דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

התרת נדרים וענבי הדם

הרצל חקק

16/11/2015

תקציר המאמר

המשורר הרצל חקק בשירים משלו על התרה של נדרים ושל סבכי החיים

לתקציר המלא

 

אל הפיוט – מלים, לחן וביצוע

 

סבא מורד בן רפאל חקק עלה ארצה כמה חודשים אחרינו. בעיר הקדושה מצא לעצמו משכן בבית אבות ירושלמי, והיה עושה דרכו ברגל לביתנו. ביום הכיפורים אהב להתפלל עמנו ותמיד ידע לספר בהתרגשות על החשיבות של כל נדרי והתרת נדרים. שופע היה בסיפורי עם שעברו מדור לדור, וברבים מסיפוריו הדגיש את חשיבות הסליחה, בקשת מחילה מחברים – והעיקר לדעת להתיר נדר לפני יום הכיפורים. "אסור לנדור נדר שפוגע באחרים", לחש סבא.

אחד מסיפוריו עסק בסוחר יהודי שראה כיצד שכנו הערבי עושק משפחה של יהודים, גונב את רכושם, ואותו סוחר נָדר נֵדֶר לא להיות מעורב בכך. "מאחר שנדרתי נדר, איני יכול להלשין לשלטונות", אמר לאשתו. יום הכיפורים קרב, וכאשר ניגש הסוחר לכרמו לבצור את ענביו, ראה כי כל ענב שהוא מנסה לאכול, שותת דם ולא מיץ ענבים. העץ כולו היטלטל, רועד בסערה. שאל הסוחר את הרב וזה שאל אותו: "האם עמדת על דם רעך? האם שתקת כשעשו רע למישהו". סיפר לו הסוחר על הנדר, והרב חייבו בהתרת נדרים.

סבא סיפר כיצד הדליק האיש נר, והנר רעד בעֵין הסערה. לאחר שביקש מחילה וחזר בו מנדרו, חייבו הרב לשתות מים זכים.  זכרתי סיפורו זה כשכתבתי "הנר רועד בעין הסערה"- וזכרתי מאז כמה חשובה התרת נדרים. באחת השורות כתבתי: " הַמַּיִם בְּפִי זַכִּים. אֵלֶּה הַיָּמִים שֶׁנִּשְׁתֶּה".

 


מתוך 'מנהגים', הולנד, 1774, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

 


הַתָּרַת נְדָרִים – שלוש תפילות בלחש ביום הדין / הרצל חקק

 

הַצֹּפֶן נִשְׁבַּר, הַכְּאֵב הוּאַר

תְּרוּעָה וּשְׁבָרִים, עוֹד לֹא נְעִילָה

 

מִי יַתִּיר כָּל סִבְכֵי הַחַיִּים

מִי יַתִּיר קְשָׁיִים

וּמִי יַתִּיר אֶת הָעֲבַרְיָנִים

 

שִׁבְרֵי אוֹתִיּוֹת כְּמוֹ חוֹבְרִים

שָׁבִים כָּל הַסּוֹדוֹת, כָּל

רָזֵי הַצֹּפֶן

שֶׁאָבְדוּ, בִּכְתָב רָשִׁ"י,

בְּתַּרְגּוּם אֲרַמִּי, שְׁבוּעוֹת

וְקוֹנָם, נְדָרִים יְקָרִים

כְּיוֹצְרֵי דֶּרֶךְ, תּוֹחֶלֶת, כִּבְנֵי עַם,

כַּאֲנָשִׁים

בְּצֶלֶם

 

כִּי זוֹ הָרוּחַ עוֹד תָּשׁוּב,

הָרוּחַ שֶׁרוֹצָה לָדַעַת, לְהָבִין, לִנְשֹׁב

וְלִנְשֹׁם

 

וְאֵלֶּה הַחַיִּים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם זֹהַר וְתֹם

עַד תֹּם

 

 

צִמָּאוֹן לָדַעַת, פֶּלֶא קְדֻשָּׁה

הַמַּיִם בְּפִי זַכִּים. אֵלֶּה

הַיָּמִים שֶׁנִּשְׁתֶּה

חוֹלְמִים וִיתוֹמִים

אֶת חַיֵּינוּ לָדַעַת

דּוֹבְבִים לַחַשׁ

בְּלֵב הוֹמֶה, יְהֵא שְׁמֵיה, לְהַחְרִישׁ

עִם פֶּלֶא הַקַּדִּישׁ

 

 

 


הַמַּעְיָן נִבְקַע, הַנֶּדֶר שֶׁנִּשְׁאַר

נָתַתָּ קְדֻשָּׁה, נָתַתָּ תֹּקֶף

וְהֵדֵי שׁוֹפָרוֹת כְּמוֹ בּוֹקְעִים

הֵדִים הֵדִים, בִּבְכִי

שׁוֹבֵר, קוֹל

שֶׁל צִנַּת בְּאֵר

 

זֶה הַזְּמַן

לִרְאוֹת

בְּתוֹךְ קַרְנֵי הַמַּחְשָׁךְ

לִרְעֹד

עַד  יֹפִי בֵּין עַנְפֵי הַסְּבַךְ

וְזֶה יָבוֹא

הָאֲבָרִים הַשְּׁבוּרִים רוֹצִים

חֶרְדַת סְעָרָה,

נְתַתֶּם לִבְּכֶם לִבְכּוֹת

עִמִּי אֶת כָּל הַצְּעָקָה וְהַשִּׁירָה

יַחַד

נֵלֵךְ בַּשַּׁיָּרָה

 

נֶאֱמַץ לָחוּשׁ

אֶת הַמֶּתֶק שֶׁמֵּעֵבֶר

לְמֵי מָרָה, כִּי אַשְׁרֵינוּ

וְאַשְׁרֵי

 

וְזֶה יֶחֱזַק מִכָּל תִּשְׁרֵי

מִכָּל נִדְרֵי

הַנֵּר בּוֹעֵר בְּעֵין הַסְּעָרָה,

וְזֶה, וְעַד, וָעֶד -

בַּנְּדָרִים הָאֵלֶּה נִשָּׁאֵר,

וְלֹא תִּהְיֶה עוֹד

הַתָּרָה


 


ספר החזן, גרמניה, 1825, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב