דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

זמרת הפיוט הספרדי בקוצ'ין (הודו)

אדוין סרוסי

16/11/2015

תקציר המאמר

הודו היא חוליה נוספת ביצירה הספרותית של הפיוט הספרדי.המאמר מתאר את היחודיות של התפתחות הפיוט בקוצ'ין. אזור זה עבר כיבוש של שלוש מעצמות. עם חילופי השלטון הגיעו יהודים מתימן, מארצות המערב והמזרח התיכון. קבוצות המהגרים הביאו אתן את השפעת המסורת הליטורגית הלחנים והטקסטים מארצות מוצאם ואלה הצטרפו ליצירה של חכמי המקום, צאצאי מהגרים אף הם. התוצאה היא מסורת יחודית  עשירה ומגוונת בהשראה ספרדית. חקר הפיוט בקוצ'ין נמצא בראשיתו ומתבסס על עושר של מקורות בכתב. תעוד לחני הפיוטים נעשה בישובי העולים של יהדות קוצ'ין. סרוסי סוקר את התפתחות הפיוט הספרדי בקו'צין תוך התבוננות על ההשפעות של התהליכים ההסטוריים גיאוגר

לתקציר המלא

 

תוכן:

דברי הקדמה

סקירה היסטורית

מקורות כתובים על הפיוט הספרדי בקוצ'ין

הפייטנים 

עדויות על מוסיקה אצל יהודי קוצ'ין 

נשים מזמרות בקוצ'ין

לחני הפיוטים של יהודי קוצ'ין

סיכום

ביבליוגרפיה 

 

דברי הקדמה 

זמרת פיוטים בהקשרים לא ליטורגיים הינה מסורת אופיינית ליהדות ספרד לפני הגירוש ובעיקר אחריו. המושג 'פיוט ספרדי' שבכותר למאמר זה מתייחס לשתי קבוצות של פיוטים לא ליטורגיים:  1. קבוצה קטנה של פיוטים מעין 'קאנון' של שירי קודש, שחוברו על אדמת ספרד על ידי גדולי המשוררים מתקופת תור הזהב כגון, ר' שלמה אבן גבירול, ר' אברהם אבן עזרא ור' יהודה הלוי;  2. רפרטוארים עשירים של שירי קודש מקומיים, שחיברו גולי ספרד וצאצאיהם מאז הגירוש ועד לשלהי המאה התשע –עשרה בצפון אפריקה וברחבי הקיסרות העות'מאנית. שירת קודש זו, העתיקה והחדשה כאחת, חוברה כדי לזמרה בלחניהם של פיוטים אחרים, קדומים יותר, או בלחנים של שירי עם לועזיים. למן המאה השבע-עשרה שרים את הפיוטים גם בלחנים שמקורם ברפרטוארים המוסיקליים האמנותיים של התרבויות האיסלאמיות שבלבן התיישבו היהודים הספרדיים. זמרה זו בוצעה בפי גברים באירועים פרא-ליטורגיים שנועדו ללימוד ולזמרה בבית הכנסת או מחוצה לו, בבתים הפרטיים. בתהליך הגיבוש לבש התוכן הפואטי והמוסיקלי של האירועים האלה אופי מקומי. כל קהילה גיבשה מסורת טקסטואלית – מוסיקלית ייחודית, אם כי נדבך הטקסטים מתקופת תור הזהב בספרד היה משותף לרובן.

זמרת הפיוט הספרדי, כהגדרתה לעיל, התפשטה מעבר לקהילות הספרדיות, אל הקיבוצים הלא – ספרדיים במזרח, עוד לפני הגירוש אך בעיקר אחריו. יהדות תימן היא הדוגמה המובהקת והידועה, אך נמצא אותה גם במצרים, בעיראק, באפגניסטן, בפרס וגם בהודו, המסמנת את הגבול הדרומי בהתפשטות הפיוט הספרי מזרחה. אעסוק כאן בזמרת הפיוט בקוצ'ין וסביבותיה, שהייתה אחד הריכוזים היהודיים בעלי הרציפות ההיסטורית הגדולה ביותר בתת היבשת ההודית.

הפיוט הספרדי וזמרתו חדרו לעיר קוצ'ין (מדינת קראלה דהיום) שבחוף מלאבאר (דרום – מערב הודו) בתקופה מוקדמת יחסית, למן המאה השבע – עשרה. תופעה זו מהווה נדבך מעניין בתרבות הרבגונית של יהדות קוצ'ין בכללותה. רבגוניות זו מקורה בהיסטוריה המרתקת של קיבוץ יהודי זה, אשר במשך חמש מאות השנים האחרונות חי תחת שלטונם של שלוש המעצמות האירופאיות ששלטו לסירוגין באזור קוצ'ין: הפורטוגלים (1496 – 1662), ההולנדים (1662 – 1795) והאנגלים משנת 1795 ועד לעצמאות הודו בשנת 1947). בעקבות כיבושים אלה נוספו על יהודי קוצ'ין הילידיים יהודים אירופאים (ספרדים, פורטוגלים ואשכנזים), יהודים תימנים (לפחות מן המאה השש – עשרה) וסורים (בעיקר מארם צובא), ומאוחר יותר, למן המאה התשע – עשרה ואילך, גם יהודים עיראקיים.

קהילת יהודי קוצ'ין משכה את עיניהם של חוקרים רבים בשל ייחודיותה. יש מבין החוקרים שהתייחסו אליה כאל אחת מאותן קהילות יהודיות 'אקזוטיות'. יש להסתייג מגישה זו, משום שלמיטב ידיעתנו, יהדות קוצ'ין מהווה חוליה, אמנם מיוחדת בשרשרת הקהילות היהודיות במזרח שתרבותם שאבה השראה מיהדות ספרד.

ההיסטוריה המרתקת של יהודי קוצ'ין משתקפת נאמנה בזמרת הפיוט.

שירי הקודש נשתמרו בכתב יד ובדפוסים. למרות עושר המקורות, אין בידינו סקירה מקיפה על הפיוט בקוצ'ין למעט המאמרים של סימון (Simon 1947) ופישל (תשל"א, 1970/1  Fischel), והסקירה על היצירה הפייטנית בקוצ'ין הכלולה בספרם של כץ וגולדברג (1993, Katz and Goldberg 103-108). תקנות בית הכנסת של היהודים הלבנים (פרדסי = הזרים) בקוצ'ין שפרסם בר גיורא (תשי"ח) על סמך ב"י ששון 1033, כוללות ידיעות מעניינות על תפקיד החזן (שכלל כתיבת שירים) ועל אופן שילובם של הפיוטים בתפילה.

החסר במחקר הפיוט בולט אל מול המחקרים המעמיקים על יהדות קוצ'ין שפורסמו בשנים האחרונות, כפי שמציינים כץ וגולדברג:

קיים חומר עשיר [על הפיוט בקוצ'ין] שטרם נחקר. אכן, לא רק רוב היהודים (וחוקרי היהדות) לא מכירים יצירה יהודית הודית זו; רוב ההודים (חוקרי הודו) אינם מודעים לקיומה של שירה עברית מקומית. שירי קוצ'ין, אשר בדרך כלל יפים מאוד, לא היו ידועים לגמרי במערב עד לאחרונה, ולכן אינם מופיעים בקטלוגים של פיוטים מימי הביניים       (104, 1993 Katz and Goldberg). 

פישל אף מציין את שירת הקודש כאחד מתחומי הפעילות הספרותית החשובים:

המניע העיקרי לחיבוריהם של יהודי קוצ'ין היה קיום העדה, ולכן הקדישו את רוב מאמציהם לשני תחומים: 1) שירת הפולחן; 2) חיבורים היסטורים וכרוניקות                 (פישל, 222).

 

לחני הפיוטים נמסרו בעל פה ותועדו בידי אתנומוסיקולוגים רק במחצית השנייה של המאה העשרים. תיעוד זה, שאת רובו ערכו החוקרת האמריקנית יוהנה ספקטור

(Spector  1972, 1973, 1985/6) ורוס

(Ross  1977, 1977/8) הוא חלקי. כדי להרחיב את מאגרי המידע, התקיים בשנת תשנ"ד מבצע הקלטות במושב נבטים שבנגב בסדנה השנתית לאתנומוסיקולוגיה של המחלקה למוסיקולוגיה באוניברסיטת בר – אילן. סדנה זו מתקיימת בשיתוף עם הפונותיקה הלאומית (בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, ירושלים) ורננות, המכון למוסיקה יהודית.

במאמר זה המתבסס בחלקו על הממצאים של הסדנה, תידון המוסיקה המלווה את הפיוט כפי שהיא שרדה בימינו. במרכז הדיון תעמוד הרבגוניות הססגונית של הרפרטואר המוסיקלי כמשקפת את התהפוכות שעברו על יהודי קוצ'ין.

 

סקירה הסטורית

כדי למקם את התפתחותה של זמרת הפיוט בקוצ'ין ראוי להקדים דברי רקע על תולדות היהודים בה (המחקר ההיסטורי על יהדות זו הוא רב, ולאחרונה ראו אור כמה ספרים מקיפים בנושא זה. לביביליוגרפיה  מפורטת ראה: (324-340, 1993 Katz and Goldberg). ליהודי קוצ'ין הייתה תודעה היסטורית מפותחת ביותר, לכן שרד מספר רב יחסית של תעודות על קורות קהילה זו. מלומדים מקומיים תיעדו את תולדות קהילתם וכתבו כרוניקות. מקורות נוספים נמצא ברשמי מסע של מבקרים זרים, יהודים ולא יהודים, שביקרו באזור, החל בבנימין מטודלה, שבשנת 1167 מצא כמה אלפי יהודים 'כהי עור ובעלי ידיעה מועטה בתורה שבעל פה' ועד חוקרים מתנועת ההשכלה באירופה שהגיעו להודו במאה התשע – עשרה.

היסטוריונים מתארכים את ראשית היישוב היהודי בדרום – מערב הודו בתקופת גלות בבל. ידיעות מוצקות יותר מקורם במאה העשירית לספירה. בין השנים 974 – 1020 הנהיג את יהודי מלאבאר יוסף רבן שקיבל מהמושל (הראג'ה) מכתב זכויות חקוק על גבי לוחות נחושת. מסמך זה שמור עד היום בקוצ'ין. תהפוכות רבות עברו על יהודי מלאבאר מתקופה זו ועד המאה השש – עשרה, אשר גרמו להגירות פנימיות בגלל שינויים פוליטיים. לדידנו, חשובה במיוחד העת החדשה (המאה השש – עשרה ואילך) שבה מתרחש הכיבוש האירופי של חופי מלאבאר. תהליך זו חופף את תקופת גיבושו של המרכז היהודי החשוב בעיר קוצ'ין וכפרי הסביבה על רבדיו חברתיים (המזכיר במשהו את ה'קאסטות' ההינדיות). יישוב זה השתמר עד לימינו עם שינויים קטנים בלבד.

בשנת 1498 כבשה פורטוגל את קוצ'ין ובכך נפתח הפרק האירופי בתולדות המקום. בעקבות הכיבוש הפורטוגלי באו שני גלי הגירה של יהודים לעיר קוצ'ין, שיישובם נהרס בשנת 1524 בידי הפורטוגלים; הגל השני, של אנוסי ספרד ופורטוגל, שהגיעו במספרים קטנים. המושלים הפורטוגלים גרמו סבל ליהודים, ולמרות זאת קמה בקוצ'ין בתקופה זו 'עיר היהודים' (Jewstown) וניתנה ליהודים אוטונומיה דתית ושיפוטית מטעם הראג'ה של קוצ'ין. כמו כן מונה 'ראש קהל' (מודאליאר) ממשפחת לוי ואחר כך ממשפחת קשטיאל.

בשנת 1568 הוקם בית הכנסת של היהודים הלבנים. הוא נהרס בשנת 1662, הוקם מחדש בשנת 1664 ושוב הוחרב בשנת 1761. בסוף המאה השש – עשרה התגוררו בקוצ'ין כ- 900 בעלי בתים יהודים שקיימו קשרים עם רבנים ספרדים במזרח התיכון (ראה: שו"ת הרידב"ז ושו"ת ר' יעקב די קאסטרו). בשנת 1662 סייעו יהודים לחיל המשלוח ההולנדי שמגיע לקוצ'ין, ובתגובה שרפו הפורטוגלים את שכונת היהודים.

בשנת 1663 נשלם הכיבוש ההולנדי. תחת השלטון ההולנדי הוענק ליהודי קוצ'ין חופש פולחן שכמוהו לא ידעו לפני כן. כמו כן התהדקו הקשרים עם העולם היהודי באמצעות מהגרים ספרדים ואשכנזים שהתיישבו באזור. בשנת 1686 באה לקוצ'ין משלחת ידידות ומחקר מטעם הקהילה הפורטוגלית מאמשטרדם. בדו"ח שפרסם ראש המשלחת, משה פריירה די פאיבה, עם שובו לאמשטרדם (Pereyra de Paiva 1687) ניכרת ההתרגשות שאחזה ביהודי קוצ'ין בעת המפגש עם אחיהם מהולנד. בדו"ח זה מתוארות קבלות פנים רבות רושם בהן בולט מקומה של הנגינה בכלים וזמרת 'שירים ופזמונים' בליוויים. הקשר עם יהודי אמשטרדם תרם לתחיית התרבות והדת היהודית בקוצ'ין באמצעות משלוח של ספרים והדפסתם המיוחדת עבורם (ראה להלן). מועד הגעתו של משלוח הספרים הראשון מאמשטרדם ביום ט"ו באב הפך ליום חג בקרב יהודי קוצ'ין (יערי, 90).

 

בתקופת שלטון הולנד ידעה קוצ'ין שפע כלכלי בעקבות פעילותה של החברה ההולנדית להודות המזרחית. משפחות רחבי, רוטנבורג, סורגון ואברהם הן הבולטות בין הסוחרים והדיפלומטים היהודים מקוצ'ין בתקופה זו (פישל, תש"ך). סביר להניח שבצל השגשוג הזה התפתחה זמרת הפיוט, אם כי, כאמור, זמרת פזמונים הייתה נוהג מקובל באירועי שמחה לפני כן, כפי שמעיד די פאיבה בדו"ח שלו. מעניין לציין שכתב היד העתיק ביותר של פיוטים מקוצ'ין (ראה להלן) מתוארך ממש סמוך לביקור המשלחת מהולנד.

עדות ממקור ראשון על היהודי קוצ'ין במאה השמונה – עשרה נמצאת במכתב תשובה ששלח יחזקאל רחבי, צאצא למשפחה מארם צובא ומנהיג הקהילה בזמן שההולנדים שלטו בקוצ'ין, לטוביה בועז בהאג (הולנד) לפי סדרת שאלות של האחרון. המכתב פורסם כשישים שנה אחרי מועד כתיבתו על ידי נפתלי הרץ וויל בכתב העת 'האסיף' (וויל תק"ן, רנה – רסג). כותב רחבי: 'מנהגינו הכל כספרדים ומעט מן האשכנזים ...' (עמ' רסא). לשאלה 'האם יש איזה כתבים ישן נושן וכו' ...' משיב רחבי: 'בכראניגור [מרכז היישוב היהודי במלאבאו עד המאה השש – עשרה, א"ס] עשו הרבה חבורים וכלם פיוטים וחרוזים ... ונתיישנו ונאבדו ומה שנשאר אבקש לקבצם ואשלח אותם' (עמ' רסב). לפי רחבי, פיוטים נכתבו בחופי מלאבאר עוד קודם המאה השש – עשרה.

בשנת 1781 מונה המושל ההולנדי כ- 2,000 יהודים בקוצ'ין. היהודים הקוצ'ינים מתחלקים בבירור לשלוש עדות: הלבנים המכונים 'פרדסי' (צאצאי מהגרים מספרד, מהולנד, ומסוריה), ה'הכהים' או 'מלאבארים' (המקומיים) והמשוחררים (צאצאי עבדים שהסתפחו לשתי הקהילות אך נדחו והקימו בית כנסת לעצמם).

בשנת 1795 כבשו הבריטים את קוצ'ין. שנת 1824 מסמלת את ראשית ההגירה היהודית החדשה מבגדאד ומארם צובא להודו, ומרכזה בכלכלתה. בעיר זו נוצר מפגש בין המהגרים קוצ'ינים והמהגרים החדשים מעיראק ומסוריה ובכך הואצה השפעתה של יהדות המזרח הקרוב על קוצ'ין. בכלל ההשפעה הזאת אפשר למנות גם את זמרת הפיוט. בתקופה זו הגרו מספר יהודים מקוצ'ין לבומביי ותרמו לתחיית היהדות בקרב כת 'בני ישראל'. בעקבות פעילות זו הודפסו בבומביי קבצים של פיוטים מקוצ'ין (ראה להלן).

במאה התשע – עשרה התעוררה ההתעניינות של המשכילים היהודים מאירופה ביהודי הודו. עדותו של יעקב ספיר בספרו 'אבן ספיר' היא מן המקיפות. ספיר מדווח על אוכלוסיית המשפחות הלבנות הבולטות: זכאי (פליטי כאראנגור), קאשטיליה (קרא: קשטיאל, שהגיעו מספרד כבר בשנת שע"ו), אשכנזי ורוטנבורג (מגרמניה 'והם מעטים מאוד), רחבי ואלעגווי (Hallewa מארם צובא ו'הם מהווים את הרוב') ועדו 'יש מעטים מבגדאד ומתימן שזה מקרוב באו'. היהודים מדברים 'מאלאבארית, ענגליש וערבי'.

בשנת 1948 היו בקוצ'ין כ- 2,500 יהודים, מתוכם רק 100 לבנים. בין השנים 1953 – 1955 באה העלייה ההמונית לארץ. יהודי קוצ'ין התיישבו בישובים חקלאיים: נבטים, יסוד המעלה, כפר יובל, מסילת ציון ותעוז וקצתם גם בערים כגון אשדוד. בבתי הכנסת שלהם ביישובים אלה ממשיכים יהודי קוצ'ין בזמרת הפיוט וכן בשמחותיהם. כמו כן נמשכת בארץ ההדפסה של שירי קודש צבור קהילה זו (ראה להלן).

התודעה לרציפות היסטורית שמאפיינת את תרבותם של יהודי קוצ'ין באה לידי ביטוי עד לימינו גם בהקשר של המסורת הפייטנית על היבטיה הספרותיים והמוסיקליים, במבוא לספר 'ארשת שפתינו' (אשדוד, תש"ם) אנו קוראים:

 

השבח וההלל לבורא עולם על שזכינו להתחיל ולגמור ספר זה ... שהחילונו ... לא רק משום החשש שבלב [ש]נדונה חלילה תרבות זו לכליה, הכוונה לתרבות יהודית ה'מלבאר' ... תרבות מפוארת ועתיקת יומין זו שהחלה את דרכה עם גלות בית ראשון ... ראיה לכך זו העדה היחידה שעדיין מנהגיה קדמונים שלא נוהגין כך בשאר קהילות ישראל. זו העדה הבודדת הממזגת בקרה את רוב תרבות עדות ישראל והגדולות שבהן (בסדר יורד תימן, מזרח ואשכנז)...

 

 מקורות כתובים על הפיוט הספרדי בקוצ'ין

עדות למקורותיו ולפריחתו של הפיוט הספרדי בקוצ'ין הם האוספים של פיוטים בכת יד ובספרים שנדפסו עבור קהילה זו בבתי הדפוס העבריים באמשטרדם, בבומביי, בכלכלתה ובקוצ'ין עצמה. בית דפוס עברי פעל בקוצ'ין בתקופה קצרה בין השנים 1877 – 1882 (יערי, ת"ש, 95 – 99).

בשנת תקי"ז (1757/8) נדפס 'סדר תפלות שבחות ושירים ... כפי מנהג שינגילי' (הוא מנהג קוצ'ין) בדפוס פרופס באמשטרדם. זהו קובץ הפיוטים הנורמטיבי של יהודי קוצ'ין המאגד את הרפרטואר לחגים, למועדים ולשמחות כפי שגובש במשך כמאתיים שנה לפחות עד לתאריך ההדפסה. בשנת תקכ"ט (1769) נדפס הספר שנית בשינויים קלים, הפעם ביזמת יחזקאל רחבי עבור קהילת היהודים הכהים. המהדורה השלישית הופיעה תחת השם 'חופת חתנים' בשנת תר"ט (1849) בדפוס ליוורנו, ובפעם האחרונה נדפס בבומביי בשנת 1917 על ידי דוד יהודה אשכנזי, בנו של ר' יהודה דוד אשכנזי מקוצ'ין, מייסד הדפוס העברי בבומביי.

תנופה לתרבות היהודית בהודו העניקו בתי הדפוס העבריים שנוסדו שם. בשנת תר"א (1841) הקים אליעזר בן אהרון סעדיה עראקי הכהן, שאביו היגר מצנעא לקוצ'ין, את בית הדפוס העברי הראשון בכלכלתה. הוא הדפיס בו פיוטים ממסורת יהודי בגדאד ותימן. לפי ספיר (תש"ל, קה), עראקי הכהן היה 'משורר מנעים זמירות בפה ובכתב, כמנהג הראשונים המחברים שירים ופיוטים עם חן ניגוניהם'. בהקדמה ל'ספר פזמונים' (כלכלתה תרט"ז, 1856/7) שבעריכתו, טוען הכהן שאסף את השירים מכמה כתבי יד ואף כלל כאלה 'שאינם הגונים' ו'יצאו מכלל הדיקדוק' כי, 'רבים רגילים בהם ומשוררים בהם בשבת ומועדי[ם] וזמנים ויש ששירי עירם ערבים להם בעבור לח"ן שלהם או ניגונים אע"פ שהם מוטעים ...'.

בספר תיאור ההזדמנויות לזמרת הפיוטים כולל 'ליגעי כח לזמר וישכחו בהם צערם העניים והאביונים וללילות טבת האורכים שהקור רב והאדם מתחבא לפנים'. המחבר מציין במיוחד את 'שירי רבי ישראל נג'ארה תנצב"ה ראש השרים והנוגנים ...'. עדות זאת על מעמדים ליליים לזמרת פיוטים בהודו (בהשפעה סורית או עיראקית) היא יחידה במינה, אם כי העדויות המודרניות מקוצ'ין מצביעות על זמרת פיוטים בעיקר בהקשרים הספציפיים של חגי ישראל.

הדפוס העברי בבומביי נוסד מעט לאחר זה שבכלכתה על ידי יוצאי קוצ'ין ממוצא תימני. בין הספרים הראשונים שראו שם אור היה 'שירות של ימים טובים ושבתות כמנהג ק"ק קוג'ין' בעריכת אברהם בן יהודה ג'מל (תר"ו, 1846). מהדורה שנייה נדפסה בשנת תרי"ג (1853) בעריכת עובדיה זכאי מקוצ'ין. 'שירות' שב ונדפס בישראל תחת הכותר 'ספר שירות למועדים, שבתות, חתונה וברית מילה' (מושב נבטים 1963) ו'ארשת שפתינו' (אשדוד תש"ם). בדפוס קוצ'ין שהקים יעקב דניאל הכהן מבגדאד נדפסו 'סדרת מנחת שמחת תורה' הכולל פיוטים לחג הזה ותרגומים של פיוטים למלאבארית (1877).

 

למרות החשיבות שיש לספרים המודפסים בהפצתה של זמרת הפיוט בקוצ'ין מהווים כתבי היד מקור חשוב להבנת ההתפתחות ההיסטורית של המנהג הזה. אוספים רבים של פיוטים מקוצ'ין בכתבי יד נמצאים באוסף ששון. אציין כאן את העיקריים שבהם.

כ"י ששון מס' 455 ('סדר שירות ...'), המתוארך על פי הקולופון שלו בשנת תנ"ד (1694/5: ראה הקטלוג 'אוהל דוד', חלק א, 262 – 265), הוא עותק קדום של 'סדר תפלות שבחות ושירים' (יערי, 91). נחשב לאחד מכתבי היד העתיקים מקוצ'ין. כתב יד יקר מציאות זה הוא היסוד לחקר הרפרטואר של הפיוט הספרדי בקוצ'ין. חלקו הראשון (דפים 60 – 61) 'שירות' (165 במספר) ערוכות בסדר הא"ב. דפים 61 – 63 כוללים פסוקים ומפתח השירים, וחלקו השני של כתב היד מחולקת לחטיבות אלה: סדר תשבחות, סדר בקשות, סדר שמחת תורה, סדר תשבחות לסעודת הבדלה, ליום מילה, למילת גרים ועבדים וסדר חופה. לקצת מן הפיוטים שי ציון לחן עברי. אין אזכור שמות של לחנים לועזיים, למעט אולי בדף 57 שם צויין 'לחן שאמי' (לחן מדמשק ?). חשוב לציין שכלולים בכתב יד זה שני שירים בלאדינו. אחד 'אלטו דיו דאברהם' (דף 16, שיר מב) והאחר הוא תרגום ללאדינו של הפיוט מאת ר' משה אבן עזרא 'כל ברואי מעלה ומטה' ('טודוש כריאדוש די אריבה', דף 92, עם הכותר 'לחן כל ברואי בלעז').

כ"י ששון מס' 465 ('שירות') קרוב ביותר בתוכנו למס' 455 והוא מכתבי היד המקיפים של פיוטים מקוצ'ין. נוסף לשני השירים בלאדינו שצוינו לעיל, כלולים בו שני שירים בעברית ובטורקית ('אדון עולם ישועתי', סימן אליעזר). זהו רמז למקור העות'מאני של חלק מהרפרטואר הזה.

מקור מוקדם אחר הוא כ"י ששון מס' 861 (גם הוא מכונה 'שירות') שמתוארך במאה השמונה – עשרה. שרידים מההשפעה העות'מאנית נמצא בשיר בעברית עם רפרין מעורב בספרדית ובטורקית המופיע בספר 'שירות למועדים' שנדפס בישראל ('ימים רבים שיר חדש אשיר', עמ' קפו – קפז). המידענים ששרו שיר זה במושב נבטים לא מבינים את פשר הרפרין. יתרה מזאת,  'שירות למועדים' כולל שירים בהשפעה טורקית ברורה, כגון 'אל נא לגילה אורה לי תיתן', שמורכב ברובו מהברות ללא משמעות, המכונות בטורקית 'תרנום'. הברות אלה אופייניות לז'אנרים מוסיקליים טורקיים קלאסיים, כגון הקייאר (Kar).

בין כתבי היד מהמאה התשע – עשרה נמצא ששון מס' 453 ('שירות'), מס' 454 ('בקשות ושירות'), מס' 123 ('סדר למנחה של שמחת תורה'), ומס' 53 ('שירות סדר ברכת הלבנה'). הזיקה למנהג ספרד ניכרת בכתבי היד שהם דומים מאוד לספרים מודפסים, כגון ששון מס' 129 הכולל את סליחות מתוך המחזור הספרדי כמנהג קונסטנטינא (ליורנו, 1832) וששון מס' 884 ('סדר הסליחות לאשמורת הבוקר כמנהג ק"ק קוג'ין).

 

הפייטנים 

שני נתיבים עיקריים בחדירת הפיוט הספרדי אל קוצ'ין, האחד הוא תימן והאחר – טורקיה וסוריה. הקשרים עם תימן היו קרובים מאז המאה השש – עשרה לפחות. בתקופה זו ביקר בקוצ'ין ר' זכריה אל צאהירי (ראה 'ספר המוסר' שלו בעריכת יהודה רצהבי). פייטנים תימנים היו בין החלוצים שהביאו את בשורת הפיוט הספרדי וזמרתו לחלק הזה של העולם. אחד הפייטנים הראשונים המוזכרים במקורות קוצ'יניים הוא ר' נחמיה בן אברהם מוטה מתימן (נפטר בשנת 1615). פייטן זה נערך בעיקר בקרב היהודים הכהים ונחשב למקובל היהודי הגדול בהודו גם בעיני נוצרים ומוסלמים (עליו ראה בהרחבה, 104 ,1993 Katz and Goldberg). במאה השבע – עשרה פעל בקוצ'ין אחד הפייטנים הפוריים בקהילה זו, ר' אליהו עדני, שמוצאו מעדן שבתימן.

פייטן ספרדי מפורסם בן המאה השבע – עשרה שהגיע להודו מטורקיה הוא ר' נסים בן סנג'י, שנחשב 'אחד המשוררים היותר נעלים בדורו'.

יליד קושטנדינא ... היה חבר תמידי בבית המדרש אשר יסד גדליה בן ר' משה יחיא בשלוניק ... ושם הכיר את ר' לוי בן חביב ואת שלמה לבית הלוי אשר ... הורה לו הדרך לשיר ... ומצבה היה רע ומר ... על כן החליט למרות חפצו לקחת כלי גולה בידו ולהרחיק נדוד כאחרים מבני דורו ולנסוע לארץ הודו.      (רוזניס 1938, 35).

שירים של משורר בשם זה נמצאים בכתב יד אוקספורד, מס' 2417/3 (לשעבר 26 .8vo Opp. Add), דפים 30 – 44 ('שירים נחמדים להר' נסים בן סנג'י). סימון סבר שפיוט אחד החתום 'נסים' הוא מפרי עטו של רבי נסים בן ראובן גירנדי (הר"ן, 1310 – 1375 לערך), זאת על פי הפיוט המופיע באסופות הפיוטים של קוצ'ין ('שירות למועדים', 1963, קנח; ראה: 11 Simon,). השיר הפותח 'נאמר שירה בשירים/משבע שיר השירים'. והמשכו:

 

מִסְּפָרַד הָלַכְתִּי (בדפוס ישנה תיבה מיוחדת בטור זה)

עִיר שִׁינְגְלִי שָׁמַעְתִּי,

יִשְׂרָאֵל מֶלֶךְ תָּאַבְתִּי,

אוֹתוֹ יָרְאוּ עֵינַי.

 

סימון שיער שהמשורר מתכוון בשירו למנהיג היהודי יוסף רבן, אך נראה שאין יסוד לדבר. לקביעה זו הושפע סימון מדו"ח המסע של די פאיבה בקוצ'ין, שם הוא מציין בין ה'חכמים המכובדים שהגיעו למקומות אלה' את 'רבנו נסים שבא מספרד לפי הכתוב בפזמון שלו'

(Pereyra de Paiva 1687, __________).

סדר 'שירות' של יהודי קוצ'ין כלל מאז המאה השבע – עשרה מספר פיוטים מאת ר' ישראל נג'ארה. יהודי קוצ'ין העריצו את הפייטן הדגול הזה, והושפעו ממנו כמו יתר עדות ישראל במזרח. אחדים מפיוטי נג'ארה במקורות הודיים הם מספרו 'שארית ישראל' שלא נדפס עד היום. זו הוכחה לתפוצה הגדולה של שירי נג'ארה בכתבי יד.

לצד שירי נג'ארה אנו מוצאים בקוצ'ין יצירות מ'קאנון' הפיוטים מאת משוררי ספרד בני תור הזהב: ר' שלמה אבן גבירול, ר' יהודה הלוי ור' אברהם אבן עזרא. כמו כן מיוצגים באוסף הקוצ'יני פייטנים מטורקיה שהיו ידועים גם בסוריה ובעיראק, כגון ר' שלמה בן מזל טוב מהמאה השש – עשרה ור' אבטליון בן מרדכי מהמאה השבע – עשרה, תלמידו של נג'ארה, ופייטני אדם צובא , כגון ר' שלמה לנייאדו. במהדורות של ספרי פיוטים מקוצ'ין שראו אור במאות התשע – עשרה והעשרים, אנו מוציאים פיוטים מאת פייטני בבל ואפילו השיר 'אוחיל יום יום ואשתהה' לר' דוד חסין ממרוקו, שהיה חביב מאוד על הפזורה היהודית במזרח ומצוי גם במקורות בגדאדיים ('שירות' 1963, פה).

חלק נכבד משירי הקודש ששרים בקוצ'ין הם פרי עטם של חכמי המקום. חיבור פיוטים היה אחד הביטויים המקוריים והשכיחים של מלומדי המקום והם מיעטו לחבר בז'אנרים ספרותיים אחרים. הם קיבלו השראה ספרדית מפייטני תימן ומר' ישראל נג'ארה. בין הפייטנים הקוצ'ינים נציין את אליהו עדני, לוי בליליה, יוסף זכאי, אברהם זכאי, דוד בן יעקב קשטיאל ובני משפחת רחבי, כגון יחזקאל רחבי (1694 – 1771) ובנו דוד, שכולם מהגרים או צאצאים של מהגרים מתימן, מטורקיה ומסוריה.

שירי הקודש של פייטני קוצ'ין פשוטים. רובם מורכבים מסטרופות מרובעות טורים עם רפרין או בלעדיו, לרוב במשקל הברתי – פונטי. ישם גם שירים דו – טוריים רבים. מבנה שאופייני דווקא לשירה העברית בארצות המזרח. לרובם אקרוסטיכון. שפתם עממית ולפעמים מאולצת מבחינה דקדוקית בדומה לפייטנות בטורקיה. נראה ש'עיוות' זה נובע, כמו בטורקיה. נראה ש"עיוות' זה נובע, כמו בטורקיה, מהניסיון להתאים את הטקסט ללחן קיים. הנושא המרכזי של פיוטי קוצ'ין הוא הגאולה, בדומה לשירת הקודש העברית בקיסרות העות'מאנית.

 

 עדויות על מוסיקה אצל יהודי קוצ'ין

העיון במקורות המגוונים של שירי הקודש המיוצגים בקובצי השירה מאיר את עינינו באשר לכמה מהתיאורים מהמאה התשע – עשרה הנדרשים למורכבות של המוסיקה הליטורגית של יהודי קוצ'ין. יעקב ספיר כותב בהתייחסו לבית הכנסת של היהודים הלבנים:

 

מדות ניגוניהם בלולות מספרדי ומאשכנזי, כי הם יוצאי ירך פורטוגאל ואשכנז. וגם באשר יושבים פה זה רבות שנים תחת ממשלת מלביי אירופה: פורטוגיז, הולאנדי, ובריטאניה – התקרבו להדמות להם בכל מנהגיהם ... בתפלת מוסף ר"ח, שבת ויו"ט והקדיש שלפניה יחליפו הנוסח ומבטא האותות והנקודות והניגון למנהג אשכנז ... ואמרתי להם כי אין כל ספק כי מוצא המנהג הזה הוא: יען שמלפנים בראשית התחברם יחד בביהכ"נ היו ספרדים ואשכנזים גם יחד, ורובם היו ספרדים, ע"כ עשו ביניהם פשרה לצאת ידי שניהם ... שלא השתכחו שתי המבטאות והנגינות מבניהם אחריהם.                                                      (ספיר, נט – ס).

 

ערבוביה של מסורות ליטורגיות שונות משל המהגרים מארצות רבות ניכרת בעדויות שונות על קהילת היהודים הלבנים (פרדסי). ההולנדי Jan Huyghen van Linschoten מספר שבנסיעה בשנים 1583 – 1585 שמע יהודים שמתפללים בספרדית מתוך טקסטים כתובים באותיות עבריות (Itinerario… of Voyages into ye Easte & West Indies, London 1596) מצוטט אצל 4 Simon,; הייתכן ששני הטקסטים בלאדינו בכתב יד ששון מס' 455 הם שריד מתקופה זו ?). בין חברי הקהילה הלבנה, שפגש פריירה די פאביה כמאה שנים לאחר מכן היה החזן של הקהילה הלבנה, חיים בליליה, שהסבא רבא שלו הגיע מארם צובא (Pereyra de Paiva, fol. 1b; בר גיורא, רמז). סביר להניח שמנהג רבותיו הנחה את החזן הזה בעבודת הקודש.

ריינמן (תשמ"ד) מתאר בפרוטרוט את טקס ההבדלה של שבת חתן ובו אנו מתוודעים לעושר של הפעילות המוסיקלית בעדה זו בשלהי המאה השמונה – עשרה:

 

הולכים כל הקהל אנשים נשים וטף בתפים ובחצוצרות ועם אבוקות ונרות בידיהם ומביאים את הכלה אל הבית אשר שם תכנס לחפתה ומזמרים בכלי שיר והאנשים עם הנשים הולכים במחול כהמנהג באיירופא ... בליל ב' מוליכים הנשים את הכלה לטבילה בהמקוה אשר בחצר בית הכנסת , כי קבלה בידן, אם תטבול הכלה בחצר בהכ"נ היא תלד בן זכר בזו השנה, והנשים מובילות את הכלה בתפים ובמחולות להמשתה אשר יעשה בלילה. ביום שלישי בבוקר מביאים צורף זהב כי יעשה טבעת הקידושין והנשים מזמרות שירים במאלאבאר ... בערב מובילים את החתן לבית הכנסת בכלי שיר וזמרה וכל הקהל יחד נקבצו ... ומתפללים ערבית בניגון וככלות הרינה והתפילה הולך כל הקהל ומביא את הכלה לבית הכנסת בתפים ובמחולות ... ואח"כ מברך החזן שבע ברכות ומגלים את פני הכלה ואומרים את הפזמון 'יפה כלבנה' וכו' ומוליכים את החתן והכלה שלובי יד לבית המשתה ועמהם כל הקהל ולפניהם הולכים המנגנים של איירופא ואבוקות ולפידי אש ביד כל איש ...

והכלה קוראה לרעותיה לרקד עמה והחתן מרקד עם אוהביו ... ואוכלים ושותים ... והחזן מתחיל את השיר ואחריו יענה הקהל ואחר כי כלה החזן מתחילים הזקנים שירים אחדים וכל השירים האלה כתובים בספר הפזמונים של מנהגי קוטג'ין (הנדפס ע"י הרב כמוהר"ר יחזקאל רחבי ז"ל בשנת תקכ"ט [1768] באמשטרדם), וכאשר כלו את השירים מברך החזן ברכת המזון והנשים עונות אמן ואחר ברכות המזון אומר החזן בניגון 'אשת חיל' ... ואח"כ לוקחים הבחורים את החתן ומרקדים עמו ומכים אל כף ואומרים המזמור 'הלוליה אודה ה'' וכולי פעם שנית בניגון.

 

נשים מזמרות בקוצ'ין 

מהתיאור של ריינמן וגם מעבודת השדה שנעשתה בישראל עולה שאחת התופעות המעניינות והייחודיות בזמרת הפיוט בקוצ'ין היא השתתפותן הפעילה של הנשים בשירה. רוב נשות קוצ'ין המתגוררות במושב נבטים ידעו קרוא וכתוב בעברית לפני שעלו לישראל (השווה: Mandclbaum,424).

בעדות קדומה יחסית מפי הנוסע Vincent le Blanc (1554 – 1640) מסופר על שהנשים היהודיות בצנטקולה (Centacola) 'שרות שירים אחדים דומים לתהילים של דוד המלך, מבטאות את המילים בצורה נאה ומשלבות נגינה בכלים עם זמרתם' (מצוטט אצל 1360 ,Herzog). עדות זו עולה בקנה אחד עם התיאור של הפעילות המוסיקלית שמביאה פריירה די פאיבה (ראה לעיל). תופעה זו חזרה על עצמה בתקופת הכיבוש האנגלי. האנגלים הקימו בתי ספר מודרניים במלאבאר ונשות היהודים למדו בהם. שני תיאורים מהמאה התשע – עשרה מאששים זאת. ברשמי ביקור שערך בשנת 1860 כותב ספיר 'כי נשי היהודים כולנה פה מלומדות הינה לקרוא ולכתוב ומבינות לדבר בלה"ק ...' (ספיר, פו) בשנת 1884, בספרו 'מסעות שלמה' כותב ריינמן:

 

נשי היהודים הן יראות את ה' וצנועות בכל מעשיהן, ומתפללות שלוש פעמים ביום בביתן וכן גם בנותיהן הבתולות; בשבת ומועד הן הולכות לשפוך שיחן ולשמוע אל הרינה והתפלה בהמקדש מעט, ומביאות עמהן ספרי תפלה וחמישה חומשי תורה, כי מלמדות הנה בקריאה על פי הטעמים והדקדוק ...

 

מיומנות זו בקריאת העברית אפשרה שירת נשים מתוך ספרי הפיוטים באירועי שמחה. ואולם במושב נבטים הן לא נרתעות מלשיר ביחד עם הגברים. עדות למעמד המיוחד של האישה, המייחד את נשות קוצ'ין מנשות הקהילות היהודיות האחרות במזרח, נמצא בספרה האוטוביוגרפי של רובי דניאל, עולה מקוצ'ין בישראל:

 

לפעמים הצעירים [בהודו] למדו את הניגונים [ליום הכיפורים] מהנשים, אשר יכלו לשיר אותם יותר טוב מהגברים ... לו רק נתנו להן אור ירוק, הגברות הללו יכלו לעלות לבימה בבטחה ולנהל את התפילה. (Daniel and Johnson, 166-177).

 

לחני הפיוטים של יהודי קוצ'ין 

חקר הלחנים של יהודי קוצ'ין בכלל וחקר זמרת הפירוטים (המכונים בפיהם 'פזמונים' או 'שירות') בפרט עדיין רחוק ממיצויו. הרצוג (1972 Herzog) מציין שמסורת מוסיקלית זו טרם זכתה למחקר מעמיק. לדעתו היא שייכת למשפחת המסורות המוסיקליות היהודיות-מזרחיות (עיראק, פרס, אפגניסטן ובוכרה). זיקה מיוחדת רואה הרצוג בין מסורת קוצ'ין למסורת המוסיקה של יהודי תימן, בעיקר באופן הפקת הקול וברב-קוליות של תפילתם. מורכבות הרקע התרבותי של יהדות זו מזמינה אפוא מחקר השוואתי. אכן בדרך מחקרית זאת הלכו מעט המוסיקולוגים שעסקו בנושא, בעיקר ספקטור ורוס.

עבודתה של ספקטור הונחתה מצד העניין שלה ביהדות ה'אקזוטית'. היא עסקה בעיקר בחיפוש אחרי מקבילות בין מסורת יהודי קוצ'ין ובין המוסיקה של הקהילות עמן הן עמדו בקשר: תימן, בבל והקהילה הפורטוגלית באמשטרדם. עבודתה מתמקדת בקריאת התורה, ולכן דיונה בזמרת הפיוטים קצר.

ספקטור מציינת שהניגונים ה'מעניינים' ברפרטואר זמרת הפיוטים של יהודי קוצ'ין מכונים 'ניגוני שינגלי'. זהו השם של מחוז קרגנורה, הידוע בפי היהודים כ'שינקאלי' או 'ג'ינג'אלק', מקום המושב של היהודים מראשת היישוב בהודו ועד למאה השש-עשרה. לפי ספקטור, הניגונים האלה הם בעלי חשיבות משנית בעיני יהודי קוצ'ין (אחרי ניגוני התפילה הראשיים), ולכן הם מושרים ביום השני של החג. בניגונים אלה משמרים את רוב הפיוטים.

ספקטור מבדילה בין שני סגנונות מוסיקליים בזמרת הפיוטיים: הפשוט והמליסמתי. הפיוטים 'אמרי נא' ו'מספרד הלכתי' (מתחיל: נאמר שירה בשירים), שניהם לשמחת תורה, הם דוגמאות לסגנון הפשוט, שלדעתה מקורו בתימן. לעומת זאת 'ארשת שפתינו', ששרים לפני תורת הש"ץ בשחרית של יום ב של ראש השנה הוא דוגמא לסגנון המליסמתי.

 

היא מסכמת באופן כוללני שהמוסיקה הדתית של יהודי קוצ'ין מראה על השפעות תימניות, בבליות וקורדיות (!). לדעתה אין השפעות ספרדיות למרות השליטה הפורטוגלית בדרום-מערב הודו והקשרים עם הקהילה באמשטרדם, ומוסיפה שאין סימנים להשפעה של המוסיקה ההודית ממדינת קראלה. יהודים לא השתתפו בתרבות המוסיקה של הסביבה, ואין עדויות על מסורת של מוסיקה בלית ועל מוסיקאים יהודים מקצועיים (לעומת הקהיליות היהודיות ברוב ארצות הים התיכון והמזרח).

רוס, תלמידה של ספקטור ממשיך בעקבותיה במחקר השוואתי תוך חיפוש המקורות ההיסטוריים של המוסיקה הליטורגית של יהודי קוצ'ין. הוא מוסיף לבדיקתו מקורות לא יהודים. לדעתו, ספרדי אמשטרדם, יהודי תימן ובבל, נוצרים סורים ובודהיסטים הם מקור תרבות המוסיקה של היהודים בקוצ'ין.

רוס מבדיל בין 'ניגוני שנגלי' ל'שירה דתית למחצה' (פרא-ליטורגית), שירים ששרים בחגים ובמועדים מחוץ לבית הכנסת, בבתים. הוא רואה בעיה בסיווג הפונקציונלי כי שירים כגון 'דרור יקרא', 'אדון עולם', 'אלוהי אבי', 'אל אשמרה שבת', ו'המבדיל' אפשר לשמוע בהקשרים חברתיים שונים.

המחקר שלנו העלה שסגנון שהמנגינות הקוצ'יניות לזמרת הפיוטים הוא מגוון. בקצתן ניכר הד קלוש למסורת היהודית התורכית והסורית, למשל לחן הפיוט 'יעלה יעלה בוא לגני' דומה למנגינה: של יהודי סוריה. קצתן אומצו כנראה מהסביבה ההודית או האנגלית. למשל הפיוט 'יום יום אודה' ליום א של שבועות מושר לפי הלחן של השיר האמריקני הידוע מהמאה התשע-עשרה 'Oh my darling Clementine'. הפיוט הזה הוא יצירה חדשה, שכן מבנהו משקף את מבנה השיר הלועזי.

רוב המנגינות פשוטות, בנות פראזה אחת או שתיים שחוזרות עם טורי השיר. המנגינות אינן מעוגנות במבנים מוסיקליים מורכבים שמקורן במסורות אמנותיות מהמזרח הקרוב (כגון מקאם הטורקי או העיראקי) או דרום הודו (הראגות של המסורת הקָרְנַטִית). ההסבר האפשרי לעממיות של לחני הפיוטים מקוצ'ין הוא שהיהודים בקוצ'ין לא עסקו באינטנסיביות במוסיקה האמנותית של החברה הסובבת, כפי שקרה ברוב הקהילות הספרדיות והמזרחיות.

 

סיכום 

זמרת הפיוט בקרב יהדות קוצ'ין היא עוד חוליה ביצירה הספרותית-המוסיקלית שמקורה בספרד. מבחר הטקסטים שבידי קהילה זו מצטיין ברב-גוניותו מבחינת מוצאם ההיסטורי והגאוגרפי של מחברי השירים. תכונה זו משותפת לכל אוספי הפיוטים באגן הים התיכון ובמזרח. קובץ הפיוטים של קוצ'ין הלך ונצבר במשך הדורות, ובני כל דור הוסיפו נדבך משלהם.

 

הבחינה המוסיקלית עדיין צריכה למחקר מקיף. יש יסוד לסברה שמקורות הלחנים של הפיוטים הוא אקלקטי. אין להוציא מכלל זה השפעות של מסורות לא יהודיות, כגון הנוצרים הסורים, שאף הם קהילה עתיקת יומין במחוז קראלה. כמו כן המגעים עם יהדות עיראק וסוריה מכאן ועם התרבות הבריטית מכאן שהחלו ממחצית המאה התשע-עשרה הותירו בוודאי את רישומן במסורת המוסיקה של יהודי קוצ'ין, כפי שהכרנוה עם העלייה לישראל בשנות החמישים.

 

     המאמר ראה אור בספר "מסורת הפיוט" בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן, תש"ס

 

ביביליוגרפיה

אל-צ'הירי, זכריה, ספר המוסר, בעריכת י' רצהבי, 1965.

בר-גיורא, נפתלי, 'מקורות לתולדות היחסים בין היהודים הלבנים והשחורים בקוג'ין, ספונות א (תשי"ו). עמ' רמג-רעח.

---,'לתולדות בית הכנסת בקוג'ין', ספונות ב (תשי"ח), עמ' ריד-רמה.

ג'ונסון, ברברה ק', 'קראנגאנור, יוסף רבן וצ'ראמאן פרומאל', פעמים 13 (תשמ"ב), עמ' 71-83.

---, יהודי קוצ'ין ויהודי קאיפנג: הערות על קאסטה, בתי-אב, שמות משפחה, 'קהילה וגיור', פעמים 60 (תשנ"ה), עמ' 23-48.

וויל, נפתלי הרץ, 'מכתבים שונים', האסיף ו (תק"ן, 1790), עמ' רנז-רעו.

וויל, שלוה (עורכת), מקוצ'ין לארץ ישראל, ירושלים 1948.

יערי, אברהם, הדפוס העברי בארצות המזרח, חלק ב, ירושלים ח"ש.

ספיר, יעקב, אבן ספיר, ספר שני (מסע הודו), מגנצה חרל"ד (1874/5), מהדורת צילום, ירושלים תש"ל.

פינכר, שלום יוסף (עורך), שירי רננות, בומביי תרל"ד.

פישל, וולטר י', 'יצירתם הספרותית של יהודי קוצ'ין שבחוף מאלאבאר, ארץ ישראל, כרך י (תשל"א).

---, היהודים בהודו, ירושלים: מכון בן צבי, תש"ך, 1960.

קפח, יוסף, 'צרור מכתבים בין מנהיגי קוצ'ין ובין יהודי תימן ובבל', סיני סט (תשל"ב), עמ' 63-81.

---, 'עוד חמיש מכתבים', סיני עא (תשל"ד), 62-71.

רוזניס, אברהם, קורות היהודים בתורקיה וארצות הקדם, חלק שלישי, סופ'יא תרח"ץ, 1939.

ריינמן, שלמה, מסעות שלמה, תרמ"ד.

רפאלוביץ', שמואל, קדמוניות היהודים במאלאבר, אירנקולאם 1966.

 

Caspi, Mishael, ‘Wedding Customs of the Jews of Cochin according to the Book of Poems and the Songs of Praise’, M. M. Caspi (ed) Jewish Tradition in the Diaspora: Studies in Memory of Walter J. Fischel. Berkeley, Ca: Magnes Museum, 1981, pp.231-238.

Daniel, Ruby and Barbara C. Johnson, Ruby of Cochin: An indian Jewish Woman Remembers. Philadelphia, Jerusalem: Jewish Publication Society, 1995.

Fischel, Walter J., ‘Cochin in Jewish  History: Prolegomena to a History of the Jews in India’, Proceedings of the American Academy of Jewish Research 30 (1962), pp. 37-59.

---, ‘ The Literary Creativity of the Jews of Cochin on the Malabar Coast’, Jewish Book Annual 28 (1970/1), 25-31.

---, ‘Cochin’, Encyclopedia Judaica 3 (1972), cols. 621 – 628.

---, ‘The Present State of Research on the History of the Jews in India from the 16th Century’, M. M. Caspi (ed) Jewish Tradition in the Diaspora: Studies in Memory of Walter J. Fischel. Berkeley, Ca: Magnes Museum, 1981, pp. 22 – 33.

Herzog, Avigdor, ‘India Musical Traditions’,  Encyclopedia Judaica. 8 (1972), cols. 1359 – 1360.

Katz, Nathan and Ellen S. Goldberg, The Last Jews of Cochin. University of South Carolina Press, 1993.

Koder, Satto S., The Cochin Synagogue 400th Anniversary Souvenir.Ernakulma, Kerala: Thilakam Press, 1968.

Mand3lbaum, David G,. ‘The Jewish Way of Life in Cochin’, Jewish Social Studies 1 (1939), pp. 423 – 460.

---, ‘Social Stratifiaction among the Jews of Cochin in India and in Israel’. The Jewish Journal of Sociology 17 (1975). Pp. 423 – 460. Reprinted in: Timberg 1986, pp. 61 – 120.

Marx, Alexander, ‘Contribution a` I ‘histoire des Jnif’s the Cochin’, Revue des Etudes Juifs 89 (1930), pp. 293 – 304.

Moskowitz, Stuart B., The Cochini Transformed: Emerging Ethnic Identity Among South Indian Jews in Israel. Ph. D. diss., Catholic University of America, 1986.

Pereyra de Paiva, Mosseh. Relacion de las noticias de los judios the Cochin. Amsterdam, ca. 1687. R 80 80 B 121 at the Jewish National and University Library, Jerusalem (Translation into Portuguese with an introduction by Moses Bensabet Amzalak, Lisbon, 1923).

Roland, J., Jews in British India: Identity in a Colonial Era. Hanover, N. Y., 1989.

Ross, Israel J., Cultural Stability and Change in a Minority Group: A Study of the Liturgical and Folk Songs of the Jews of Cochin. India. Ph D. diss., Jewish Theological Seminary of America, New York, 1977.

---, ‘Cross – Cultural Dynamics in Musical Traditions: The Music of the Jews of Cochin’, Musica Judaica 2/1 (1977 – 8), pp. 51 – 72.

Segal, J. B.,’White and Black Jews at Cochin: The Story of a Controversy’, Journal of the Royal Asiatic Society 2 (1983), pp. 228 – 252.

---, A History of  theJews of Cochin. London: Vallentine Mitchell, 1993.

Simon, A. I., The Songs of the Jews from Cochin and their Histirical Signifcance, Cochin, 1947.

Spector, Johanna, ‘Shingli Tunes of the Cochin Jews’, Asian Music 3/2 (1972), pp. 23 – 28.

---, ‘Jewish Songs from Cochin, India with Secial Reference to Cantillation and Shingli Tunes’, Proceedings of the Fifth World Congress of Jewish Studies, vol. 4 (1973), pp. 245 – 256.

---, ‘Yemenite and Babylonian Elements in the Musical Heritage of the Jews of Cochin, India’, Musica Judaica 7/1 (1985/6), pp. 1 – 22. (Revised version of Spector 1973).

Timberg, Thomas A (ed), Jews in India, New Delhi, New York: Vikas, Advent, 1986.

Velayudhan, P. S. et al. (eds.), Commemoration Volume, Cochin Synagogue Quartercentenary Celebrations, Cochin: Kerala History Association, 1971.

Wallerstein, Marcia. ‘The Cochini Jewish Wedding of the Malabar Cominunity of India in israel’, 1. Ben – Ami (ed) The Sephardi and Oriental Jewish Heritage, Jerusalem: Magnes, 1982. Reprinted in: Timberg 1986, pp. 177 – 204.

---, Public Rituals among the Jews from Cochin, India, in Israel. Ph. D. diss., University of California, Los Angeles, 1987.