דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

הפולמוס היהודי נוצרי בפיוטי תחינה של הרשב"ץ

אפרים חזן

16/11/2015

תקציר המאמר

יחסי יעקב ועשו ראשיתם בפרשת תולדות, והמאבק ביניהם מסמל את המאבק הלאומי הנצחי שבין היהדות והנצרות. ר' שמעון בר צמח דוראן, שפעל באלג'יריה במאה ה-15-14, חיבר סדרת פיוטי תחינה לתקופת השנה כולה, פיוטים המשקפים את הפולמוס היהודי נוצרי בספרד במאה וחמישים שנה שלפני הגירוש. הרקע ההיסטורי והעימות החריף עם העולם הנוצרי ניכרים בתחינות אלה באופן בולט: הגזרות, הרדיפות, דברי השכנוע והפיתויים מצד הנוצרים, ויכוחים מטעם ודברי איום, שמדות בכפייה ובאונס, לחץ קשה ואלים שהביא להמרת דת ולגירושים שונים. מובאים כאן שניים מפיוטי תחינה אלו – פיוט אחד לפרשת תולדות והשני לפרשת פנחס.

לתקציר המלא

פרשת תולדות, הפותחת במילים 'אלה תולדות יצחק', יותר משהיא עוסקת בקורותיו של יצחק עוסקת היא בתולדותיו, במשמעות בניו.

 


 מתוך מליץ יושר, הולנד, 1688, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

 

חז"ל ראו באדום את האויב הנצחי של ישראל, הרבה מעבר למקומו של אדום ההיסטורי, אומה קטנה בשוליה הדרום- מזרחיים של ארץ ישראל. המאבק בין יעקב לעשו כאחים והמשכו כהתמודדות מתמדת בין אומות יריבות, שמחה לאיד ושנאה תהומית הצווחת 'ערו ערו עד היסוד' (תהלים קלז, ז) – מטעני הכתובים במקרא, מפרשת תולדות 'יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי' (בראשית כז, מא) ועד 'פקד עוונך בת אדום גלה על חטאתיך', הנחילו גישה זו לספרות חז"ל, לפרשנות המקרא לסוגיה ולפיוט העברי לדורותיו. מכאן ואילך האויב המרכזי העומד כנגד ישראל הוא עשו הוא אדום, היא מלכות רומא, היא מלכות ביזנטיון, היא הנצרות לדורותיה 'למשפחותם למקומותם בשמותם' (בראשית לג, מ), וכל שם המתייחס לאדום הופך להיות כינוי למלכויות אלה.

 

אכן, ניתן להבחין בפיוט הארץ ישראלי בגילויי עוינות קשים לשלטון הביזנטי והפולמוס החריף כנגד הנצרות הוא גלוי ובוטה. כך קורא יניי:

 

קְנוּיֵי דוֹד צַח וְאָדוֹם // קְנוֹת קִינְיָין בְּאֶרֶץ אֱדוֹם

 

רַחֲקוּ מִגְּבוּל הָאָדוֹם // עַד מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם  /   יָבוֹא בִּלְבוּשׁ אָדוֹם

 

ומבטא בכך - תוך שהוא קושר את הדברים אל סיפור הקפת אדום בדברים ב - את הסתייגותו העמוקה מאדום של ימיו - הלוא היא ביזנץ, ומביע תקווה למפלתה על פי ישעיהו סג. בהמשך הוא מונה את חסרונות עשו - אבי אדום-רומא, כשהוא מתייחס הן לעבר הרחוק והן לאדום של ימיו, וברומזו לצרות הגדולות בהווה הכוללות כפי הנראה שריפת בתי כנסת הוא חוזר ומדגיש: "אל תנאצו בנואצים נכונים נתוץ נווה". וכן, בסדרה ארוכה של האשמות כלפי הנצרות:

 

ובכן יבושו ויחפרו ויכלמו

 

 [הָאוֹ]מְרִים לְכִילַי שׁוּעַ / הַבּוֹחֲרִים בְּשִׁיקוּצֵי תַעַב

 

הַגָּלִים לְגִילּוּל גִּילּוּי גּוּף / [הַדְּבֵ]יקִים בְּמֵת לִפְנֵי חָי

 

הַהוֹמִים וְשָׁטֵי כָזָב / הַוָּותִיקִים בְּרָעָה לְהָרֵעַ

 

 [הַזְּהוּ]מִים בְּזִיבְחֵי מֵיתִים / הַחֲלוּקִים עַל צִיוּוּיָיךְ

 

הַטְּמוּנִים בְּמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂימוֹ / [ה...י]ם לְמִיתַת אֱלֹהֵימוֹ.

 

אין ספק אפוא שהמאבק כנגד השלטון הנוצרי לא היה דומה למאבק כנגד שעבוד מלכויות רגיל, אלא לווה במאבק דתי, ולא ייפלא שהדברים מצאו מקומם בפיוטים למרכזיהם ולדורותיהם.

 


מתוך 'שימוש', גרמניה, 1758, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב  

 

 שמונה מאות שנה אחרי יניי עדיין אותן תחושות של מאבק דתי חריף ושל חוסר אונים מצד עם ישראל הנשלט בידי 'אדום', המשעבדו ולוחצו שעבוד בלתי נסבל, ומנסה בכל דרך להעבירו על דתו בדברי פיתויים ובכוח הזרוע , גזירות ופרעות. אותן תחושות מימי קדם חוזרות ומוצאות להן ביטוי בפיוטי התחינה שכתב  רבי שמעון ברבי צמח דוראן (אלג'יריה, המאה ה-15-14) לימי שני וחמישי, תחינות הכתובות על פי סדר הפרשות, וכך עולה דמותו האימתנית של אדום מתוך שילוב בין עולם המקרא, עולמם של חז"ל, עולמם של דורות הנושאים בסבל והמציאות האקטואלית שבה נתונה יהדות ספרד בשלהי המאה הי"ד למניינם לקראת הגזירות והגירוש בשנת קנא, וראשיתו של המאבק בפרשת תולדות.

 

ה' שומרים הבלי שוא שנאוני

 

תחינה לפרשת תולדות. בין יעקב לעשו, בין יהדות לנצרות, סיפור הפרשה ובעיקר ברכת יעקב-עם ישראל.

 

שיר מעין אזור ובו חמש מחרוזות, ובכל מחרוזת שבעה טורים - שלושה טורי ענף א, שלושה טורי ענף ב, וטור  מעין אזור שהוא סיומת מקראית החותמת בשורש ב'ר'ך' ובשם ה'.

 

חריזה: א א  א/ ב ב  ב/ ת (ת =ה').

 

משקל: לא קבוע

 

חתימה: שמעון

 

כתובת: תחינה לפ' תולדות יצחק יום ב'

 

מקור:[1] כ"י המבורג 134, 9ב; כ"י אוקספורד 1180, 9א

 

 

 

ה' שׁוֹמְרִים הַבְלֵי שָׁוְא שְׂנֵאוּנִי /  בְּהַבְלֵיהֶם כִּעֲסוּנִי / בְּזָרִים הִקְנִיאוּנִי

 

וּמֵאָז אָהַבְתָּ / יַעֲקֹב וְהִקְרַבְתָּ / וְזַרְעוֹ חִבַּבְתָּ

 

כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה'.

 

 

 

מָאַסְתָּ שָׂעִיר / קִנְאָה יָעִיר / וּבָחַרְתָּ בַּצָּעִיר

 

5   קַרְנוֹ תָּרִים / בְּבִרְכוֹת הוֹרִים / אָב מָצָא מֵאָה שְׁעָרִים

 

וַיבָרְכֵהוּ ה'.

 

 

 

עָלָיו צִוָּה לְשָׁמְרוֹ / מֶלֶךְ עִמּוֹ בְּהַזְהִירוֹ / הַנּוֹגֵעַ בּוֹ בַּחֶרֶב לְדָקְרוֹ

 

וְכַאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ  / וְכָבוד כִּבַּדְנוּךָ / וּבַשָׁלוֹם שְׁלַּחְנוּךָ

 

אִתָּהּ עַתָּה בָּרוּךְ ה'.

 

 

 

10 וְשָׁאַל מַטְעַמִּים / לְבָרֵךְ יַעַבְדוּהוּ עַמִּים / וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ לְאֻמִּים

 

וְהָאֵל נֶפֶשׁ עֲבָדָיו פּוֹדֶה / נָתַן חָלָק תַּחַת צוֹדֶה / רֵיחַ בְּגָדָיו כְּרֵיחַ הַשָּׂדֶה

 

אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה'.

 

 

 

נְעִימוֹת בִּימִינְךָ / תּוֹדִיעַ לְבָנֶיךָ / רֵאשִׁית קִנְיָנֶיךָ

 

מוֹרֵה חַטָּאִים בַּדֶּרֶךְ / בֵּית יִשְׂרָאֵל לְבָרֵךְ / בֵּית אַהֲרֹן יְבָרֵךְ

 

15 יְבָרֵךְ יִרְאֵי ה'.

 

שוב וכו'

 

 

 

עיון ודיון

 

רוב פיוטי התחינה נועדו לסיים את מעמדות הסליחות לחודש אלול ולעשרת ימי תשובה וכן לתעניות קבועות או מיוחדות, כגון פיוט התחינה של ר' דוד בקודה לעצירת גשמים, המובא אצל פליישר,[2] או פיוט תחינה אחר שלו, כנראה לט' באב, המובא בידיעות המכון[3].

 

בדומה לרבי דוד בקודה כתבו גם פייטנים אחרים בספרד פיוטי תחינה להזדמנויות שהוזכרו: סדרי הסליחות לאשמורת לחודש אלול ולעשרת ימי תשובה ולתעניות. לכן ניתן לראות כהפתעה סדרה של פיוטי תחינה לימי ב-ה לתקופת השנה כולה (מלבד הימים שאין בהם נפילת אפיים) מבראשית ועד האזינו. סדרה כזו נשתמרה בכתב יד אוקספורד 1180, כתב יד מיוחד שאינו אלא העתקות שונות שעשה דוקס מתוך כתבי-יד שונים שהיו שמורים בספריית המבורג. נמצא בו העתקה של ספר 'ערוגת הבושם' לרמב"ע, קינות אשכנזיות ועוד, ובראשו תחינות לר' ראובן בר יצחק ולר' שמעון בן צמח.

 

ליצירתו של ר' שמעון נזקקתי במאמרי 'מספרד לצפון אפריקה - השירה העברית במעבר'[4] וכן בספרי 'השירה העברית בצפון אפריקה'[5]. עיינתי בתחינה 'ה' שבור זרוע רשע' שפרסם בשעתו שירמן, והצגתי לראשונה את התחינה 'ה' למה תביט בוגדים תחרש', כיוון שעיקר ענייני באותו מאמר היה הגזרות והעימות עם העולם הנוצרי, לא נדרשתי למאפיינים הז'אנריים של פיוטי התחינה ולאופיים המיוחד של פיוטי הרשב"ץ. הפעם אנו מבקשים לעיין בזיקה בין הפיוטים הללו לפרשת השבוע.

 

לכאורה ענייניה של התחינה מוגדרים כ'בקשת רחמים, סליחה...' כדברי שירמן. אך כאן מדובר בסדרה ארוכה של תחינות המתפרשת על פני השנה כולה, והתופעה הידועה בפייטנות במקרה כזה, שהפיוטים מוצאים להם דרך להתקשר אל פרשת השבוע. עוד זאת יש לציין שהרקע ההיסטורי והעימות החריף עם העולם הנוצרי ניכרים בתחינות אלה באופן בולט: הגזרות, הרדיפות, דברי השכנוע והפיתויים מצד הנוצרים, ויכוחים מטעם ודברי איום, שמדות בכפייה ובאונס, לחץ קשה ואלים שהביא להמרת דת ולגירושים שונים - כל אלה על רקע השקפתו של רשב"ץ כי הנוצרים הם עובדי אלילים ממש - יוצרים, למרות הנעימה של צידוק הדין, תחושה של סבל שאינו במקומו, ויש לבקש ולחזור ולבקש ישועה ורחמים מעם הקב"ה.

 

שתי התחינות שהוזכרו משקפות דרך מעניינת של קשר לפרשת השבוע באמצעות הסיומות המקראיות לא על דרך היוצר הקדום, שבו באות סיומות מקראיות על סדר הכתובים מן הפרשה. רשב"ץ נוטל פסוק מרכזי ומשלב אותו כסיומת מקראית, ומתאים לו את שאר הסיומות מכלל ספרי המקרא המסתיימות כמקובל במילה קבועה. התחינה 'ה' שבור זרוע רשע' לפרשת פנחס עניינה, כאמור, פולמוס חריף ביותר כנגד הנצרות ותלונה לא פחות חריפה על יחסה ליהודים:

 

מַכִּים עֲבָדִים- / וְנוֹגְשִׂים וְרוֹדִים / בּוֹזְזִים וְשׁוֹדְדִים

 

וּפַסּוּ אֱמוּנֵינוּ / וּמֵרֺב עֲווֹנֵינוּ / כִּלִּינוּ שָׁנֵינוּ / -קַוֵּה לְשָׁלוֹם

 

וְהוּא מִתְעַקֵּשׁ / לִהְיוֹת לִי לְמוֹקֵשׁ / לְהַדִּיחֵנִי מְבַקֵּשׁ

 

אוֹמֵר לִי 'לֵךְ עֲבוֹד אֵל זָר- / וְיָקָם לָךְ אֺמֶר תִּגְזַר / וּבוֹ תִהְיֶה נֶעְזָר /

 

וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם

 

הקשר לפרשת השבוע משתלב באופן טבעי, שכן לאחר התלונות המרות על הדיכוי והשעבוד מסיים הדובר בבקשת הגאולה ובביאת הגואל. מבשר הגאולה אליהו, שחז"ל זיהו אותו עם פנחס, משתלב יפה בהקשר הכולל, והפייטן שם בפי הקב"ה את ההבטחה:

 

מְבַשֵּׂר גְּאוּלָּה / לְשֵׁם וְלִתְהִילָּה / לְעֵדָה סְגֻלָּה

 

אֶשְׁלַח בְּבוֹא עִתּוֹ / בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ / בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ / הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם

 

ובהמשך מתואר המבשר בדמותו האגדית של אליהו המזוהה עם פנחס, והכול נקשר אל פרשת השבוע ואל פסוק מרכזי בה:

 

חַיִּים וְאוֹרֶךְ יָמִים / נָתַתִּי לוֹ לְעוֹלָמִים / וְכִי בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים

 

קִינֵּא לֵאלוֹהָיו בְּחֵלוֹ / יְכַפֵּר עַל עַמּוֹ וּמִמָּוֶות גְּאָלוֹ / הִנְנִי נוֹתֵן לוֹ /

 

אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם

 

שירמן פרסם לראשונה תחינה זו, ולא קישר אותה לפרשת פנחס. עתה כשלנגד עינינו כל סדרת התחינות לתקופת השנה, נמצא שזו תחינה הבאה במעגל רחב יותר, ועל כן ציון הפרשה של שבוע חשוב למסגרת כולה, ואף להבנה מדויקת של התחינה כשהיא לעצמה.

 


מתוך "יוסיפון", שוויץ, 1527, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב  

 

כפי שציינו, במרכז תחינות רבות עומד הפולמוס נגד הנצרות וכמעט מובן מאליו הוא כי פייטננו ינצל לצורך זה את פרשות העימות בין יעקב לעשו, פרשות תולדות-וישלח, כדי לסמל את המאבק הלאומי במאבק הקדום בין האחים ולחזק את הזיהוי עשו-אדום-רומי-נצרות, מתוך ענייני הפרשה הציג את סיפורו של יצחק בגרר ואת עימותו עם אבימלך ואת מעמד הברכה העוברת ליעקב במקום לעשו (כשהפייטן מדגיש את יד ה' המעבירה את הברכה 'והאל נפש עבדיו פודה / נתן חלק תחת צודה'). בשני העניינים מוביל העימות לניצחון ישראל ולעליונותם, והם התאימו למגמתו הכוללת של פייטננו במסגרת הרחבה. הפסוק מייצג את הפרשה כסיומת מקראית 'כריח השדה אשר ברכו ה'' (בראשית כז, כז) גורר אחריו סיומות מקראיות המסתיימות בשם ה' וכוללות את הפועל 'ברך' המתייחס לקב"ה.

 

אפרים חזן

 

 

 

פרופ' אפרים חזן הוא ראש המחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן וחוקר שירה ופיוט

 

 

 

 



[1]   רשימה משירי רשב"ץ התקין צונץ ומספרם הכולל מגיע לארבעים וארבעה. מהם שלושים ושתיים תחינות לפרשות השבוע ששרדו בכתב יד המבורג 134, שהועתק בידי דוקס. מרבית התחינות לימי שני וחמישי, והן עוסקות בפרשת השבוע, שפסוקיה הראשונים נקראים בימים שני וחמישי ומיעוטן לתעניות ולשאילת גשמים. וזה פירוט התחינות: ארבע תחינות לימות בין המצרים, שלוש תחינות לעצירת גשמים, תחינה אחת לחילות הנוצרים (=לעת מלחמה), שש תחינות על הדבר, מוסתאג'ב על הדבר ורהוטה אחת.

 

 [2] שם, עמ' 410-409.

 

 [3] ח' שירמן, ידיעות המכון לחקר השירה העברית, ירושלים תחר"ץ, עמ' רצב-רצג.

 

[4]   א' חזן, 'מספרד לצפון אפריקה - השירה העברית במעבר', פעמים, 59 (תשנ"ד), עמ' 64-52.

 

[5]   א' חזן, השירה העברית בצפון אפריקה, ירושלים תשנ"ה, עמ' 27-26, 193-190.