דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

התרבות הסמויה מן העין

רוני איש-רן

16/11/2015

תקציר המאמר

לתקציר המלא

לפני מספר שבועות הגעתי לביקור בביתו של חבר פייטן. במקרה הגיעו לבקר באותו ערב פייטנים נוספים וביניהם מחשובי הפייטנים במסורת הספרדית ירושלמית כיום. באיזשהו שלב (כצפוי) פנה אחד החברים אל הפייטן הבכיר ביותר בחבורה וביקש ממנו שישיר. אותו פייטן החל לשיר שיר של אום כולתום, בערבית (לשיר שבחר עדיין לא נכתבו מילים בעברית) כשכולנו מלווים אותו בשירת ליי ליי .. במקומות המיועדים לנגינת התזמורת. בסיום השיר, לאחר שהבענו את התפעלותנו מהביצוע המרומם והתכוננו לעזוב, אמר אחד הפייטנים - אברך בישיבה - לפייטן הבכיר: "נו, תגיד 'קדיש'" (כשמסיימים לימוד תורה, קריאת תהילים, טקסטים קדושים אחרים, שירת הבקשות וכדומה נוהגים לומר 'קדיש'). הפייטן הבכיר הביט בו במבט תמה כשואל "מה פתאום קדיש?" והאברך אמר: "שרנו שיר"...

עבור אותו אברך ורבים כמותו, המוסיקה הערבית, המהווה חלק בלתי נפרד מעולם הפיוט והתפילות, קיבלה מעמד כמעט קדוש לכשעצמה, כך שגם כאשר היא מושרת באירוע חולין ובמילות החול הערביות שלה, היא נתפסת רגשית כחוויה דתית המצדיקה אולי אמירת 'קדיש' בסיומה.

הסיפור הזה הוא דוגמא לתופעה שמתפתחת מזה שני עשורים ויותר בה המוסיקה הערבית יוצאת את גבולות בתי הכנסת ומקבלת קיום עצמאי כתרבות מוסיקלית ולאו דווקא בהקשר הפיוטי-יהודי שלה. תופעה זו, אשר באופן הגיוני ניתן אולי היה לשייך אותה לדור החזנים הותיקים ביותר ואף לכאלו שכבר אינם בין החיים, כאלו שחיו בזמן התפתחות והיווצרות מוסיקה זו ובתקופה בה היא תפסה את מקומה במסורת הפיוט והחזנות הירושלמית, לא רק שלא מתפוגגת עם היעלמותו של דור הפייטנים הקודם, אלא אף הולכת מתרחבת ומעמיקה יותר ויותר עם השנים.

המוסיקה הערבית-קלאסית פופולרית כיום, אולי יותר מבכל זמן אחר, בקרב בני נוער ובחורים צעירים אשר גדלים בבתי הכנסת האמונים על הנוסח ה'ירושלמי'. אם בעבר ידעו הפייטנים לבצע שירים ערביים ולאלתר במקאמים השונים, מתוך לימוד שמיעתי שנעשה בעל-פה מאב לבן וממורה לתלמיד, כיום, הדור הצעיר אינו מסתפק בכך. בני הנוער בני המסורת כבר אינם מסתפקים בקול ככלי הביצוע היחידי שלהם אלא משתלמים גם בנגינה בכלי נגינה מזרחי, (תופעה שלא הייתה שכיחה בדורות הקודמים). כך הם מעמיקים את הידע התיאורטי ומשכללים את יכולות הביצוע שלהם, גם בשירה. הם גם אינם מסתפקים בביצוע העברי-פיוטי לשיר הערבי ועמלים קשות להשיג את הביצועים המקוריים-ערביים של השירים. כתוצאה מכך, הפך דור הפייטנים החדש קפדן מאד בכל הנוגע לביצוע השירים בין אם בעברית או בערבית. ניתן למצוא כיום בחורים צעירים, יותר או פחות, המסוגלים לבצע מוסיקה מורכבת ומאתגרת, בשירה ובנגינה, תוך התייחסות מוקפדת לכל  מרכיביה המוסיקליים ברמה שלא הייתה מביישת אף מבצע בעולם הערבי, בהווה או בעבר.

חלק מאותם נערים-בחורים אף שולטים שליטה כמעט מוחלטת בהיסטוריה של המוסיקה הערבית - הם יודעים לציין לגבי כל שיר, בנוסף למאפיינים המוסיקליים שלו,  כמו המקאם והמקצב, גם את שם המלחין, שם המבצע, את שנת היווצרותו ואם הופיע בסרט אז גם את שם הסרט ושנת הופעתו. תופעה נפוצה מאד הן בקרב נערים והן בקרב מבוגרים, פייטנים ולא-פייטנים, היא סחר חליפין בפרטי אספנות כגון שיר ערבי מ-1910 שקשה מאד להשגה תמורת ביצוע נדיר לשיר ידוע יותר וכיו"ב. בנוסף לכך בקיאים אותם בחורים גם בפרטים ביוגרפים של דמויות המלחינים והמבצעים הנערצים עליהם. לא מזמן ניגש אלי תלמיד לחזנות (נער בן חמש עשרה) וסיפר לי בהתרגשות רבה כי הצליח להשיג דיסק עם ביצועי כל הפיוטים בספר הפיוטים (כמה מאות) במקורם הערבי (מדובר בשירים שרובם הולחנו במחציתה השניה של המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20). לא אחת אני מוצא עצמי במהלך חזרות למופעי מוסיקה פיוטית-ערבית, נקלע לדיונים סוערים בשאלה האם עלינו לבצע את גרסת השיר המוקלטת או שמא את גרסת הסרט או לחילופין, האם להיצמד לגרסת הזמר/ת המבצע/ת או שיותר נכון לנגן את גרסתו הפחות מוכרת אך יותר מחייבת של המלחין. הלהט וההתלהבות בדיונים אלו מזכיר לעיתים דיונים בסוגיות תלמודיות והלכתיות בבתי המדרש.

מסתבר כי ישנו ציבור רחב בארץ, אשר זהו עולמו המוסיקלי. התרבות הזו חיה בקרב אלפי בני נוער (המשתייכים כיום בעיקר לציבור החרדי-מזרחי) באופן כזה אשר זו המוסיקה היחידה שהם צורכים. ומושאי ההערצה שלהם הם דמויות כמו מוחמד עבדל ווהאב, אום כולתום, פריד אל אטרש וקודמיהם (מלחינים וזמרים אשר פעלו במצרים, בעיקר במחציתה הראשונה של המאה ה-20).

המוסיקה הערבית כבר אינה משמשת רק ככלי לשירת הפיוטים והתפילות אלא מהווה תרבות מוסיקלית עצמאית החיה ורוחשת מחוץ לגבולות בתי הכנסת. דור הפייטנים וחובבי הפיוט הצעירים הפכו למעין 'מועדון מעריצים' בכל הקשור במוסיקה הערבית של מאה חמישים השנים האחרונות, והגבולות בין קודש לחול, בין עולם הפיוט היהודי-דתי ובין תרבות המוסיקה הערבית-חילונית מטשטשים והולכים.

'מועדוני מעריצים' קיימים גם סביב סגנונות ומוסיקאים שונים בארץ ובעולם (שנות ה-60', אלביס פרסלי, בוב מארלי ועוד) אולם בד"כ מדובר באנשים אשר חיו באותן שנים בהן פעלו המוסיקאים הנערצים, חוו את פריצתם ופריצת הסגנון המוסיקלי שיצרו, ומה שמניע אותם בדרך כלל הוא הרצון לשמר ולהחיות את התקופה והסגנון ובעיקר, הערכתם והוקרתם לאמנים. כאן מדובר בצעירים, אשר לעיתים אפילו הוריהם עדיין לא נולדו בזמן היווצרותה ופריחתה של המוסיקה אותה הם צורכים באדיקות ואשר היא כל עולמם המוסיקלי.

קיימת פה אם-כן תרבות החיה בתוך התרבות הישראלית אשר חוץ מאלה הצורכים אותה, כמעט ואף אחד לא מודע לקיומה. הסיבה לכך שתרבות זו היא נחלתו של ציבור מאד מסוים, נעוצה בעיקר בעובדה כי המקום בו היא חיה ומשתמרת הוא בית הכנסת, ובמידה מסוימת, גם הישיבות החרדיות-מזרחיות. הציבור הרחב אינו מודע לקיומה של תרבות זו ובוודאי שאינו מכיר אותה ובקיא בה, גם לא הציבור הדתי הכללי, זאת ככל הנראה בשל הדומיננטיות של המסורת האשכנזית במערכת החינוך הדתי (נוסח התפילה, החזנים בבתי הספר ובצבא וכדומה הם ברוב המקרים אשכנזיים).

יש לציין כי בעולם הערבי עצמו קיימת ירידה מתמדת ברמת הפופולריות של המוסיקה הערבית-קלאסית וההתעניינות בה, בודאי בקרב הצעירים ובודאי שההתעניינות בה אינה דומה לאופן בו חיים אותה צעירים יהודים אלו. ניתן לומר כי תרבות זו, כפי שהיא קיימת וחיה בעולם הפיוט היהודי-מזרחי היא ייחודית וחסרת אח ורע כיום.

מה אם כן במוסיקה הערבית גורם לאנשים לצרוך אותה, לחיות אותה ולהתמכר לה, גם כמאה שנים לאחר היווצרותה ושיא פריחתה? תשובה לשאלה זו היא נושא למאמר נפרד ואולי אף לעבודת מחקר. אולם די ברור כי השפעתה החווייתית-רגשית על ציבור צרכניה היא ייחודית וספק אם קיימת באופן זהה בתרבויות מוסיקליות אחרות. אולי יש משהו בריגוש אותו יוצרת המוסיקה הזו הגורם לך לרצות להכיר ממנה עוד ועוד, להעמיק בה, וממש לחיות אותה עד שהיא הופכת למרכיב קבוע ולעיתים יחידי בחייך התרבותיים-מוסיקליים - סוג של התמכרות.

ניתן אולי היה לתלות את התופעה בצורך בחיזוק הזהות המזרחית, אולם לשם כך אין צורך לנדוד לקהיר של ראשית המאה ה-20. המוסיקה ה"ים תיכונית" המזוהה (בטעות) עם התרבות המזרחית, נמצאת כיום בשיא פריחתה בארץ, חלק מלחניה זוכים אף הם למילות קודש ומבוצעים בחתונות ובאירועי שמחות אחרים. אולם ככלל, מוסיקה זו אינה חודרת את עולמם של צרכני המוסיקה הערבית וזוכה להתעלמות מצד רוב הציבור החרדי-מזרחי.

אולי מדובר בחיבור למוסיקה אותה ינקו אותם 'מכורים' כילדים בבית הכנסת, אך גם בהקשר זה נדמה כי זו תופעה מרחיקת לכת שכן, אנשים רבים גדלים בבתי כנסת עם סגנונות מוסיקליים שונים ואולי אף מחבבים מאד את סגנון התפילה עליו גדלו, אולם הם אינם הופכים למומחים לסגנון המוסיקלי של בית הכנסת ולמקורותיו התרבותיים ובוודאי שלא מפתחים תרבות הערצה כלפי יוצריו ומבצעיו (אם הם אכן מוכרים להם) .

נדמה כי תופעה זו, בה המוסיקה של בית הכנסת הופכת בקרב צעירים למוסיקה היחידה אותה הם צורכים ומבחינתם היא הדבר הכי חי ועכשווי, גם בצורתה החילונית-ערבית, היא ייחודית ויוצאת דופן.

ולסיום: אורי קרויזר בטורו באתר זה שואל: "האם ניתן להרגיש בן בית במסורת שלא גדלת בה"? קשה לי באופן אישי לענות על השאלה הזו ביחס למוסיקה הערבית, שכן אני גדלתי בתוך המסורת המוסיקלית הזו ולא נדרשתי לעבור את תהליך ההיחשפות וההיפתחות לצליל הזר מאד לאוזן הישראלית. אולם יש לי לא מעט חברים שנחשפו דרכי למוסיקה הזו בשלבים שונים של החיים. לאחר ההלם הראשוני והתמיהה "מה לבחור צעיר כמוני, ישראלי, צרכן של מוסיקה מערבית, ולמוסיקה ערבית"? וכן, גם לאחר האזנה מרובה והתרגלות למרקם המוסיקלי, לסגנון השירה ואופן ההבעה, הם עברו תהליך, שכנראה אין ממנו חזרה, וכיום המוסיקה הערבית היא אולי הדומיננטית ביותר ברפרטואר הסגנונות המוסיקליים אותם הם צורכים.

רוני איש-רן

רוני איש-רן הוא מורה לשירת הפיוט המזרחי, פייטן ומלחין, מנהל להקת 'שחרית'

למרחב האישי של אורי קרויזר:               האם ניתן להרגיש בן בית במסורת שונה משלך?

למרחב האישי של טל אורה בר:               שמחה בתחייה, גם אם רחוקה מהמקור  

למרחב האישי של אהרן פוירשטיין:           קידוח עמוק למציאות אחרת

למרחב האישי של רוני איש-רן:                 תחיית הפיוט – האמנם?

למרחב האישי של יאיר הראל:                  הפיוט של מחר

 

© כל הזכויות שמורות לרוני איש-רן