דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

זמירות שבת באשכנז

אנדרה היידו

16/11/2015

תקציר המאמר

מעמדן של זמירות השבת שונה ממעמדן של שאר הפעילויות, בהן מופיעה שירה. בזמירות השבת מתבטא התא המשפחתי, לעומת המסגרת הקהילתית. מכאן האופי הספונטני, לעומת הארגון והסדר של שירי התפילה.
מנהג שירת הזמירות הוא עתיק. הזמירות כתובות בכל הסידורים ואף מסודרות לפי ארוחות השבת לפי סדר קבוע. זו בעצם הפעולה התרבותית-חוויתית היחידה של התא המשפחתי - לכל משפחה גוון מוסיקלי שונה ואוצר שירים המאפיין אותה - אוצר העובר מדור לדור.

לתקציר המלא

הייתי כבן 33 כאשר שמעתי בפעם הראשונה את שירתה של משפחה יהודית על יד שולחן שבת. התפלאתי: כיצד ייתכן שיש עוד דבר כזה בעולם? הרי אפילו בשנות נעורי בכפרי הונגריה קשה היה למצוא התכנסות כזו, שירה ספונטנית ובלתי מאורגנת. וכל זה בפריז! האדם המודרני התרחק מן השירה, אפילו החיילים אינם צועדים כבר בליווי שירה וזימרת שיכורי הפונדק נעשתה נדירה אף היא.

מארחיי הסבירו לי שאֵלו זמירות שבת שמילותיהן כתובות בסידור התפילה. מזה הבנתי שהפיוטים הללו עתיקים הם בוודאי. הלחנים, לעומת זאת, נראו לי חדשים הרבה יותר. כאשר הוזמנתי למשפחות אחרות (אף הם יהודים צרפתים ממוצא אלזסי) ראיתי שהלחנים מתחלפים קצת, ושלכל משפחה אוצר של כחמישה לחנים על אותו הפיוט. אז החלטתי שאם גם לי תהיה משפחה, אחבר גם אני לחנים משלי על הפיוטים הללו, וכך עשיתי כעבור מספר שנים.

כאשר הכרתי כבר סוגי שירה שונים - תפילה בבית הכנסת, ניגונים חסידיים, שירת בקשות וכו', התבוננתי במקומן של זמירות השבת בתוך מכלול השירה ביהדות. היה לי ברור שמעמד זה שונה משאר פעילויות, בהן מופיעה השירה. במקום המסגרת הקהילתית, כאן מתבטא התא המשפחתי. מכאן האופי הספונטני, לעומת הארגון והסדר של שירי התפילה. שם רק הגברים משתתפים, כאן - כולם, גם הנשים והטף. המנהג הוא עתיק. הזמירות כתובות בכל הסידורים ואף מסודרות לפי ארוחות השבת לפי סדר קבוע. זו בעצם הפעולה התרבותית-חוויתית היחידה של התא המשפחתי, בה הילדים רואים את הוריהם מדי שבוע שרים איתם, וכל זה נחרט עמוק בזכרונם. לכל משפחה גוון מוסיקלי שונה ואוצר שירים המאפיין אותה. ואוצר זה עובר מדור לדור.

מאוחר יותר, כאשר ישבתי על יד שולחנם של חסידים, נוכחתי לדעת שמעמד זה שונה אצלם - ברוב המשפחות שר רק ראש המשפחה, או שאין הם שרים זמירות כלל. לעומת זאת, הם שרים זמירות על יד שולחן הרבי בהתכנסות לילית הנקראת בפיהם "טִיש". למה עזבו את השירה המשפחתית והתיקו את מקומם להתוועדות של גברים? מאוחר יותר ראיתי תופעה דומה גם אצל חלק מעדות המזרח, השירה על יד השולחן הוזנחה, ובמקומה באה שירת הבקשות בבית הכנסת, כעין תיקון חצות. האם זה חשש מ"קול אישה", הגם שזה בתוך המשפחה, או שיש בכך ביטוי לצורך להתאגד בחבורות גברים כמי שעוסקים בתורת הנסתר?

האם יש קשר בין המבנה החברתי לבין מעמדה של המשפחה? – ניתן להציע אולי שבמקומות שהמבנה החברתי אינו בורגני, כמו במזרח אירופה, נחלש מקומה של המשפחה, ומעמדה כדרגת ביניים של התרבות המשפחתית בין הקהילה והיחיד מתערער. הבדל זה מתבטא גם בשטחים אחרים, כגון חינוך הילדים, המוטל על המשפחה בקהילות מערב אירופה, והמוטל על הקהילה ומוסדותיה במזרח אירופה וכך אצל החרדים בארץ. מכאן עולה כי מעמד הזמירות על יד שולחן שבת מבטא ומסמל את פני החברה.

הפיוטים שהודפסו בסידורים בתור זמירות שבת הם רק אחוז קטן מספרות עצומה שכתבו משוררי ימי הביניים למעמד זה. בפי העם שרדו רק אלה שנלקטו בסידורים. מומחים לספרות זו יודעים לזהות חלק ממחברי הפיוטים לפי שמותיהם, המוזכרים בראשי תיבות המזמורים בצורת אקרוסטיכון. למשל אותיות השם דונש בן לברט, פייטן מפורסם מן המאה העשירית, מוזכר בשיר "דרור יקרא" בראש כל בית. הלחנים מתחלפים הרבה יותר מהר ומושפעים יותר מן הסביבה מאשר המילים. דבר זה קשור לעובדה שהפיוטים נשמרו בכתב, ואילו המנגינות עוברות מפה לפה, ולא דרך התווים. יש אמנם מספר רישומים בתווים מן המאה השמונה עשרה, אך איש אינו לומד את לחני הזמירות דרך הכתב. אם ההעברה דרך הכתב יעילה יותר, הרי ההעברה בעל פה מלכדת יותר את אלה המעורבים בה. המסירה הראשונה, זו שבאמצעות הכתב אנונימית ויקרה, והשניה מכילה את חום המשפחה.

עד היום קשה לי להבין מדוע תחום זה כה מוזנח אצל החוקרים. אינני מתכוון למילות הפיוטים שרבים חקרו אותן וכתבו עליהן, אלא לצד המוסיקלי. חוקרי המוסיקה היהודית העדיפו להתעלם מלחני הזמירות, והעדיפו את הצד הליטורגי - נוסח התפילה, קריאת התורה, חזנות, בקשות, המושרים כולם על ידי הקהילה ולא על ידי המשפחה. גם חוקרי המוסיקה החסידית התעניינו בניגון החסידי (שחלקו קשור לפיוטי שבת), אך לא גילו בתחום זה עניין רב. האם הדבר קשור לנטייה הידועה של האתנומוסיקולוגיה לחקירתו של הרחוק והשונה מן התרבות המערבית? אולי לכך שהשירה של המשפחה היהודית נראית בעיניהם בורגנית ומערבית מדי? או שמא הכמות העצומה של החומר (שהוא פחות הומוגני ונורמטיבי מאשר השירה בבית הכנסת) היא שהרתיעה אותם? שהרי כל משפחה היא יחידה בפני עצמה, וכן כל קהילה וכל עדה. אילו היו אוספים את כל החומר, אפילו מתוך סביבה אחת, היינו מגיעים למספר רב של לחנים על כל פיוט ופיוט, ובכל תפוצות ישראל היינו מגיעים למאות לחנים לכל פיוט...

קיימות אמנם הקלטות שונות של עדות שונות, וכן רישומי תווים שרשמו אביגדור הרצוג, לאו לוי, יוהנה ספקטור ואחרים, אך אלו הם כמו טיפה בים. גם אני ניסיתי להקליט מספר מידענים ולתעד את רפרטואר השבת שלהם, תוך ניסיון להתחקות אחרי מקורות הלחנים. המונוגרפיות הקטנות הללו הוסיפו לי הבנה רבה אודות תולדות המשפחות וגלגוליהן וכן על דרך העברת הלחנים ממקום למקום. עם זאת, אין עדיין מחקר כולל המבודד את השירים, המשווה את הגרסאות, חוקר את מקורותיהם ובודק את האפיונים האיזוריים, את השפעות הסביבה הלא יהודית, והמתאר את הפרוזודיה (יחס כמותי בין מקצב הלחן והטקסט). הספר הראשון המנסה להתמודד עם כל זה, אף שהוא מטפל רק במספר קטן יחסית של לחנים, יֵצֵא לאור בשעה טובה על ידי מכון 'רננות' והוא ספרו של אביגדור הרצוג.

ואולם לא רק מחקר מעמיק חסר, גם סקירת תוכנם של הפיוטים המושרים בעדה זו או אחרת איננה נראית באופק, שכן הדבר דורש עבודת צוות, עמל ומשאבים רבים. הדבר מצער, משום שממחקר כזה היינו למדים הרבה על תולדות הקהילות והמשפחות.

לחני הזמירות כוללים סוגי מוסיקה שונים, שנשמעים לעתים מקוריים ויפים ולעיתים נדושים, באוזני מוסיקאי מלומד, אך לאלה ששרים אותם אין הדבר רלבנטי, מפאת הקשר הרגשי למנגינות ילדותם. השפעות הסביבה ניכרות בלחנים הללו: הם נשמעים בלקניים ביוון, ערביים בתימן, הונגריים באזור הקרפטים וגרמניים במערב אירופה. מוסיקות פופולריות למיניהן הטביעו בהם את חותמן: מארשים, וולסים, אופרטות ואופרות של המאה התשע עשרה בעיקר. עם זאת, ככל מוסיקה ששאלו היהודים משכניהם, הלחנים השתנו בהקשרם החדש, "התייהדו" בביצוע האופייני רק לשירי שבת וספק אם המחברים המקוריים היו מזהים אותם.

היחס בין מילות הפיוט ולחניהם נראה לרוב רופף. התאמת לחנים לפסוקים (או להיפך) מנהג די עתיק הוא בשירת היהודים, במיוחד מאז התפתחה הכמיהה של החסידות למוסיקה אינסטרומנטלית של האיזור. כמויות גדולות של מוסיקת ריקוד, מוסיקה צבאית ושירי עם ממקורות זרים הפכו לניגונים, שעליהם התאימו פסוקים מן המקרא, לעתים בהצלחה ולרוב באופן קלוקל. המצב אינו שונה בזמירות. למעשה ברוב המקרים אין אנחנו יודעים איזו מנגינה שייכת לאיזה פיוט. אך הכול, ואני כולל בכך גם את עצמי, התרגלו למצב זה. הכל שרים בשמחה לחנים שמבחינה פְרוֹזוֹדית אינם מתאימים למילים. אולי שמחת האוכל המשותף והשירה המשפחתית מחלישה במידה מסוימת את חוש הביקורת: בתפילה או בשירת הבקשות לא היו מקבלים יחס כה בעייתי בין מילים ולחן. הפיצוי עבור רשלנות זו הוא הספונטניות של השירה. כל אחד מתבטא בה בשווה - מבוגרים, ילדים, אורחים - האהבה מקלקלת את השורה.

יש להזכיר את הפוליפוניה המשפחתית הספונטנית: משפחות רבות שרות בשניים או בשלושה קולות בלי שום סידור או תכנון. גם בביתי שרים בשלושה או בארבעה קולות בצורה כזאת. ראיתי גם משפחות ששרו בארבעה קולות, כאשר כל חברי המשפחה ידעו את תפקידיהם כמו במקהלה.

ללחנים ניידות גדולה. חלק מן הלחנים הושרו באוקראינה או בפולין, והם התגלגלו עם המשפחה לאמריקה ומשם לארץ. עקב כך היטשטש האופי האזורי וסגנונות השירה התערבבו. ב'נישואי תערובת' של משפחות מאזורים או מעדות שונים נוצרו רפרטוארים הדומים לאנציקלופדיה. פענוח האוצר המוסיקלי של אדם אחד או של משפחה אחת - פירושו שחזור תולדות המשפחה, גלגוליה ונישואיה. בהקלטותי למדתי מן המידען שלי איפה גדל, היכן למד, איפה התארח, ועם איזו משפחה השתדך. הוא ידע לספר לי את כל זה: "את זה למדתי בפוניבז'; את זה בחברון; זו מנגינה של הייקים; זו של קרליבך". לימוד תולדות עם ישראל דרך המשפחות, שונה הוא מכל דרך אחרת. האספקלריא המשפחתית נותנת תמונה שאינך מקבל מן האספקלריא הקהילתית או הלאומית.

מעמד אחד דומה לשולחן שבת, והוא ליל הסדר. מעמד זה נרחב ומקיף ביהדות, ושירת המשפחה שולטת בו, גם באותן הקהילות שממעטות לשיר בשבת במסגרת המשפחה, קריאת ההגדה בנוסח רֶצִ'יטַטִיבי נפסקת לעתים קרובות כדי לתת מקום לשירים, בהם הכול משתתפים. בסוף הסדר רגילים להוסיף פיוטים כגון "אדיר הוא", "אחד מי יודע" ו"חד גדיא". אני נוטה לראות במנהג זמירות שבת 'מהדורה זוטא' של ליל הסדר. מאחורי שניהם ניצב רעיון אחד: העברת תכני היהדות לילדים בשפה שהם מבינים היטב: בלשון המאכלים והשירים. האם ניתן להסיק מן ההיקש הזה, כי מעמד שולחן השבת היה פעם רחב היקף בדומה לליל הסדר, לפני שחלו אותם שינויים בעקבות 'המהפכה הנגדית' של חוגי המקובלים והחסידות? האם תפיסת המשפחה כמהות נפרדת מזו של הקהילה, כפי שהיא נשארה במערב אירופה, הייתה שלטת אז בכל (או ברוב) הקהילות? או שלהיפך, התפיסה ה'מערבית' היא התפתחות מאוחרת יותר, ויש לראות בה השפעה אירופית? ברור כי מחברי הזמירות כתבו את פיוטיהם לכל הקהילות, ולמרות ההבדלים בין הפיוטים בסידור אשכנז, תימן או ספרד, אין סימן לכך שהקהילות נהגו יחס שונה למעמד הכללי הזה כפי שרואים היום.

הסידורים והזמירונים שבאו בעקבותיהם חילקו את הזמירות לפי הזמנים, ואדגים מן המקובל אצל האשכנזים:

שירים לפני הקידוש בליל שבת כגון 'שלום עליכם', 'אשת חיל', 'אתקינו סעודתא' ו'אזמר בשבחין'(שני האחרונים בקהילות מסוימות מושרים לאחר בציעת החלות ולפני תחילת הסעודה) אצלל החסידים, שם מרבים בשירים על יד השולחן, ובקוטב השני - באותן עדות שממעטות בשירה בזמן הארוחה מושר רק  'שלום עליכם'. וכאמור, יש עדות שבהן רק בעל הבית שר את הזמירות.

שירים של סעודת ליל שבת – 'כל מקדש שביעי', 'מנוחה ושמחה', 'מה ידידות', 'יה רבון עלם', 'צמאה נפשי', 'צור משלו', אותם שרים לפי הסדר הקבוע בסידורים.

שירי סעודת יום שבת: 'ברוך ה' יום יום', 'ברוך אל עליון', 'מה יפית', 'יום זה מכובד', 'דרור יקרא', 'יום שבתון', 'שבת היום לה'', 'שמרו שבתותי', 'כי אשמרה שבת'.

שירי סעודה שלישית: מזמור כ"ג בתהלים, 'ידיד נפש', 'אל מסתתר'. גם בסעודה זו רואים דבר דומה: אלו שאינם שרים ליד השולחן הביתי, מקפידים על סעודה שלישית בבית הכנסת, בה שרים רק הגברים, ובה שרים לעתים גם את השירים שלא שרו בסעודה השניה. קהילות מערב אירופה אינן נוהגות לשיר בסעודה שלישית בבית, ויש גם משפחות שאינן מתכנסות לסעודה זו כלל.

שירי הבדלה וסעודת מלווה מלכה – 'המבדיל בין קדש לחול', 'אמר ה' ליעקב', 'אליהו הנביא' ואחרים.

עם כל הקושי שבדבר, סקירה מוסיקלית-ספרותית והיסטורית-סוציולוגית של עולם הזמירות הכרחית לדעתי. זוהי עבודה בעלת הקף גדול, הדורשת עבודת צוות מתוכננת. אחרי סקירה כזאת יהיה קל יותר להתמקד בעדה מסוימת או בהיבט מסוים ולהעמיק בשאלות מוסיקליות, כגון מקור הלחנים, אופני ביצועם וכיו"ב.

למי שמתעניין בנושא הייתי מציע לעיין בהקלטות הרבות שהצטברו בפונותיקה הלאומית (בבנין הספריה הלאומית בגבעת רם בירושלים).