דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

ונתנה תוקף – בין יהדות לישראליות

יאיר שלג

16/11/2015

תקציר המאמר

מה פשר העוצמה המתלווה ל'נתנה תוקף"? יאיר שלג על החיבור האולטימטיבי שבין יהדות לישראליות

לתקציר המלא

אם ראש השנה ויום הכיפורים נחשבים אצלנו כימי הדין השנתיים, הימים שבהם אנחנו עומדים למשפט אצל בורא עולם על מעשינו בשנה שחלפה ובהם ייקבע גורלנו לשנה הבאה – אין כמו "ונתנה תוקף" כדי לבטא זאת בצורה הפשוטה והמצמררת ביותר (ואני תמיד מאמין שהצורה הפשוטה, ללא מליצות יתר, היא לעולם גם הנוקבת ביותר): "ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום…ובשופר גדול יִתקע וקול דממה דקה יִשמע, ומלאכים יֵחפזון וחיל ורעדה יאחזון' ויאמרו הנה יום הדין לפקוד על צבא מרום בדין, כי לא יזכו בעיניך בדין". מה עוד צריך לומר כדי לחוש את אימת הדין? הרי בעצם מספיק היה לומר את "ונתנה תוקף" כדי למצות את כל מה שראש השנה אמור לומר לנו.

אבל "נתנה תוקף" הוא לא רק פיוט דתי, אלא גם שירה אנושית נשגבה. גם אדם אתאיסט לחלוטין, שאין לו תחושת עמידה לפני בורא עולם לא בראש השנה ולא בשום יום אחר, לא יוכל להתכחש לחוויה האנושית הבסיסית של עמידה בפני הגורל, עמידה שבה כל אחד מאתנו עומד בכל יום מחייו, שעה שעה, בפני השאלה הנוקבת "מי יחיה ומי ימות, מי בקִצו ומי לא בקִצו, מי במים ומי באש… מי ישלו ומי יתייסר, מי ירום ומי יישפל, מי ייעשר ומי ייעני".

 

כאבק פורח

לתת תוקף-נתנה תוקף 

מתוך מחזור וורמס, גרמניה, 1272, באדיבות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי

כשחושבים על עוצמת המלים הללו, ברור לגמרי מניין נולד ייחוסו של הפיוט לר' אמנון ממגנצא, איש המאה העשירית, שאמר אותן לכאורה דקות לפני מותו לאחר שעונה למוות בידי עריץ נוצרי. חוקרי ימינו מפקפקים ברובם באמיתות הסיפור, אבל גם אם איננו אמת, מן הראוי שיהיה אמת. בוודאי נראה מתאים שמלים נוקבות כאלה ייכתבו על ידי אדם העומד בפני חוויה עזה של קירבה למוות, של עמידה בפני הגורל המצפה לכולנו.

וכמה אמת אנושית גדולה יש גם בסיומו של הפיוט, כאשר בסיומה של שנת פעילות ועשייה, ובתחילתה של שנה חדשה כזו, אנחנו גם מודים שאחרי הכל, אין יסוד לשחצנות המלווה לא פעם את מעשינו, לתחושתנו – בוודאי כשמעשי ידינו מצליחים ב"ה – שאין גבול ליכולותינו. הכל טוב ויפה, אבל "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר; בנפשו יביא לחמו; משול כחרס הנשבר, כחציר יבש וכציץ נובל וכענן כלה, וכרוח נושבת, וכאבק פורח וכחלום יעוף".

 

החיבור האולטימטיבי בין יהדות לישראליות

ונתנה תוקף-בין יהודיות לישראליות 

יאיר רוזנבלום מקבל את פרס כינור דוד
צילום: משה מילנר
 באדיבות לשכת העתונות הממשלתית

המלים האלה כאמור עומדות בפני עצמן, ומבחינה זו גם הניגונים הישנים שבהן נאמרו ראויים לגמרי. אבל בוודאי שהלחן שכתב יאיר רוזנבלום מעניק להן יתר משקל. משתי סיבות: קודם כל, זו יצירה (ואכן, כך ראוי לכנותה, ולא "מנגינה") שמהווה דוגמא מופלאה של התאמה בין מלים למנגינה. הלחן של רוזנבלום הצליח לחדור למהותן של המלים, לקצב התפתחותו של הפיוט, ולבטא את כל זה בתווים. הוא מתחיל בקול תרועה רמה, כראוי להכרזה על "תוקף קדושת היום", וממשיך "בקול דממה דקה". כשהמלים מדברות על כל באי עולם העוברים לפניו כבני מרון, הלחן נותן לך להרגיש בדיוק את המעבר הזה, וכך גם בשיאה של הדרמה: " מי יחיה ומי ימות, מי בקִצו ומי לא בקִצו".

הגורם השני לעוצמתה של היצירה כבר אינו טמון בה עצמה, אלא בהקשר הרחב שלה. המתפלל, או המאזין, היודע שהיצירה נכתבה לזכרם של 11 בני קיבוץ בית השיטה שנהרגו במלחמת יום הכיפורים; היודע שהמלחין שלה הוא המלחין בה"א הידיעה של שירי הלהקות הצבאיות, שהן עצמן משיאי היצירה הישראלית; המתפלל הזה לא יכול שלא להתמלא ברטט גם לנוכח החיבור האולטימטיבי שקרה ביצירה הזו בין יהדות לישראליות – בין טקסט עתיק המיוחס לאדם שמסר נפשו על קידוש השם בימי הביניים ליצירה שחוברה לזכרם של מי שמסרו נפשם על הגנת הארץ בדורנו; בין תפילה שהיא שיאה של קדושת הימים הנוראים למלחין המזוהה כל כך עם התרבות החילונית של ימינו.

אם יש סיכוי לחיבור בין יהדות לישראליות, וזה הרי החיבור החשוב ביותר ליהודים החיים בישראל, אין לו היום סמל משמעותי יותר מאשר השורה הבאה: "ונתנה תוקף – מלים: ר' אמנון ממגנצא; לחן: יאיר רוזנבלום".