דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

זירת הסולואים לפייטן המתחיל

אהרון פוירשטיין

16/11/2015

תקציר המאמר

אהרן פוירשטיין מספר על עראק ותה בבית הכנסת ועל פיוט שלא מן העולם הזה

לתקציר המלא

"יָסַד בְּסוֹדוֹ" היה מעֵין שיא בשירת הבקשות. נכון. הוא לא הפיוט למקצוענים. אמנם בסיסו במקאם בייאת המיוסד על רבעי טונים, אך הוא לא מן הפיוטים הדורש מומחיות יתר, ובשל כך היה פתוח גם למתחילים. שם שרתי את הסולואים הראשונים שלי ובשל כך אהבתי אותו כל כך.

הרגע הכי מותח התרחש תמיד ב"נוֹרָא עֲלִילָה" (באמצע הפיוט) - הסולו הקבוע של בועז שושני. יש לציין שבקהילת עַדֶס ראו בבוז-מה את נטייתם של בני קהילת קרית משה לשלב מנגינות לדינו בפיוטים, אבל למי אכפת. השיר היה נפלא. בועז, חברי לשבט, היה כבר אז יפה תואר וגבה קומה והתברך בקול נדיר בצלילותו, בדיוקו, בגובהו ובעוצמתו.

ובכן: בחלק הראשון של הבית "נוֹרָא עֲלִילָה בָּרוּךְ כְּבוֹדוֹ", המנגינה עליזה וקצבית וקולו של בועז מהדהד מצד לצד; אבל כשהגיע ל"מִפַּחְדּוֹ סָמַר" ישב כל הקהל כמכושף. בועז שר "מִפַּחְדּוֹ סָמַר" בטון גבוה מאוד ושערות כולנו סמרו כשהוא משך את ה"סָמַר" שלו כמו אל הנצח ומעבר לו. ה"סמאאאר" שלו היה ארוך ויציב ולגמרי לא נגמר. מדי פעם, כשחשבנו שזהו, בועז היה שוזר איזה מאוול קטן, נוסף, וחוזר בדיוק מופתי אל אותו הטון ואותה העוצמה – כאילו שחֵמת חלילים היתה תחובה לו בין צלעותיו. "אֵסְחַבּ!" קרא הקהל הנרגש, ו"כל הכבוד"! ובועז המשיך והמשיך עד שבאמת לא יכול עוד. אז הדביק את ה-ררר, נשם נשימה קטנה – וכולנו ביחד איתו - ומיד חזר ל"גּוּפֵי כְלָלָם" כאילו כלום לא קרה. מה הפלא שכולנו ענינו לעומתו בהתלהבות את משפט המענה שלנו - "בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם".

 


היה עוד סולו קבוע שאני זוכר בשיר הזה. "הָשֵׁב שְׁבוּתִי" היה שייך ליהודי מבוגר. אם איני טועה זה היה בעל הבאסטה של המתוקים מן השוק, שנהג מדי שבת להעביר בין האנשים קופסא לבנה מקרטון, מלאה בחלקוּם, לחיזוק הלב והגרון. הוא נהג לפתוח פה גדול ורחב ולשיר בקול הכי גדול ורחב שאפשר. הוא לא סלסל. לא התחכם. לא ניצל את ההיכרות רבת השנים שלו עם הבית הזה כדי להכניס שיפורים ושדרוגים. הוא נתן את הבית שלו הכי פשוט הכי נקי והכי מכל הלב שאפשר היה.

בנין על מים ואדמה על שמים​

אבל "יסד בסודו" לא היה רק זירת הסולואים האולטימטיבית לפייטן המתחיל. הפיוט הזה משובץ בדימויים ויזואליים שהעסיקו אותי כבר אז. הבנין העומד על מים והאדמה התלויה על השמים שבו את דמיוני. ה"אוֹר הַנֶּעְלָם" נדמה לי כזריחה שוקעת בתוך היקום הקר והאינסופי. כל בית בשיר הזה מתפקע מגודש הדימויים המזמינים. "גַּלְגַּלֵּי סוֹדוֹ", "נֶפֶשׁ אֲצוּלָה תּוֹךְ גַּן שְׁתוּלָה", אני נשבע לכם שכמעט כל שורה בבית הזה מציירת לי ציור מיתולוגי קסום אחר.

מה איפשר את צמיחתם של כל הדימויים האלו בתוכי? מה גרם לי לדמיין תמונות מופלאות אלו תוך כדי שיר? מה שומר בתוכי את אותן התמונות כבר עשרים וחמש שנים?

זירת הסולואים של הפייטן המתחיל
פרט מתוך כתובר, איראן
באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

התשובה לדעתי בנויה משני חלקים. ראשית, הפיוט הזה הוא בעיני שירה אמיתית ורבת עצמה. היא מבוססת על ידע נרחב בתורת הסוד, ועם זאת שומרת על כללי מקצב וצליל. זוהי פיסת השראה שלא מן העולם הזה.

הסיבה השניה לעצמתם של הדימויים בתוכי נבעה מהאופן בו הושר השיר. מן הסבלנות העמוקה ששרתה באותם שעתיים. שעתיים מחוץ לעולם ומחוץ לזמן. הניגונים מהלכים בסבלנות על גבי המילים, כשתשומת לב מיוחדת מוענקת לכל צליל, לדגש הקל ולדגש החזק, לק' ולכּ'. זו שירה שלא ממהרת. שירה יושבת, אוהבת ומתענגת. רק בזכות הבקשות יכולתי להבין אחר כך, בלימודי באוניברסיטה, משהו משירת תור הזהב. מהמקום שהקדישו תלמידי החכמים להתענגות חושנית ממש מן השפה, מן הרגש ומן הצליל. וכל זה בתוך בית הכנסת ממש. אהבתם של הפייטנים לקדוש ברוך הוא, התפעלותם ממנו, לא ביקשה להיבנות מן הסבל כי אם מן ההנאה; לא מן הניתוק הגופני אלא מן החוש ומהתחושה. "לִבִּי חֳמַרְמַר לֵידַע גְּבוּלָם", אומר המשורר, והוא לא התכוון להנגאובר. לא ראשו חמרמר, כי אם לבו. קרביו משתוקקים - והוא מניע גם את תוכֵנו ולִבֵּנו להשתוקק אל האל. התשוקה הפיזית היא ביתה של התשוקה הרוחנית. חלק ממנה. היא הבית המיוסד על "מֵי וּמַעְיָן". היא ה"אֵשׁ וּמַיִם". היא ה"אֲוִיר וְחַמָּה בֵּין מַחֲנַיִם", וברור שהיא "נְשָׁמָה עַל אָבְנַיִם".

 
 יסד בסודו / ספרד ירושלים / ביאת / משה חבושה ופייטנים, ירושלים - 2004

השילוב הזה של גוף ונשמה, עראק ותה בבית התפילה, תשוקה עם התרוממות הרוח, כל אלו האירו דרך אחרת שנדחקה לה מעט בתרבותנו. התפילה האשכנזית ברובה הגדול לא מכירה את הסבלנות המזרחית הזאת ואת הנכונות שלה להתענג בתפילה. תחייתו של הפיוט היא תחייתה של נשמתנו. של רוחנו החופשית. של השתוקקותנו אל מה שמעבר לנו, השתוקקות אל האל, מתוך אהבה ושמחה וכאב והנאה.

המשורר אומר לנו - רֵיחוֹ לֹא נָמַר, עָמַד לְעוֹלָם. מי יתן וריח זה, שעולה באפי עד היום, יעמוד לנו לעולם. בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם.

 

אהרן פוירשטיין עוסק בכתיבה, קולנוע, ובהוראת שניהם

אל 'עולם התוהו' - האתר של אהרן