דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

ואבית תהילה מבשר ודם

ליאור אנגלמן

16/11/2015

תקציר המאמר

הפיוט "אשר אימתך" מצייר תמונה יוצאת דופן של משולש היחסים שבין הקב"ה, האדם והמלאכים. הרב ליאור אנגלמן בוחן את השאלה העולה מן הפיוט - מה לו, לאל רם ונישא, ולאדם - קרוץ חומר ושוכן עפר.

לתקציר המלא

אל הפיוט - מלים, לחן וביצוע

 

בעיצומו של יום הכיפורים, בד בבד עם הכנות העולה מן הוידוי, המציבה מראה לא פשוטה אל מול האדם המתוודה על עוונותיו ומתוודע לחולשותיו, צצה לה מחשבה. אם כל כך רבו עוונותינו ועצמו מִסַפֵּר, אם קרוצי חומר אנחנו העומדים לנוכח אבינו שבשמיים ככלי מלא בושה וכלימה, כחומר ביד היוצר, אם כך הם פני הדברים, מדוע כרת עמנו רבונו של עולם את הברית? מה לו, לאל רם ונישא ולנו, שוכני עפר? מדוע מקדיש רבש"ע יום תמים במהלך השנה שכל תכליתו לכפר עלינו, יממה שכל מגמתה לשוב ולחדש את הברית הקדומה מתוך ידיעה ודאית כי אנו, בעוונותינו, נשוב וניכשל ברבות הימים? לשם מה לו, לאין סוף, לתת תקוותו בנו, בני אנוש נפסדים? מדוע אין די לו באותן בריות מושלמות שברא, שרפים ומלאכים, הנותנים באהבה רשות זה לזה ומפארים: "קדוש, קדוש, קדוש ה' צבאות, מלא כל הארץ כבודו"? אין בהם חטא בבריות הללו, אין שנאה ותחרות, ובכל זאת משליך רבונו של עולם יהבו עלינו. מתמיה הדבר!

הפיוט "ואבית תהילה" אינו נותן מענה מפורש לשאלה, אך מחדד ומעצים את העובדה כי האל מבקש את תהילתו דווקא מאיתנו, בני האדם, ורומז כי הוא עושה כן דווקא בשל מגבלותינו.

"אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ בְּאֶרְאֶלֵּי אֹמֶן, בְּאַבִּירֵי אֹמֶץ, בִּבְלוּלֵי קֶרַח, בִּבְדוּדֵי קֶדַח, וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם "- המלאכים יראים מרבש"ע, יראתו כבר עליהם, ועוצם שלטונו ניכר בהם, אך המצב המוגמר הזה אינו עונה על משאלתו האמיתית של בורא העולם, ולכן:

"וְאָבִיתָ תְהִלָּה מִגְּלוּמֵי גוּשׁ" (יצורי אדמה) "מִגָּרֵי גַיְא" (דרי הארץ) "מִדְּלוּלֵי פֹעַל" (מעוטי מעשים טובים) "מִדַּלֵּי מַעַשׂ" (עניים במעשים). הקב"ה מתואר כאן כמי שמתאווה, (לא פחות מכך!) לתהילה שתעלה דווקא מן הארץ, מאיתנו בני האדם על כל יצרינו וחולשותינו. המלאכים מכונים 'עומדים', מצבם סטטי, אך ריבונו של עולם הוא מקור החיים, מקור התנועה וההתעלות המתמדת, וככזה מתבקשת מלכותו דווקא על בני האדם, יצורי התנועה, בעלי החסרונות, אך גם אלה המסוגלים להשלימן דרך מפגש עם תהילתו של ה'.

אמנם איננו "פּוֹתְחֵי קָדוֹשׁ, פּוֹצְחֵי בָרוּךְ, צְדוּדֵי אַרְבַּע ִוּצְנוּפֵי שֵׁשׁ שֵׁשׁ", אין לנו ארבעה פנים ולא שש כנפיים כמלאכים, ותחת זאת אנו "קְרוּאֵי אַיִן, קוֹרְאֵי בְחִנּוּף, רְחֵקֵי אֱמֶת וְרֵיקֵי צֶדֶק", אך דווקא בשל כך מתאווה הקב"ה שנתרומם מאשפתות לגבהים ומהעדר האמת להכרה במלכותו.

ביום הכיפורים, בו אלומת האור חושפת את כל חולשותינו, מנחם אותנו בעל הפיוט כי לעתים החיסרון הוא הוא היתרון הגדול, והתאווה אלוקים לכרות את בריתו עמנו, ברית האין סוף עם המוגבל. ברית המורה כי מלכותו תלוייה דווקא בנו. כיוון שהברית הזאת דו צדדית מובטחים אנו במחילתו של בורא עולם, שהרי "אם עוונות תשמור י-ה ה' מי יעמוד", לא נוכל לקיים את הברית אם משא העוונות יוותר על שכמנו. אמנם אימתו על המלאכים, אך כאמור, מתאווה הוא לתהילתנו, וזהו מקור תקוותנו.

ביום בו אנו מודיעים כי חיינו הם כציץ נובל וכצל עובר, וחלישות הדעת עלולה לאחוז בנו, תומך בנו בעוז סופו של הפיוט:

וְאָבִיתָ תְהִלָּה

מִבָּשָׂר וָדָם     מֵהֶבֶל וָתֹהוּ

מֵחָצִיר יָבֵשׁ     מִצֵּל עוֹבֵר

וּמִצִּיץ נוֹבֵל     מַשְׁלִימֵי נֶפֶשׁ

מַפְרִיחֵי רוּחַ     וּמְעִיפֵי חַיָּה

וַחֲנִיטֵי נְשָׁמָה     וּמוֹצִיאֵי יְחִידָה

וְנִשְׁמָעִים בַּדִּין     וּמֵתִים בַּמִּשְׁפָּט

וְחַיִּים בְּרַחֲמִים     וְנוֹתְנִים לְךָ פְּאֵר חַי עוֹלָמִים

     וְתִפְאַרְתְּךָ עֲלֵיהֶם

 

                                                                                      בית הכנסת הספרדי בטיביליסי גאורגיה 2006    

                                                                                

הרב ליאור אנגלמן הוא ר"מ בישיבת "עטרת כהנים" בירושלים העתיקה ומלמד במדרשת הרובע