דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

חמוץ מתוק

ראובן גפני

16/11/2015

תקציר המאמר

ראובן גפני מספר על מנחה של שבת וזמירות סעודה שלישית של שבת בבית הכנסת "אוהל אהרן" שבירושלים, שם התוודע לראשונה כנער אל "בבואו מאדום חמוץ בגדים", שהוא חלק מן הפיוט "ברוך ה' יום יום".

לתקציר המלא

אל הפיוט - מלים, לחן וביצוע

אני פוסע מערבה ברחוב חרל"פ, אל עבר בית הכנסת השני: זה שבו איננו מתפללים אף פעם, זה שבו מתפללים כולם – כן, קצת קשה להאמין- בנוסח ספרד המשונה, הבלתי ראוי לתפילה, אליבא דבני ליטא והמתייחסים עליהם.

                                                    

                                                               בית הכנסת "בית אהרן", צילום: ברוך גיאן

 

לא, אין בכוונתי לשנות ממנהג אבותיי הכה-נחרץ, בוודאי לא בעודי בן חמש עשרה שנים, צעיר לימים ורך באידיאולוגיה. הסיבה להליכתי בכיוון זה פשוטה בתכלית: אחת לשבועיים, נפוצה השמועה בכל רחבי קריית שמואל, נוהג הרב יצחק קוליץ, רבה של ירושלים, לדרוש ב"אהל אהרן" בשעת הסעודה השלישית, מענייני פרשת השבוע.

אין מדובר בדרשה ארוכת-טווח, אף לא בחידושים מפולפלים ומחודדים, כי אם רק בדברים צנועים ופשוטים, פשוטים כמעט כמו מאכלי הסעודה השלישית שבמרכזה הם נישאים. ואם גם אינני מאלו המחזרים ממקום למקום אחרי דרשות ותוכחות מוסר, הרי שלרב קוליץ שמור בלבי – כבר בגיל צעיר שכזה- מקום של כבוד: צניעות, בהירות ומאור פנים אינן תכונות של מה בכך במחוזותינו, ורעיונות נאים וקצרים על פרשת השבוע אף הם אינם בגדר חזון כה נפרץ.

וכך, מדי שבועיים בשבועיים, אני שם פעמי אל "אהל אהרן" לדרשתו של הרב, ולאחר מספר ביקורים במקום אני מגויס לתפקיד של בעל-הקורא המקומי בתפילת מנחה של שבת. אגב שנעשיתי מוכר למתפללי המקום, אני מוזמן על ידיהם ליטול חלק בסעודה השלישית, וסופי שאני מוצא את מקומי בין קשישים ויושבי קבע, כשלפני מונחים מיטב המטעמים המקומיים: חלה קטנה ועגולה, מלפפונים חמוצים, ומעט דגים מדגים שונים. רק בסוף הארוחה, אני כבר יודע, יצוץ אי משם סיר הקוגל המהביל, שאותו יחרוץ המומחה לדבר, היושב כבר על מקומו בקצה השולחן.

אלא שאני איני מן הזוללים לתיאבון, ובעבורי מהווה הדרשה עדיין את השאור שבעיסה המקומית. איני מבקר במקום בשבתות שבהן הרב קוליץ נעדר ממקומו, ואיני מעלה על הדעת השתתפות בסעודה שלישית שלא לשם מצווה של תורה.

מעט מעט, ביקור לאחר ביקור, אני מתחיל להימשך לא רק אחרי דברי התורה הנעימים, כי אם לא פחות מכך אחר השירים והזמירות, המנוגנים במקום בהמהום עולה ויורד, ממש לפני ראשיתה של הדרשה. ואם מילותיהם של "מזמור לדוד" ו"ברוך אל עליון" מוכרות לי זה מכבר, הרי שהזמר הראשון שבו אנו פותחים, מיד לאחר מספר ניגונים חסרי מילים- אינו מוכר לי, ומעורר כמעט מיד את סקרנותי.

פיוט זה, חלק מייחודו הוא שצומח הוא ממש מתוך הניגון חסר המילים שלפניו: ישנם ניגונים הפותחים במילים ברורות, וגולשים בהמשך אל עבר הכמיהה והערגה חסרת המילים. כנגדם אחרים מתחילים בערפול הרעיוני והרגשי של הניגון הצלילי, ורק לאחר בירור וניקוי הקליפות, סופם שהם עוטים על עצמם גם מילים של ממש. כזהו הפיוט שאני לומד להכירו, ואולי משום כך אני אף נמשך אליו מעט יותר.  

הדבר הבולט ביותר בפיוט זה - לפחות כפי שהוא מושר באהל אהרן של לפני עשרים שנה - היא העובדה שהוא מתחיל לפתע פתאום, היישר מן הבית החמישי או השישי: "בבואו מאדום חמוץ בגדים, זבח לו בבצרה וטבח לו בבוגדים". חלקו הראשון של הפיוט הארוך והמורכב, הפותח במילים "ברוך ה' יום יום" ומיועד לסעודת שחרית של שבת, אינו מוכר כמעט לאיש, ואף אצלנו, באהל אהרן, אינו זוכה לכל התייחסות, וחלקיו הראשונים אינם מושרים כלל. הרוצה ליפטר בתירוץ של כלום, יאמר שהנעימה הניגונית המקדימה את המילים נועדה למלא את החסר, ומיועדת לבתים הראשונים והנשכחים.

מילא. אולי דווקא על שום הימצאותנו בשעה של בין ערביים, שעה שהשבת מהבהבת וקרובה ליכבות, איננו מתירים לעצמנו לשיר פיוט כה ארוך, ראשו על כרעיו ועל קרבו, ומתחילים אנו היישר מן הסוף, מתוך ניסיון להספיק לפחות את חלקיו הנועזים ביותר של הפיוט.

ואיזה סיום דרמטי הוא זה: דמותו של הגואל מבצבצת ועלה בין השורות, כשהוא אחוז חרב נוקמת ומסיים לכלות את זעמו באויבינו, בשרה של אדום וביוצאי חלציו: "זבח לו בבצרה, וטבח לו בבוגדים, ויז נצחם על מלבושיו להאדים". האדומי, הבורח (בהתאם למדרש על הפסוקים בישעיהו ס"ג) מפני יום הדין, מנסה להימלט אל עבר בצרה, בחשבו שמדובר בעיר מקלט, ממש כמו העיר בצר, הדומה לה בצליליה. אלא שאנו בשעת סעודה שלישית, ואין לנו עוד פנאי לפיתול עלילתי נוסף: בשורות הבאות יסיים הגואל את מלאכתו בגויים, ואנו נתפנה לעסוק, בשורות האחרונות של הפיוט, ביחסינו המורכבים והנערגים עם ריבונו של עולם.

על סיפו של שבוע חדש, ולאחר שסיימנו את כלל ענייננו עם האויבים המקיפים מכל עבר, דומה שאין לנו אלא לבקש על השבוע שיבוא, על העתיד הבלתי ברור, ועל ימי החול הממוקשים והממשמשים: "שהשלום שלו ישים עלינו ברכה ושלום, משמאל ומימין על ישראל שלום, הרחמן הוא יברך את עמו בשלום, ויזכו לראות בנים ובני בנים, עוסקים בתורה ובמצוות, פלא יועץ אל גיבור אבי עד שר שלום".

כעת, כשאנו שבעים, עייפים, מרוצים, ואפילו מפויסים כלפי ריבונו של עולם, אנו פנויים להיפרד מן השבת, בדקות אחדות של דברי תורה וקורת רוח, ממש, בעולם הזה.      

 

(הערה: אלו המעוניינים לשמוע את הפיוט בזמן אמת, מוזמנים לשוטט ולמצוא לעצמם את בית הכנסת המתאים בו מושר הפיוט. בית הכנסת יהיה בעל נוסח תפילה חסידי, לרוב קטן ולא לחלוטין מסודר, שמתפלליו חצו ברובם הגדול זה מכבר את גיל הפנסיה. הניגון מצוי במספר ואריאציות, אך כולן מתאימות לתוכן המילים וקיצה של השבת.)      

 

בית הכנסת "בית אהרן", צילום: ברוך גיאן 

 

ראובן גפני הוא עורך כתב העת "עת-מול" של יד בן-צבי, תלמיד לתואר השלישי בחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית, ועוסק בשנים האחרונות בחקר בתי כנסת בירושלים וברחבי הארץ

 

הצילומים לקוחים מתוך ספרו של ראובן גפני, "מקדש מעט: בתי כנסת מוכרים ונסתרים בירושלים", בהוצאת יד בן צבי