דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

הרת עולם - על לידת העולם בראש השנה

שרה פרידלנד בן-ארזה

16/11/2015

תקציר המאמר

הביטוי 'היום הרת עולם' הוא ביטוי חריג לא רק מבחינה לשונית. תיאור בריאת העולם כלידה נדיר מאוד במקורות היהודיים.
במאמר נתחקה אחר מקורו של הביטוי, ונבחן הדהודים לדימוי היחס בין הקדוש ברוך הוא לעולמו כיחס של הורה לצאצא בקריאות ובהפטרות של ראש השנה. דרך הורים שונים הנזכרים בפרקי מקרא אלו – אברהם, חנה ורחל, ובאמצעות דמויותיהן של שרה ואם סיסרא, הנקשרות על ידי חז"ל לשופר, ודרך דמויות צאצאיהם הגולים, המוקדשים או המגורשים, אנו מוזמנים בראש השנה לשלוח מבט כפול: להתייחס, מצד אחד להתרחקותנו ממקורנו-יוצרנו, כאותו בן אובד ונידח, להביט אחורה ולאמוד מחדש את המרחק שעשינו מאז נולדנו ופרשנו ממנו, ומצד שני, מדי

לתקציר המלא

לרפואתה השלמה של הורתי, רות בן ארזה

 

תוכן

 

הבריאה בתפילות ראש השנה

 

ראש השנה מכונה בתורה 'יום תרועה' או 'יום זכרון תרועה'. מעבר למעשה התרועה לא נאמר בתורה דבר על תכניו של היום. חז"ל העמידו יום זה סביב שלושה מוקדים המקיימים ביניהם מערכת קשרים מסועפת: יום בריאת האדם, יום המשפט והדין ויום המלכת האל.[1] בתפילותיו של היום הנכיחו חז"ל את שני היסודות האחרונים - דינם של כל באי עולם, המניע את האדם לתשובה, מצד אחד, והמלכת האל על כל יושבי תבל, מצד שני.

לעומת זאת, יסוד בריאת האדם, ביום הזה, העילה ה'היסטורית' של היום, מופיע באופן מצומצם הרבה יותר בתפילות ראש השנה; במסגרת ההקדמה לפסוקי הזכרונות מופיע המשפט: זֶה הַיּוֹם תְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ זִכָּרוֹן לְיוֹם רִאשׁוֹן,[2]  ובפתיחת הפיוט הנדון כאן - "היום הרת עולם".

במאמר הקצר הבא נברר את מקורו ואת משמעותו של הביטוי הזה, ונבחן דרכי עקיפין נוספות שנקטו חז"ל באזכור בריאת העולם, תוך שהשתמשו בדימויים מתחום ההורות בקשר לראש השנה.

 

הרת עולם – גלגולי הביטוי

 

במרכז הפיוט הקצר והקדום 'היום הרת עולם' עומד משפטם של כל יצורי עולם ביום ראש השנה. ואולם הפיוט נפתח בביטוי 'היום הרת עולם' – ביטוי עז מבע המתייחס ליסוד של בריאת העולם ומתאר אותו כלידה.

הביטוי 'הרת עולם' זר וחריג בצורתו התחבירית. גם צורת הלשון 'הרת' תמוהה היא, וניתנת להסבר רק באמצעות חשיפת מקורו של הביטוי הזה. מקורו בפסוקי קללה שמקלל ירמיהו הנביא את חייו

 

אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְתִּי בּוֹ יוֹם אֲשֶׁר יְלָדַתְנִי אִמִּי אַל יְהִי בָרוּךְ. אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר בִּשַּׂר אֶת אָבִי לֵאמֹר יֻלַּד לְךָ בֵּן זָכָר שַׂמֵּחַ שִׂמֳּחָהוּ. וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא כֶּעָרִים אֲשֶׁר הָפַךְ ה'... אֲשֶׁר לֹא מוֹתְתַנִי מֵרָחֶם וַתְּהִי לִי אִמִּי קִבְרִי וְרַחְמָה הֲרַת עוֹלָם. לָמָּה זֶּה מֵרֶחֶם יָצָאתִי לִרְאוֹת עָמָל וְיָגוֹן וַיִּכְלוּ בְּבֹשֶׁת יָמָי:[3]

 

ירמיהו הכאוב מקלל את יום לידתו, את מבשר לידתו, שלא מותת אותו מרחם. מתוך מצוקת קיומו ההווי הוא מבטא את המשאלה הפנטסטית להישאר טמון בבטן אמו, קבור ברחמה, שרוי שם בהיריון נצחי. התיבה 'עולם' בביטוי וְרַחְמָה הֲרַת עוֹלָם - משמעה, כמו ביתר היקרויותיה במקרא, לנצח. חז"ל, שבלשונם עברה התיבה מעתק סמנטי אל המשמעות של 'תבל', העבירוה מתחום הזמן אל עולם המקום. כך שאל  הפייטן הקדום מן המקרא את הלשון מן המקרא, אך העביר את צירוף המלים להקשר החדש, תוך שהוא מדבר על הריונו של העולם, הריון התבל.

 

השינוי הסמנטי הזה, במלה 'עולם', גרר אחריו גם מעתק במשמעות התיבה 'הרת', שכן אם ירמיהו מדבר על שהייה שאין לה סוף במצב ההרוי, כשמצמיד הפייטן את הביטוי הזה למשפט המתייחס ליום מסוים, יום המשפט, ולהקשר של בריאת העולם, נראה שמתחלף משמעו של 'הרת'. כבר אין הוא מתייחס למצב המתמשך של ההריון, אלא לאקט היציאה מן ההריון - ההיוולדות.[4]

 

 

לידה ובריאה

 

דימויה של הבריאה ללידה אינו שכיח במקורות ישראל. ומובן הדבר בשל הטרנסצדנטליות של אלוהי ישראל. דימויי לידה הם דימויים המושתתים על רצף עד כדי זהות המין בין המוליד/ה לבין הנולד, ואילו בעולם היהודי, גם אם שכינתו של האל שורה בתוך העולם, וגם אם האדם נברא בצלמו של האל, עדיין פעורה התהום בין בורא נשגב ואינסופי לבין ברוא מוגבל. על כן, הועדפו  דימויים אחרים לתיאור סוד בריאתו של האדם.[5]

דימויים של ישראל כבניו של הקב"ה רווח במשלים רבים בספרות האגדה והמדרש. במדרשים ובתפילות רבות מופיע האל כאביהם של ישראל - כך הפניות 'אבינו מלכנו', 'אבינו האב הרחמן' ועוד. אך נראה שמקורותינו נזהרים שלא לפתח את הדימוי אל האירוע המכונן את יחסי האבהות הללו, ועל כן אין בהם התייחסות מפורשת למעשה ההולדה גופא.

מכך חורג הפיוט שלנו בכפליים: בעצם התייחסותו לאירוע ההולדה הוא יוצא דופן, אך מעבר לכך,  הדימוי המובא בו אינו של אל זכר, המזריע את העולם, אלא של אם הרה - המבט מתמקד ביציאה מן הרחם, בלידה, כדימוי לבריאה. כך מקבל היסוד של הרצף, ושל הקשר האימננטי בין בורא לברוא דגש ועוצמה מיוחדת.

 

 

מדרש הקריאות וההפטרות של ראש השנה

 

אכן, דימוי הריון העולם ולידתו חריג ביותר, ומופיע בתפילות ראש השנה באופן מפורש רק בפיוט 'היום הרת עולם', ואולם, במרומז ניתן למצוא אותו במארג הקריאות בתורה וההפטרות של שני ימי ראש השנה.

חז"ל קבעו כי ביומו הראשון של ראש השנה ייקרא פרק כא בבראשית, הפרק הפותח בפסוקים החגיגיים וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר, והמשכו מדבר בגירוש ישמעאל מבית אברהם אביו. ביומו השני של ראש השנה נקבעה קריאת פרשת העקדה, בפרק העוקב מבראשית. ביום הראשון של ראש השנה מפטירים בסיפור עקרותה של חנה ובפקידתה בבן, שאותו הקדישה לעבודת ה' במשכן שילה, ואילו למחרתו נקבע פרק ההפטרה מירמיהו לא, פרק נחמה המסתיים בשמיעת קולה של רחל המבכה על בניה הגולים. זו רחל העקרה, שנפקדה בסופו של דבר בבן, ובשמיעת קולו של אפרים בן בנה, המבקש לשוב אל ה', ורחמי ה' ההומים אליו.[6]

מה פשר פסיפס פרקים זה, וכיצד הוא מתקשר לראש השנה?[7]

כשבאו חכמים לעצב את מחזור התפילות של ראש השנה, הם העמידו במרכז התפילות והפיוטים את הדין ואת ההמלכה. כשביקשו חז"ל לעצב את היום הקדוש הזה, באמצעות פרקי המקרא שייקראו בו, הם בחרו להעמיד במרכז הקריאות וההפטרות את מוטיב ההורות, הוא המוטיב המשרשר בין ארבעת הפרקים שנבחרו:

בכל הפרקים נזכר בן שנולד לאשה שהיתה חשוכת בנים: פקידת שרה, והמוצאות את הבן שבו נפקדה, ובהפטרות - פקידתן של חנה ושל רחל. בכל הפרקים חוזר גם מוטיב נוסף: הבנים שרחקו מאביהם, במגוון סיבות ונסיבות: ישמעאל מגורש על ידי אביו, בעצת צרת אמו, יצחק נעקד על המזבח בידי אביו מולידו, אף שמואל מוקדש לשמים, אך באופן מתון הרבה יותר - לעבודת המשכן לצד עלי הכהן, ואפרים גולה ממקומו וממקומה של אמו הקדמונית, רחל.

מה לראש השנה ולדגם החוזר הזה של בנים שהם פרי תשוקה וגעגוע, הפורשים ומתרחקים מהוריהם?[8]

זהו מעשה מדרשי מינימלי; בלא להוסיף מלה משל עצמם, בעצם העמדתם של ארבעת פרקי תנ"ך אלו במרכזו של יום ראש השנה, מספרים חז"ל משהו מסיפורו של היום.[9] יש בפרקים אלו כדי להעמיד את יחסי הקדוש ברוך הוא עם העולם כיחסים של הורה וצאצא ואת ראש השנה כיום ההולדת. סיפור התשתית של העולם הנולד ביום הזה, כפי שהוא נטווה באמצעות סיפורי ההורות השונים הללו, הוא סיפורו של עולם העוצר את מהלכו מדי שנה ביום ההולדת, ומסתכל בגעגוע אחורה, לעבר הרחם שממנה יצא, עולם הגולה כישמעאל וכאפרים במדבר, החש את המרחק שבינו לבין מקורו בהגיעו ליום הריונו או לידתו.

 

כיוון שהקריאות וההפטרות אינן אומרות אמירה פילוסופית אלא הן סיפורים, הן מזמינות לקרוא בהן לא רק מתוך דמות אחת, אלא גם לנסות לאמץ דמויות אחרות בסיפור. כך תוכל הדרישה בהן להביא את המתפלל והקורא להשתתף גם עם צערו של הקדוש ברוך הוא, ההורה, העומד נוכח התרחקותם של בניו. בראש השנה, לפי חז"ל, ברא אלוהים את האדם, ומדי שנה ביום הולדתה של האנושות הוא אומד מחדש את הפער הגדל והולך עם התבגרותה ועם הסתבכות נתיבי חייה. מתוך אמפתיה עם אברהם בהיפרדו משני בניו, עם חנה הנותנת את בנה לה', ועם רחל המבכה על בניה כי איננו, ניתן להתייחס ליום בריאתו של עולם לא רק מצד הדין והמשפט, אלא מתוך רחמים (ל' רחם) – כפי שמסתיימת הפטרת היום השני ...עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה',[10] לא רק מתוך אמפתיה וחמלה כלפי הבן האובד אלא גם כלפי האב המביט אחריו בגעגוע.

 

יום תרועה ויבבת האם

 

בראשית הדברים ציינו כי במרכזן של התפילות העמידו חז"ל את היסודות של דין והמלכה במרכז התודעה והעבודה הדתית של המתפלל בראש השנה. לעומת דגש זה, ראינו כי מארג הקריאות וההפטרות שקבעו להיקרא בימי ראש השנה רומז למה שנאמר בכותרת הפיוט שלנו - "היום הרת עולם", דימוי בורא העולם כהורה.

כפי שציינו לעיל, כל זה הוא הרחבה שהרחיבו חכמים את האמירה הלקונית המקראית - 'יום תרועה'. התורה מבקשת שיושמע ביום הזה קול קמאי, קול היוצא מקרן כרותה. חז"ל יצקו את התכנים שנבעו מקול גולמי זה לתוך מילות התפילה ולתוך בחירת הקריאות וההפטרות.

 

מה הזיקה בין קול השופר לבין שלושה יסודות אלו שמנינו לעיל?

השופר הוא כלי הדין והוא כלי ההמלכה: קולו המצמרר מעורר מתרדמת השגרה להתחדשות ולהיטהרות, כדברי הרמב"ם; ומצד שני התרועה בו היא מעשה הנהוג בטקסי המלכה, כפי שעולה גם ממזמורם של בני קורח, הנאמר קודם התקיעות בראש השנה:

 

...כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף הָרִיעוּ לֵאלֹהִים בְּקוֹל רִנָּה. כִּי ה' עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ. יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ... עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר... כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱלֹהִים זַמְּרוּ מַשְׂכִּיל. מָלַךְ אֱלֹהִים עַל גּוֹיִם אֱלֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ:[11]

 

 התפקיד הכפול של התקיעות עולה גם מהברייתא הידועה המופיעה משמו של ר' עקיבא במסכת ראש השנה:

 

אמר הקדוש ברוך הוא:... ואמרו לפני בראש השנה מלכויות, זכרונות ושופרות:

מלכויות - כדי שתמליכוני עליכם,

זכרונות - כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה,

ובמה? בשופר.

 

ומהמימרה הסמוכה:

אמר רבי אבהו:

למה תוקעין בשופר של איל?

אמר הקדוש ברוך הוא:

תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם

ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני.[12]

 

האם משמיע השופר גם את קולו של מוקדו השלישי של ראש השנה - קול התרחקותו של הבן או זעקת ההורות הכואבת?

שתי אמהות, הכואבות את אובדן בניהן, נקשרות בדברי חכמים לקולות השופר:

 

וכשבא אברהם מהר המוריה חרה אפו של סמאל שראה שלא עלתה בידו תאות לבו לבטל קרבנו של אברהם אבינו.

מה עשה? הלך ואמר לשרה: אי שרה לא שמעת מה שנעשה בעולם?

אמרה לו: לאו.

אמר לה: לקח אישך הזקן לנער יצחק והקריבו לעולה.

והנער בוכה ומילל שלא יכול להינצל.

מיד התחילה בוכה ומיללת.

בכתה שלש בכיות כנגד שלוש תקיעות, שלש יללות כנגד שלש יבבות,

ופרחה נשמתה ומתה...[13]

 

אל מסכת האבות המתגעגעים אל בניהם המתרחקים מצטרפת שרה. אל תוך שופר העקידה השכילו חז"ל לכנוס לא רק את זכותו של אברהם העוקד, אלא גם את זעקת שברה ומחאתה של שרה.

 

האגדה הנכיחה את דמותה של שרה אמנו בתקיעות ובתרועות-יבבות של השופר. ההלכה, לעומת זאת, מזכירה דמות שולית הרבה יותר בתרועותיו יבבותיו של היום - אם סיסרא. בדיון התלמודי אודות אופני הביצוע של קולות השופר נלמד קול השבר והתרועה ומספר הקולות מאמו של סיסרא, שביחס אליה מופיע הפועל היחידאי י,ב,ב

  

בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו.[14]

 

ר' שמחה הכהן מדווינסק בפירושו 'משך חכמה' קושר בין מאה יבבותיה של אם סיסרא למאה פעיות שפועה אשה בעת הלידה, בשעה שהיא יושבת על המשבר.[15] מה הקשר בין פעיות הלידה של אם סיסרא לבין ציפייתה החרדה של אם סיסרא? מדברי בעל ה'משך חכמה' עולה, כי כשגורל בנה מוטל בספק, משחזרת אם סיסרא שחזור קולי את רגע לידתו. היא שבה ופועה את פעיות הספק והסכנה של הלידה שחוותה אז, ומוהלת אותן בפעיות הספק והסכנה שהיא פועה בהווה.

 

אפילו אם סיסרא, שר צבאו של האויב, מצטרפת לשרשרת המולידים והיולדות המאכלסים את יום הרת עולם. דריכותה והמתנתה לפרי בטנה המבושש לבוא משדה הקרב מעוררת בתוכה את זכר הרגעים שבהם הביאה אותו לעולם. קולותיה מתערבבים בקולות אמנו שרה, קולות של לידה ומוות המתמזגים עם ראש השנה, יום זכרון לידתו של העולם.

 

 

וחזרה לירמיהו...

 

בראש המאמר הזכרנו את מקורו הרחוק של הביטוי 'הרת עולם', הפותח את פיוטנו, בדברי הקללה שמטיל ירמיהו על מי שבישר את הולדתו. ירמיהו מטיח קללה באותו מבשר עלום, שלא מותת אותו מרחם, כך שהיה נותר קבור ברחם אמו, בהריון עולם. האם מהדהד הקשר קשה זה בתוך הפיוט שלנו?

קשה לראות קשר בין נאצתו ומצוקתו של ירמיהו לבין יום בריאת העולם, ואולם, לאחר המסע המפותל שערכנו בעקבות פרקי אבות ואמהות וילדיהם המפליגים מהם, כדימוי להפלגתו של העולם מבוראו ומקורו, ניתן אולי לשמוע בתוך בליל הקולות הנשמעים בתפילות, בפיוטים ובשופר גם נעימה אחת, בת קול חרישית המהדהדת מדברי הנביא; בין קולות השבר והזעקה של האבות והאמהות מצד אחד, ושל ילדיהם הנדחים מצד שני, אפשר אולי להבחין גם בהד קלוש למשאלה הפנטסטית הן של ההורה, הן של הצאצא, להישאר במצב שקודם ההריון, במציאות האחדותית, הפשוטה, שבה הברואים כולם גלומים ברחם יוצרם, שם שהו קודם שיצאו להתפתל בנתיביו העקובים של העולם. 

 

 

בית חולים הדסה עין כרם, ערב שבת קודש נצבים וילך

 



[1] ראו על כך בהרחבה בפרק על ראש השנה בספרו של א' שבייד, מחזור הזמנים, תל אביב תשמ"ד, שהיווה מקור השראה למאמר זה.

[2] וזהו איזכור קדום מאוד, ראו בבלי, ראש השנה כז ע"א, וכן פסיקתא דרב כהנא כג, א וויקרא רבה כט, א, שם מכונה פיוט קדום זה 'תקיעתא דרב'.

[3] ירמיהו כ, יד-יח.

[4] "נגמר הריונו של עולם", כפי שכתוב בביאורו של ר' מאיר אבן גבאי, תולעת יעקב, ירושלים תשנ"ו, לתפילת מוסף. עם זאת אזכיר כאן את דרשתו הידועה של האר"י המובאת אצל ר' חיים ויטל בפרי עץ חיים, שער השופר, פרק ה, שלפיה יום הרת עולם הוא יום עיבורו והזרעתו, כלומר יום ראשית ההיריון. כך מיישב האר"י בין דברי ר' אליעזר, שבתשרי נברא העולם לבין דברי ר' יהושע, שבניסן הוא נברא (בבלי, ראש השנה י ע"ב-יא ע"א), ואומר שבראש השנה החל הריונו, והוא הסתיים בלידת העולם בניסן.

[5] דוגמה חריגה מסביבה תרבותית רחוקה במקום ובזמן בתוך העולם היהודי בהקבלת הבריאה ללידה ראו בדרשתו של ר' מרדכי ליינער מאיז'ביצא, מי השילוח ח"א בראשית, ד"ה ויאמר אלקים יהי אור.

[6] ראו בבלי, מגילה ל ע"ב-לא ע"א.

[7] יש המסבירים קריאתם של פרקים אלו בראש השנה בכך, שזהו היום שלפי המסורת נפקדו שרה, רחל וחנה, הן לפי ר' אליעזר הן לפי ר' יהושע שדבריהם מובאים בבבלי ראש השנה י ע"ב-יא ע"א, ואולם אם אין רואים בדברי התנאים הללו עדויות לעובדות היסטוריות, יש לבאר אותם עצמם, ולהסביר את פשר כריכת פקידת העקרות עם יום ראש השנה.

[8] את קריאת פרשת העקדה היו שדרשו במדרש תנחומא וירא כג כהזכרה של זכויות אבות, כדי שתעמודנה לנו בעת הדין, רעיון המופיע בתפילה ואף בפיוטים, ואולם אין בכך כדי להסביר את קריאת יתר הפרקים ביום זה.

[9] דוגמת המדרשים המינימליסטים שניתן למצוא למשל בהגדה של פסח, שבהם מוצמדים שני פסוקים זה לזה, למשל: "ויהי שם לגוי עצום ורב" (דברים כו, ה) – כמה שנאמר "רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה" (יחזקאל טז, ז). העמדה מינימליסטית זו נושאת משמעות שאינה ממוללת בלשונם של חז"ל. הקורא הוא שצריך למלא את הפער בין הפסוקים הללו.

[10] ירמיהו לא, יט.

[11] תהלים מז, ב-ט.

[12] בבלי, ראש השנה טז ע"א.

[13] פרקי דר' אליעזר, פרק לא (ההדגשה שלי. שפב"א), וראו מקבילות בויקרא רבה כ, ב.

[14] שופטים ה, כח. הדיון ההלכתי מופיע בבבלי ראש השנה לג ע"ב, וראו דברי התוספות על אתר ד"ה ובערוך.

[15] משך חכמה לויקרא כג, כד.