דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

ואמרתם זבח פסח?

מישאל ציון

16/11/2015

תקציר המאמר

מישאל ציון כותב על כוחה של האמירה, במיוחד בליל הפה-סח, ומציע כמה רעיונות לליל הסדר.

לתקציר המלא

ואמרתם זבח פסח?

געגועים לקורבנות

משך דורות ושנים שיאו של חג הפסח היה קורבן הפסח שהיינו מקריבים בזמן שבית המקדש היה קיים. ממרחק אלפיים שנות חורבן, קשה לי להתגעגע לעבודת הקורבנות שבמקדש, או לומר בפה מלא משפטים המביעים תקווה שנזכה לשוב אל המקדש בכדי ש"נֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים אֲשֶׁר יַגִּיעַ דָּמָם עַל קִיר מִזְבַּחֲךָ לְרָצוֹן". אני בדרך כלל מעדיף שמה שיהיה לרצון לא יהיה הדם על קיר המזבח, אלא ש"יהיו לרצון אמרי פינו".

ובכל זאת, מי שיעלה לרגל אל בני דודינו השומרונים כאשר הם חוגגים את זבח הפסח שלהם, עשוי למצוא משמעות מחודשת בזבח הפסח המוקרב שם. משפחות משפחות, מתקבצים השומרונים המעטים שנותרו על מנת לקרוא בקול אחד את סיפור היציאה ממצרים, בטרם ישחטו כל אחד את כבשו ויזרקוהו לבור הצלייה. הבשר החי והמדמם מתערבב בעלי המרור הטרי והירוק שהם כורכים סביב הכבשים, ויחד מכתימים את בגדי הלבן של ראשי המשפחות, ובאמצע ה"בלגאן" של חגיגת הזבח הזו מוזמן יהודי לחוש לרגע את העוצמה והרגש הטמונים באותו ריטואל עתיק יומין, שבו גורלו של עם מתקשר עם גורלו של כבש, והדם על המשקוף הופך לדם של הצלה, דם של פסיחה ובחירה.

אך כאשר התייתמנו מהמקדש, זכינו במתנה אחרת: המילים. כעת לא עוד עשן הקורבנות, אלא "עשן" המילים עומד במרכז. הן מוצעות לאל עליון עטופות בענני ניגון ופיוט, שאמורים לסייע למילים לפתוח שערי רצון. לא עוד פרות וכבשים, אלא מעתה "ונשלמה פרים שפתינו". אנו מוזמנים לבצע את עבודת הנפש שלנו במילים ובניגונים, אשר יכולים לעיתים לחשוף את בשרנו החי בצורה הרבה יותר משמעותית מבשר הקורבנות.

 

 

מהפכת הדיבור של חז"ל

החורבן הכריח את חז"ל לשנות את חג הפסח מן הקצה אל הקצה. הם המירו את מרכזיותו של זבח הפסח המשפחתי בריטואל משפחתי של מילים. זוהי המהפכה של ההגדה כפי שעיצבוה חז"ל. מלילה של קורבנות והלל (התלמוד הירושלמי מעניק תמונה מרהיבה של ליל הפסח בתקופת המקדש כאשר משפחות היו מסיימות את הארוחה על גגות ירושלים: פסחא כזיתא והלילא מתברא אגרא = אוכלים כזית מקורבן הפסח ושרים הלל עד שהגג חושב להישבר...), הפך הסדר ללילה של סיפורים, ולא סתם סיפורים, אלא סיפורים מעצבי זהות, סיפורים שיוצרים חוויה כה חזקה, עד שלרגע אנחנו מתבלבלים – האם רק שמענו את הסיפור, או שהיינו באירוע עצמו? העבר וההווה מתאחדים, ויציאת מצרים הופכת לכאן ועכשיו, בכל דור ודור.

היכולת של המילים להיות חזקות יותר ממעשים (או כדברי המשנה: "נמצא האומר בפיו יתר מן העושה מעשה"), מתחדדת במיוחד בליל ה"פה-סח". מרכזיותה של האמירה בליל הפסח עומדת במרכז הפיוט של ר' אהרן הכהן. ההזמנה "ואמרתם זבח פסח" אינה רק הזמנה לקהל הפייטנים לענות את פזמון השיר. אם בעבר "זבחתם זבח פסח", אזי היום "אמרתם זבח פסח", ואל לנו לרגע לחשוב שיש בכך ירידת הדורות. אמירת זבח פסח הינה משמעותית כמו ואולי אפילו יותר מזביחתו. מרכזיותה של פעולת הדיבור בפיוט חוזרת שוב ושוב – פעם בשירה ("הרימו קול שירים"), פעם באזכרה ("נסי אל זכרתי"), פעם בסיפור ("וחסדיו סיפרתי"), ולבסוף: "יאמרו כל חוסיך, טוב לחסות בה'".

דומה שלא בכדי עומדת פעולת הדיבור בלב ליבה של חגיגת החירות. למילים יש כח משחרר, שכן הן יוצרות עולם אלטרנטיבי. לעבדים קשה לשמוע מילים חדשות ("ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה"), בדיוק בגלל שהן מאיצות בהם לדמיין עולם אחר, עולם חדש. המילים – ויהיו אלה מילות תפילה או פיוט, מילות תקווה או אפילו מילות שיחה, יוצרות מימד חדש של מציאות אשר מאפשרות לנו מפלט מהכאן ועכשיו המשעבד, אל עולם אחר, עולם נשגב יותר, חופשי יותר. ואכן, אחת מתחנותיו הראשונות של המסע לחירות של עם ישראל עובר בהר סיני, בו במעמד של דיברות ודיבורים, זכינו לסוג חדש של חירות, "חרות על הלוחות". אם עולם העבדות הוא עולם של שתיקה והכנעה, עולם החירות הוא עולם של דיבורים, ודומה שהיהודים לקחו רעיון זה עד הקצה, ממלאים את העולם בדיבוריהם, כשהמולת המלל של בתי המדרש מגיעה עד למרום.

 

 

כמה רעיונות לליל הסדר

עם כל הכבוד למילים ולאמירות, כוחן המשחרר עלול לעיתים גם להפוך לכבלי שיעבוד. לילות הסדר שלנו דומים פעמים רבות כמי שכבולים אל מילות ההגדה, ואנו ממללים את ההגדה במהירות הולכות וגדלה בכדי להגיע אל השחרור הנכסף של "שולחן עורך". אך ההגדה אינה מבקשת להיקרא כסידור תפילה, כטקס רק של דיבור מהדף. ההגדה היא רשימה של הוראות הפעלה, אשר מנחה אותנו: "כאן תשאלו", "כאן תספרו", "כאן תשברו" ו"עכשיו תציגו". ההגדה קמה לתחייה ברגע שאנחנו קוראים אותה כך, ופתאום הלילה מתמלא בפעילות ומשמעות. המילים יכולות להיות משמעותיות, לברוא עולמות ולמלא את מקומם של הקורבנות, אך יש בהן גם משהו מגביל. לכן כדאי, דווקא בליל הפה-הסח, להתנסות בצורות שונות של דיבור, ולא לשכוח גם לגוון בקצת שירה ופיוט.

בין הרעיונות לגיוון ליל הסדר, אשתף אתכם בכמה מהאהובים עלי במיוחד:

יש שמעלים על נס בליל הסדר את שאילת השאלות, ולצד חידונים או עשיית מעשים מפתיעים שכל תפקידם לעורר שאלות (כעצת הרמב"ם), גם מציעים לתת פרס לכל מי שישאל שאלה טובה, ולאו דווקא למי שיודע את התשובה.

יש שנוהגים מנהגים מפתיעים מסוגים שונים: מנהגם של יוצאי פרס ואפגניסטן להכות זה את זה בבצל ירוק בזמן שירת "דיינו"; המנהג הידוע להחביא עשר פיסות חמץ בזמן בדיקת חמץ ולשחק עם הילדים "חפש את המטמון"; מנהג שחידשנו אצלנו במשפחה הוא "תחרות אכילת מרור", בו כל אחד מכניס לפיו חתיכה הגונה של מרור חריף, והראשון לבכות הוא המפסיד...

לילות סדר מלאים בילדים הם הזדמנות מצוינת לשבור את שגרת הקריאה מן ההגדה בכמה הצגות: הילדים מתחפשים למי שיצאו ממצרים ודופקים בדלת (כמנהג יהודי בבל); או הצגה עכשווית קצת יותר בה מגישים "מהדורת חדשות" היישר ממצרים המופגזת בעשר המכות, וה"מרחב המוגן" שבגושן; או שמא אליהו הנביא המספר על לילות הסדר האחרים שבהם ביקר, וחמורו השיכור מקצת יותר מדי יין...

את המנהג הידוע של קריאת דברי תורה מתוך ההגדות השונות אפשר לרענן בעזרת בקשה מן המשתתפים להכין מראש קטעים מסוימים מתוך ההגדה. אפשר לבקש ממישהו העובד עם ילדים להכין את "ארבעת הבנים" ולהעביר משהו מחוויותיו היומיומיות, או לבקש מעורך הדין של המשפחה לדבר על "עבדים היינו", וחוקי עבודה ועבדות בישראל, או מהפסיכולוג לדבר על שעבוד נפשי והתמכרויות...

לבסוף, אפשר לאסוף שירים מתאימים ולגוון בהם את חוויית הקריאה והדיון: שירי אביב, שירי חירות וכמובן שירי הלל והודיה, אשר משלימים את האמירות שבהגדה בכמה אמירות עכשוויות.

 

 

 

מישאל ציון לומד ומלמד במכון הרטמן בירושלים ומעביר סדנאות לקראת ליל הסדר ברחבי הארץ. יחד עם אביו, נעם, כתב את "הלילה הזה: הגדה ישראלית" www.afikoman.co.il

האיורים מאת מישל קישקה, מתוך ה"הגדה הישראלית"