דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

חד גדיא - עיון בפיוט

שרה פרידלנד בן-ארזה

16/11/2015

תקציר המאמר

הסברים שונים ניתנו למאבקי הכוח והשרידה המתוארים בפיוט – הדהודים אפשריים של פרק מדניאל, קטע מדרש ומימרה תלמודית מצד אחד, ודרשות של גדולי ישראל שטעמו בפיוט וטענו עליו משמעויות הסטוריות, מוסריות ורוחניות שונות.

לתקציר המלא

אל הפיוט- מילים, לחן וביצוע

 

צורתו של פיוט זה, צורה של הצטברות ההתרחשויות מבית לבית, מקורה בשירי עם גרמניים מוכרים, והוא שובץ בסופה של ההגדה של פסח האשכנזית בסוף המאה הט"ז, לפי רוב החוקרים. פרופ' שמעון שרביט כותב במאמרו "השיר 'אחד מי יודע' ומסורתו המזרחית" (התפרסם בדף השבועי היוצא לאור מטעם המרכז ללימודי יסוד ביהדות באוניברסיטת בר אילן, לפרשת ויקרא תש"ס [337]), שחוקרים בני המאה הי"ח הכירו את הפיוט 'חד גדיא' ואת שכנו 'אחד מי יודע' כבר בכתב יד של סידור משנת 1406.

עם שיבוצו של השיר להגדה, הוא עבר סיגול לתפיסה היהודית, המדגישה שיש דין ויש דיין. מעבר ללקח זה הפיוט מסב הנאה לילדים שנותרו ערים עד השעה המאוחרת הזאת ואפילו בפענוח המלים הארמיות יש מעין אתגר משחקי עבורם. ייתכן שכחלק מן החשיבה הדידקטית המרובה שהושקעה בעיצוב ההגדה של פסח, המכוונת לקיום מצוות 'והגדת לבנך', ביקשו עורכי ההגדה האשכנזית לשבץ בסוף ליל הסדר תמריץ משעשע זה, שיותיר את הילדים ערים. אף אם הסיבה להכנסת שיר זה להגדה של פסח, מקורה בשיקולים דידקטיים כאלה, עדיין יש לתהות על שורת הפריטים שנבחרו בגרסה היהודית של הפיוט.

בפיוט מתואר מאבק הישרדותי, שבו כל החזק גובר. ייתכן שהשראה מסוימת קיבל הפיטן האנונימי ממימרתו של ר' יהודה, המופיעה בבבלי בבא בתרא י, ע"א:

עשרה דברים קשים נבראו בעולם:

הר קשה -  ברזל מחתכו

ברזל קשה - אור מפעפעו

אור קשה - מים מכבין אותו

מים קשים - עבים סובלים אותן

עבים קשים - רוח מפזרתן

רוח קשה -  גוף סובלו

גוף קשה - פחד שוברו

פחד קשה - יין מפיגו

יין קשה - שינה מפכחתו

ומיתה - קשה מכולם

וצדקה - מצלת מן המיתה, דכתיב "וצדקה תציל ממות"

במימרה זו קיימת קפיצה בין הדרגה התשיעית והעשירית, כלומר בין השינה הגוברת על היין, לבין המיתה (שנתפסת במקורות חז"ל כשינה מועצמת מאוד), הגוברת על הכל. ואולם המוקד המפתיע מופיע לאחר כל רשימתם של הדברים הקשים, כגורם האחד-עשר:  הצדקה.

הדהוד מסוים לסופה של מימרה זו אולי ניתן לשמוע בסוף הפיוט 'חד גדיא': במימרתו של ר' יהודה הדרגה שלפני האחרונה היא מדרגת המיתה, וממנה מציל רק המעשה הדתי של מתן צדקה, כך בדרגה שלפני אחרונה בפיוט 'חד גדיא' ניצב מלאך המות, וממנו - המעבר החד אל הקדוש ברוך הוא.

קוהלר וכשר העירו על הדמיון בין הפיוט 'חד גדיא' לבין דברי מדרש בראשית רבה לח, יג. במדרש זה, המספר על הויכוח שהתקיים בין אברהם לנמרוד, מופיעות חוליות אחדות שמצינו במימרת ר' יהודה (התרגום לעברית שלי, שפב"א):

אמר לו (נמרוד): נעבוד לאש

אמר לו (אברהם): נעבוד למים המכבים את האש

אמר לו נמרוד: נעבוד למים

אמר לו: אם כן, נעבוד לענן שטוען את המים

אמר לו: נעבוד לענן

אמר לו: אם כן נעבוד לרוח המפזר את הענן

אמר לו: נעבוד לרוח

אמר לו: ונעבוד לבן אדם המכיל בקרבו את הרוח

אמר לו: דברים בעלמא אתה מספר, אני איני משתחוה אלא לאש, הרי אני משליכך בתוכו, ויבוא אלוה שאתה משתחוה לו ויצילך הימנו.

במדרש זה מבקש אברהם להעביר את נמרוד תהליך חינוכי. אברהם מנסה, לפחות בשלב הראשון, להשיב את האוטונומיה אל האדם עצמו. כאן נשבר נמרוד ונצמד אל האלהת האש שבה התחיל, ובקיומה הממשי - האוּר, כבשן האש, הוא מבקש לאיים על אברהם ולכפוף את אמונתו בפניו.

אם שאב הפיוט 'חד גדיא' את השראתו מהמדרש הזה, הרי שהוא המשיך את התהליך ההיררכי בלא לחץ נסיבות דומה עד שהגיע אל הקדוש ברוך הוא, שתחתיו נכפף הכול.

כל הכוחות שהופיעו במדרש המובא כאן מבראשית רבה - מלבד האחרון שבהם - הם כוחות טבע דוממים. חלקם (האש והמים) הופיעו גם בפיוטנו. מקור השראה אפשרי אחר לפיוט, המסתמך דווקא על הופעתן של חיות ב'חד גדיא' הוא פרק ז בספר דניאל. בפרק זה רואה דניאל בחזונו ארבע חיות אדירות העולות מן הים והן מגלמות את המלכויות העתידות לשלוט במהלך ההיסטוריה העולמית. בסופן של מעצמות אלו תופיע בעולם מלכות ה'. גם אם שימש הרעיון מקור השראה למייהד שיר העם, הוא רחק ממנו, שכן בניגוד לחיות האימתניות שבדניאל, נבחרו כאן חיות בית תמימות: הגדי, החתול, הכלב והשור.

גם אם מקורו של הפיוט נכרי הוא, לא ננעלו שערי דרשות - דרשנים שונים במהלך הדורות ביקשו להבין את הקשר בין הפיוט הזה לבין ההקשר הטעון והמרוכז כל כך שבו הוא מושר - ליל יציאת מצרים.

היו שקשרו בין הגדי לבין קרבן הפסח, ואולם קישור זה רופף הוא שכן התורה מדברת בשה ולא בגדי, והשה נשחט ולא ננשך על ידי חתול.

היו שראו את המהלך האחרון של השיר - שחיטתו של מלאך המות - כתיאור מטפורי לגאולת עם ישראל - זו שבמצרים וזו המיוחלת לעתיד, הנוכחת אף היא בלילה זה ובהגדתו. הרב מוטי אלון רואה בפיוט זה בחתימת ליל הסדר פיוט שענינו ההשתחררות המלאה. עד כה הושרה בלילה הזה הגאולה מפרעה. פיוט זה המספר על מאבקי הכוח בעולם מביא את השר אותו אל ההכרה שבה ניתן יהיה להשתחרר מכל סוג של שלטון, וכך להגיע אל החירות המיוחלת באמצעות כפיפת העצמי לאדון הכל.

הגאון ר' אליהו מוילנה דרש דרשות אחדות על הפיוט. כאן תובא דרשה הרואה בפיוט תיאור נרחב של התרחשויות היסטוריות (הדרשה הודפסה בהגדה 'סדר ליל פסח' לאליהו כיטוב).

בפזמון חוזר הביטוי 'חד גדיא' פעמיים, לזכר שני גדיי העזים שהביא יעקב ליצחק כשהתחזה לעשו אחיו, ולפי המדרש היה זה בליל פסח, וכנגדם קרבן הפסח ואת קרבן החגיגה. על ידי גדיים אלו זכה יעקב בברכות יצחק אביו ובבכורתו. את הברכות הללו ואת הבכורה מסר יעקב ליוסף. השונרא, החתול, הוא סמל הקנאה - זו קנאת האחים ליוסף, שמכרוהו למצרים כדי לבטל את בכורתו ואת ברכותיו. הכלב מזוהה עם פרעה מלך מצרים, שעִנה ונשך לשונרא - קנאת אחי יוסף. החוטרא - המקל, מגלם את משה, שבמטהו עשה את כל האותות והמופתים, ושהנהגתו הועברה ליהושע ולמנהיגים הבאים אחריו עד חורבן בית ראשון. הכאת המקל בכלב היא המכות שהכה משה במצרים.

הנוּרא - האש, היא אש היצר הרע של עבודה זרה שבשלו נחרב בית המקדש הראשון, ושרף את מטה ההנהגה הנסית שהתקיים עד אז.

המים שכיבו את אש היצר של עבודה זרה היא התורה שבעל פה שבאנשי כנסת הגדולה.

התורא - השור, הוא מלכות אדום, שנמשלה לשור, ושגזרו גזירות כנגד תלמוד התורה של ישראל.

השוחט הוא משיח בן יוסף, שעתיד להילחם באדום, ושעתיד ליפול ולהיהרג על ידי מלאך המות.

עד שיבוא הקדוש ברוך הוא ויושיע את ישראל ואת העולם ישועת עולמים.

 

בין הדרשנים החסידיים, היו שראו את עשרת גיבורי הפיוט כמייצגים את הספירות האלוהיות הנסתרות בעולם תחת לבושים. כך מבאר ר' יעקב יוסף מפולנאה, תלמידו של הבעל שם טוב בספרו 'תולדות יעקב יוסף' (ויקהל ג) את הפיוט, ורואה את סופו כמבשר שכאשר יוסרו הלבושים תתגלה אחדות הקדוש ברוך הוא כמושלת לבדה בעולם.

 

האם שרשרת הפגיעות המתוארת ב'חד גדיא' מתארת תהליכים הפועלים מתוך מניע של עשיית צדק או נקמה? בעניין זה דורש ר' נתן, תלמידו של ר' נחמן מברסלב, בספרו ליקוטי הלכות (הלכות ראש חדש ו, יט), ומסביר כי האירועים המתוארים כאן אינם אלא עיוות המשפט. גם אם הכלב מעניש את החתול על אכילת הגדי, כיוון שאין הוא ממונה על הצדק, אף הוא עושה שלא במשפט. עם זאת, בראיה של השגחה דתית, גם אם כל הדמויות הפועלות עשו שלא מתוך מניעים צודקים, הכול התגלגל מתוך הרצון האלוהי המכוון את ההתרחשויות בעולם. הלקח שהוא לומד מאמירת הפיוט בפסח הוא שהאירועים המתרחשים בעולם נראים כמלאי עוולות, ואולם רק לעתיד לבוא יתגלה תיקונו של המשפט, כאשר יופיע הקדוש ברוך הוא וישחט למלאך המות, ויעביר את רוח הטומאה מהארץ. אבל עד אז, לפי תפיסתו של ר' נתן, לא ניתן להבין את התנהלותו של העולם הטורף הזה, ויש לסמוך על ההשגחה האלוהית, שאמיתותה וצדקה יצאו אל האור רק לעתיד.

 

נסיים בתשובתו של החיד"א בענין נידוי שנוּדה אדם שהתלוצץ על הפיוט האשכנזי 'חד גדיא'. התשובה מופיעה בספרו 'חיים שאל' חלק א', ואלו דבריו:

"אנוש זה, זד יהיר, לץ המתלוצץ על מה שנהגו רבבות אלפי ישראל בערי פולין ואשכנז ואביזרייהו, ואשר לפנים בישראל גדולי עולם קדישי עליון ודור דור וחכמיו, וכן עוד היום לא אלמן ישראל, כמה וכמה ראשי ישיבות וגאוני הזמן ה' עליהם יחיו. וכולם אמרו ואומרים פיוט זה, ונמצא רשע זה מתלוצץ ברבבות ישראל וגדוליהם אבות בתי דין וגאוני ארץ - אנושה מכתוב וחייב נידוי וכו'... איש זה שפער פיו, שכל האומרים פיוט זה הם טפשים ועוסקים בהבלים -... חייב נידוי.

ולמען תדע ידיד נפשי, אגיד את הרשום, כי יש כמה פירושים בפיוט זה, מהם נדפסו ומהם בכתב יד, ועוד שמעתי ממגידי אמת, שגאון מופלא בדורו עשה למעלה מעשרה פירושים בפיוט זה בפרד"ס, פירושים נחמדים  ומתוקים. ואין ספק כי לא דבר ריק הוא, וכבר נודע תוקף גדולת פיוטי אשכנז המיוסדים על החכמה האמיתית, כאשר דיבר בקדשו רבנו האר"י זצ"ל, וכתבו משם רבנו מהר"א מגרמיזא בעל הרוקח זצ"ל, כי כל עניני פיוטיהם ודקדוקיהם קבלה איש מפי איש ורב מרב".