליתו אינה רק לשנות את הלכות ליל הסדר, אלא אף לתאר באופן כרונולוגי את מהלכו, שלב אחר שלב[9] – צורך שהוליד ככל הנראה בשלב מאוחר יותר את שמו של הערב: "לֵיל הַסֵּדֶר".[10] על רקע זה, השימוש במחרוזות "חֲסַל סִדּוּר פֶּסַח כְּהִלְכָתוֹ" לחתימת הטקס נעשה קולע במיוחד, לא רק בשל תקוות הגאולה המובעת בסופו ("זָךְ שׁוֹכֵן מְעוֹנָה / קוֹמֵם קְהַל עֲדַת מִי מָנָה / בְּקָרוֹב נַהֵל נִטְעֵי כַנָּה / פְּדוּיִם לְצִיּוֹן בְּרִנָּה"), אלא גם משום שהוא מצליח היטב, במילותיו, להשלים את המסגרת שראשיתה ב'סימנים', מסגרת המעניקה 'סדר' לליל הסדר.



[3]  הצביע על כך זאב ספראי במאמרו המפורסם באתר.

[8]  וראו במדור 'על הפיוט' למערכת סימנים זו. דברים ברוח דומה כתב לפני שנים אחדות אביגדור שנאן במאמרו 'כך הגענו מההמנונות של פילון איש אלכסנדריה', אשר פורסם בעיתון 'הארץ' של ערב פסח, תשס"ו. באותו הקשר מעניין אולי לציין כי מחברה המשוער של 'קַדֵּשׁ וּרְחַץ', ר' שמואל מפלייזא (מבעלי התוספות, צרפת, המאה ה-13), כתב פירוש ל'קרובה' של יוסף טוב עלם בה עוסק מאמרנו, ובפירושו ניתח את ענייני ההלכה המוזכרים בפיוט; על פי אפרים אלימלך אורבך, בעלי התוספות (ירושלים, תש"מ), עמ' 462, ובהערות שם.