דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

ונתנה תוקף - שילוב מדהים בין מלים ומנגינה

יאיר שלג

16/11/2015

תקציר המאמר

יאיר שלג כותב על הפיוט "ונתנה תוקף" המעמיד את האדם מול הבורא, מול הקץ, מול הגורל, ועל ההתאמה המופלאה שבין המלים ובין הלחן שחיבר לו יאיר רוזנבלום, כמסמל את החיבור שבין יהדות לישראליות.

לתקציר המלא

 אל הפיוט - מלים, לחן וביצוע

 

 כשפנו אלי מאתר "הזמנה לפיוט" בבקשה לכתוב על פיוט קרוב ללבי לקראת ראש השנה, התלבטתי במה לבחור. מחשבה ראשונה היתה לבחור במזמור "לדוד ה' אורי וישעי", הנאמר מתחילת ראש חודש אלול. יש לי סימפטיה מיוחדת למזמור הזה לאו דווקא בגלל תוכנו, אלא בגלל עצם המנהג לומר אותו כבר מראשית אלול. יש קסם מיוחד לדעתי בעובדה שההכנות לימים הנוראים מתחילות כבר חודש קודם; כאילו תקופת זמן חדשה החלה, ולא רק כמה ימים בודדים החולפים במהירות.

כמובן שהתחושה הזו מועצמת במיוחד בעולם הישיבות, גם משום ששנת הלימודים הישיבתית מתחילה בראש חודש אלול, ובעיקר מפני שכל התקופה שמתחילת אלול ועד יום הכיפורים היא תקופה שלמה, בת 40 יום (לא במקרה, כמו הימים ששהה משה על הר סיני לקבל את הלוחות), שמלאות שיחות על תשובה, תיקון המידות והכנת הנפש לימים הנוראים. בימים שבהם למדתי בישיבה התקופה הזו נראתה לי עמוסה ואינטנסיבית מדי. אבל היום, כשגם הימים הסמוכים לראש השנה, ואפילו עשרת ימי תשובה, מלאים בחולין הרגיל של דיווחי עיתונות על שחיתות או פרסומות בעלות אופי זנותי בטלוויזיה, אני בהחלט מתגעגע לרצון הזה להתעלות ולהתקדש, עם כל העומס הרגשי שיש בו. לכן, העובדה שגם בחיים הלא ישיבתיים שלי אני עובר איזה שינוי קטן בראש חודש אלול, ולו גם אמירת "לדוד ה' אורי וישעי" בלבד, נותנת מבחינתי למזמור הזה משהו מהניחוח הישן של אלול, ולכן קסמו עבורי.

אחר-כך חשבתי על פיוטים שנאמרים בימי הסליחות, שקוסמים לי גם בגלל מנגינתם (פיוטים כמו "אדון הסליחות", או "אל נורא עלילה"), אבל בעיקר בגלל ההד שהם מחוללים בקרבי – הד לפעמים המעטות שבהן הזדמן לי לומר סליחות במניין ספרדי (מה לעשות, לא נולדתי בעדה המתאימה) והוקסמתי מהאופן שבו הקהל כולו שר את הסליחות והופך אותן לחוויית הזדככות של הקהילה כולה.

ואז נדדה המחשבה אל "ונתנה תוקף", והיה ברור לי שאחרי הכל, זה פיוט הימים הנוראים שלי! בשנים האחרונות התפרסם הפיוט הזה גם בקרב רבים שאינם פוקדים את בית הכנסת בתפילות מוסף של הימים הנוראים, שבהן הוא נאמר, וגם לא בתפילות הימים הנוראים בכלל – וזאת כמובן בשל הלחן המדהים שחיבר לו יאיר רוזנבלום, שהפך להמנון תכניות הרדיו בערב יום הכיפורים. עוד אגיע למנגינה הזו בהמשך, אבל אני צריך לומר מיד ש"ונתנה תוקף" מצמרר אותי כבר שנים ארוכות, הרבה לפני שהמנגינה הזו נודעה בציבור – פשוט בגלל המלים שלו.

אם ראש השנה ויום הכיפורים נחשבים אצלנו כימי הדין השנתיים, הימים שבהם אנחנו עומדים למשפט אצל בורא עולם על מעשינו בשנה שחלפה ובהם ייקבע גורלנו לשנה הבאה – אין כמו "ונתנה תוקף" כדי לבטא זאת בצורה הפשוטה והמצמררת ביותר (ואני תמיד מאמין שהצורה הפשוטה, ללא מליצות יתר, היא לעולם גם הנוקבת ביותר): "ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום…ובשופר גדול ייתקע וקול דממה דקה יישמע, ומלאכים ייחפזון וחיל ורעדה יאחזון ויאמרו הנה יום הדין לפקוד על צבא מרום בדין, כי לא יזכו בעיניך בדין". מה עוד צריך לומר כדי לחוש את אימת הדין? הרי בעצם מספיק היה לומר את "ונתנה תוקף" כדי למצות את כל מה שראש השנה אמור לומר לנו.

אבל "נתנה תוקף" הוא לא רק פיוט דתי, אלא גם שירה אנושית נשגבה. גם אדם אתאיסט לחלוטין, שאין לו תחושת עמידה לפני בורא עולם לא בראש השנה ולא בשום יום אחר, לא יוכל להתכחש לחוויה האנושית הבסיסית של עמידה בפני הגורל, עמידה שבה כל אחד מאתנו עומד בכל יום מחייו, שעה שעה, בפני השאלה הנוקבת "מי יחיה ומי ימות, מי בקִצו ומי לא בקִצו, מי במים ומי באש… מי ישלו ומי יתייסר, מי ירום ומי יישפל, מי ייעשר ומי ייעני".

כשחושבים על עוצמת המלים הללו, ברור לגמרי מניין נולד ייחוסו של הפיוט לר' אמנון ממגנצא, איש המאה העשירית, שאמר אותן לכאורה דקות לפני מותו לאחר שעונה למוות בידי עריץ נוצרי. חוקרי ימינו מפקפקים ברובם באמיתות הסיפור, אבל גם אם איננו אמת, מן הראוי שיהיה אמת. בוודאי נראה מתאים שמלים נוקבות כאלה ייכתבו על ידי אדם העומד בפני חוויה עזה של קירבה למוות, של עמידה בפני הגורל המצפה לכולנו.

וכמה אמת אנושית גדולה יש גם בסיומו של הפיוט, כאשר בסיומה של שנת פעילות ועשייה, ובתחילתה של שנה חדשה כזו, אנחנו גם מודים שאחרי הכל, אין יסוד לשחצנות המלווה לא פעם את מעשינו, לתחושתנו – בוודאי כשמעשי ידינו מצליחים ב"ה – שאין גבול ליכולותינו. הכל טוב ויפה, אבל "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר; בנפשו יביא לחמו; משול כחרס הנשבר, כחציר יבש וכציץ נובל וכענן כלה, וכרוח נושבת, וכאבק פורח וכחלום יעוף".

המלים האלה כאמור עומדות בפני עצמן, ומבחינה זו גם הניגונים הישנים שבהן נאמרו ראויים לגמרי. אבל בוודאי שהלחן שכתב יאיר רוזנבלום מעניק להן יתר משקל. משתי סיבות: קודם כל, זו יצירה (ואכן, כך ראוי לכנותה, ולא "מנגינה") שמהווה דוגמא מופלאה של התאמה בין מלים למנגינה. הלחן של רוזנבלום הצליח לחדור למהותן של המלים, לקצב התפתחותו של הפיוט, ולבטא את כל זה בתווים. הוא מתחיל בקול תרועה רמה, כראוי להכרזה על "תוקף קדושת היום", וממשיך "בקול דממה דקה". כשהמלים מדברות על כל באי עולם העוברים לפניו כבני מרון, הלחן נותן לך להרגיש בדיוק את המעבר הזה, וכך גם בשיאה של הדרמה: " מי יחיה ומי ימות, מי בקִצו ומי לא בקִצו".  

הגורם השני לעוצמתה של היצירה כבר אינו טמון בה עצמה, אלא בהקשר הרחב שלה. המתפלל, או המאזין, היודע שהיצירה נכתבה לזכרם של 11 בני קיבוץ בית השיטה שנהרגו במלחמת יום הכיפורים; היודע שהמלחין שלה הוא המלחין בה"א הידיעה של שירי הלהקות הצבאיות, שהן עצמן משיאי היצירה הישראלית; המתפלל הזה לא יכול שלא להתמלא ברטט גם לנוכח החיבור האולטימטיבי שקרה ביצירה הזו בין יהדות לישראליות – בין טקסט עתיק המיוחס לאדם שמסר נפשו על קידוש השם בימי הביניים ליצירה שחוברה לזכרם של מי שמסרו נפשם על הגנת הארץ בדורנו; בין תפילה שהיא שיאה של קדושת הימים הנוראים למלחין המזוהה כל כך עם התרבות החילונית של ימינו.

אם יש סיכוי לחיבור בין יהדות לישראליות, וזה הרי החיבור החשוב ביותר ליהודים החיים בישראל, אין לו היום סמל משמעותי יותר מאשר השורה הבאה: "ונתנה תוקף – מלים: ר' אמנון ממגנצא; לחן: יאיר רוזנבלום".

 

תוקעים בשופר, בית כנסת החורבה, ירושלים, באדיבות מוזיאון חצר הישוב הישן

 

יאיר שלג הוא חבר מערכת העיתון "הארץ" וחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה