דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

הרהורים על הסליחה 'שעה נאסר' לר' שלמה אבן גבירול

עדן הכהן

16/11/2015

תקציר המאמר

ד"ר עדן הכהן מעלה הרהורים על 'שעה נאסר' ועל המחבר, ר' שלמה אבן גבירול.

לתקציר המלא

אל הפיוט - מלים, לחן וביצוע 

הרהורים על הסליחה 'שעה נאסר' לר' שלמה אבן גבירול

הסליחה 'שעה נאסר' עוסקת, כדרכם של פיוטי הסליחות בכל תקופותיה של שירת הקודש העברית, בתלונה על תלאותיה של האומה מידי מעניה במשך דורות רבים. עיון שטחי בפיוט עלול לטעת בקורא את הרושם כי המשורר גיבב בפיוטו מגוון רחב של מלכויות שהרעו לישראל, בלא תכנית וסדר כלשהם. אך לא זו הייתה דרכו של ר' שלמה אבן גבירול, מעצבה של שירת הקודש הספרדית, שהסדר הקבוע והארגון המופתי הנם ממאפייניה המרכזיים. אכן, קריאה מעמיקה בסליחה מעמידה אותנו על המהלך הרעיוני העומד ביסודה.

מראות ארץ ישראל-ירושלים, צרפת, 1850, באדיבות אוסף משפחת גרוס

 נקודת המוצא של הפייטן היא דווקא תלאות ההווה: 'שְׁעֵה נֶאֱסָר אֲשֶׁר נִמְסַר בְּיַד בָּבֶל וְגַם שֵׂעִיר'. הוא מבקש מן הקב"ה כי יפנה אל עמו המסור כבר שנים רבות בידי 'בבל', כינוי רווח לשלטון הערבים, ובידי 'שעיר', אף הוא כינוי שכיח ביותר, למלכויות הנוצרים השונות. בראשית הפיוט סוקר אפוא הפייטן את מצב האומה בימיו, מוצא כי היא משועבדת בכל תפוצותיה, ומתבקשת לה ישועה מכל מעניה, בין אם מוסלמים הם ובין אם הם נוצרים. יום י"ז בתמוז, היום אשר בו 'גָּבַר הָאוֹיֵב וַתִּבָּקַע הָעִיר', איננו משמש, אם כן, אלא כגורם מזמֵן לעיון בסבלה המתמשך של כנסת ישראל בארצות גלותה השונות.

במחרוזת השנייה הולך הפייטן ומפרט, בקיצור נמרץ, את חמש הפורענויות שאירעו לישראל בי"ז בתמוז. הוא איננו מייחד אלא טור אחד לכל אחת מן הפורענויות, ומקפיד שלא להרחיב באף אחת מהן. את הפורענויות הרביעית והחמישית אף דחס הפייטן בטור אחד – 'וְהוּשַׂם אֱלִיל בְּהֵיכַל כְּלִיל [=הועמד צלם בהיכל] וְדָתְךָ בְּאֵשׁ הִבְעִיר [=ושרף אפוסטמוס את התורה]'.

אחר שמילא הפייטן את חובתו ביחס לענייני דיומא, הוא חוזר ומרחיב את העיון במשמעותו ההיסטורית הרחבה של יום י"ז בתמוז. עיקר חשיבותו של יום זה הוא בעצם היותו החוליה הראשונה בתהליך שיעבוד מתמשך, שלמעשה לא הסתיים גם בימיו של הפייטן. בי"ז בתמוז התחוללה הבקעת העיר, שהובילה בסופו של דבר לגלות בבל – 'וְהַשְּׁפִיפוֹן [נחש הוא כינוי לבבל בכמה מדרשים] מִצָּפוֹן כְּשִׁבֹּלֶת שְׁטָפַנִי // וְנָהַג שְׁבִי אֶרֶץ צְבִי', שהמשכה היה בשלטון מלכות פרס – 'לְיַד פָּרַס דְּחָפַנִי', שהייתה רק מבוא לשעבוד למלכות יוון – 'וְהַצָּפִיר הַשָּׂעִיר' [=מלכות יוון על פי דניאל], ושאחריתה איננה אלא השעבוד לאדום, הלוא היא רומא, שלימים זוהתה עם הכנסייה הנוצרית, שעבוד המתמשך אף בימיו של אבן גבירול – 'וְשָׁלַח יָד אִישׁ צַיָּד' [=עשו, אבי אדום, היה איש יודע ציד].

בתום המסע במרחב ההיסטורי של עם ישראל, שב הפייטן ועוסק במחרוזת האחרונה של הפיוט בצרות ישראל בהווה, שהן באמת מוקד עניינו. לעם 'הַנִּלְאֶה', שמחמת צרותיו 'הָשְׁחַר כְּמוֹ כִבְשָׁן' ושהוא כשושן הנתון בין הקוצים, מבקש הפייטן, מחד גיסא, גאולה בארצו ובניין המקדש, ומאידך גיסא, נקם ממשעבדיו –  'מֵאֵצֶר וּמִדִּישָׁן' [=כינוי למלכויות הנוצרים].

חתימת הפיוט מעניינת במיוחד. המשורר מבקש: 'שְׁפֹט אִלֵּם וְאָז יְשַׁלֵּם הַמַּבְעֶה וְהַמַּבְעִיר', ולכאורה 'המבעה והמבעיר' (על פי משנה בבא קמא) הם העמים המריעים והמזיקים לישראל, ומושמעת הבקשה מריבון עולמים כי הללו 'ישלמו' את מחיר הנזק שגרמו לישראל. אולם אין זה הביאור היחיד האפשרי לטור זה. רבי שלמה אבן גבירול תלמיד חכם מופלג היה, ולא ייתכן כי לא הכיר את הדרשה הבאה (בבלי, בבא קמא ס ע"ב):

כי תצא אש ומצאה קוצים (שמות כב, ה) - תצא מעצמה, שלם ישלם המבעיר את הבערה - אמר הקב"ה: עלי לשלם את הבערה שהבערתי, אני הציתי אש בציון, שנאמר: ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה (איכה ד, יא), ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר: ואני אהיה לה ... חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה (זכריה ב, ט).

על פי הדרשה הנועזת של רבי יצחק נפחא, 'המבעיר' אינן עוד אומות העולם המריעות לישראל, אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו שהבעיר את הבערה והצית אש בציון, ולפיכך עליו לשלם את הנזק שחולל. מאחרי התחינה הנרגשת שמשמיע הפייטן לפני קונו, מסתתרת להערכתי תביעה נחושה: אתה הוא שהצת אי אז, ביום י"ז בתמוז, את ראשית הבערה, ולפיכך עליך לשובו ולפקוח עינך על אומתך ןלפצותה על העוול שגרמת לה.

 מתוך ' חמש תעניות', הולנד, 1728, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

 רבי שלמה אבן גבירול חי בעיצומו של 'תור הזהב' של יהודי ספרד (1021/1022 – 1053/1058), עידן שנחשב בעיני רבים מופת של דו-קיום תרבותי בין ישראל ובין אומות העולם, והוכחה נחרצת כי תולדות עם ישראל אינן רק 'היסטוריה של דם ודמע'. אבן גבירול אכן לא חזה בעיניו בפורענות גמורה שהתרגשה על קהילות ישראל בספרד. הוא לא היה עד לפרעות הקשות ביהודי גרנדה (1066), וכמובן שלא צפה בכיבושה של אנדלוסיה בידי המוראביטים (1090). ברם, הבקיאים בתולדות ישראל בספרד יודעים כי יהודיה לא חוו בה אפילו דקה אחת של שלוות נפש וביטחון ביום המחר (לעניין זה ראו מאמרו הקלאסי של י' וייס, 'תרבות חצרנית ושירה חצרנית'). ההמון הנכרי תיעב את האוכלוסייה היהודית שחסתה בצל השליטים והחצרנים היהודיים, והמתין כל העת להזדמנויות נאותות בכדי להיפרע ממנה. חצרנים אדירים רבי עוצמה כחסדאי אבן שפרוט וכרבי שמואל הנגיד היו מודעים בבהירות מפוכחת למציאות מזעזעת זו, ורבי שלמה אבן גבירול, שעם הוצאתו להורג של נדיבו יקותיאל אבן חסאן (1039) למד אף הוא על בשרו כמה רופף הוא הקיום היהודי על אדמת נכר, ידע כי אין לישראל קיום אלא על אדמתם שלהם – 'בְּנֵה בֵית זְבוּל וְהָשֵׁב גְּבוּל הַכַּרְמֶל וְהַבָּשָׁן'.

עדן הכהן

ד"ר עדן הכהן הוא חוקר הפיוט הארץ-ישראלי הקדום, ראש החוג לספרות ומרכז ההכשרה הפדגוגית במכללת הרצוג - גוש עציון