דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

העברית והנהר

ראובן נמדר

16/11/2015

תקציר המאמר

סיפורו של ראובן נמדר מתכתב עם הקינה המזוהה ביותר עם גלות עם ישראל וגלות בכלל ובוחן את הצד השני של הגלות הזו. חוית הגולה לא הולידה רק קינות - היא הולידה גם את רוב שיאיה של התרבות העברית והחוויה היהודית. "העברית והנהר" הוא רפרנס עכשווי לקינה הקדומה, אולי משהו מעין דרישה-מחדש שלה.

לתקציר המלא

אל הפיוט- מילים, לחן וביצוע

 

מה יכול להיות נכרי יותר, לכאורה, ממראהו החורפי של ההדסון הנשקף מערבה מצומת הרחוב המאה ועשר וריברסייד דרייב? מהשדרה הסימטרית של העצים המעורטלים מעלוותם, הנוטים בכבדות אל עבר הנהר, כאילו הם קדים לפניו? מבולי הצפחה שרסיסי נציץ זעירים מזדהרים על פניהם כמו אש קרה ומגושי הקרח הלבנים-תכלכלים, אפופי ההילה הזרחנית, הנישאים במהירות מסחררת על שבולת הנהר? מה כבר יכול להיות חוצה-לארץ יותר מהמארג המפואר הזה של אפור פלדתי ואפור ערפילי, של לבן בוער ושל תכלת קרה? הלא, לכאורה, לא רק שאין לו שום דבר עם העברית, אלא הוא היפוכה הגמור, האנטיפודה הסימבולית שלה - ובכל זאת, הדים עבריים חוזרים אלי מעל פני הנהר, מחלחלים מתוך מחילות חלקלקות המלאות עד חציין במים שחורים ומתדרדרים במורד הצוקים המתקערים על הגדה המערבית, חומות סלע בצורות שמגדלי המגורים המודרניים הנעוצים בראשיהן נראים מכאן, מן הגדה המזרחית, כמו צריחים של ערים עתיקות שחרבו מכבר. עברית של נכר, עברית של נהרות אחרים – עברית שמעלה באוב את הלשון היפהפיה של דניאל איש חמודות המספר על האיל גבה הקרניים שראה בחזון על אובל אולי ועל האיש לבוש הבדים שמָתְנָיו חֲגֻרִים בְּכֶתֶם אוּפָז וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ וּפָנָיו כְּמַרְאֵה בָרָק וְעֵינָיו כְּלַפִּידֵי אֵשׁ וּזְרֹעֹתָיו וּמַרְגְּלֹתָיו כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל וְקוֹל דְּבָרָיו כְּקוֹל הָמוֹן שנגלה אליו על יד הנהר הגדול, הוא חידקל. את השפה שפעמה בחזון שראה יחזקאל על נהר כבר, בתוך הגולה – חזון שתאורו הוא אחד משיאיה של התרבות העברית לדורותיה ואת העברית-הערבית שהתנגנה לה – גרונית וחושנית, ממושטרת בחומרה ובת חורין באופן מעורר קנאה – על גדותיהם של הגוואדלכביר, האברו והטאחו. הלא גם העברית הישראלית החדשה שבתוכה גדלתי - עברית מודרנית, ממוערבת בכבדות השונה כל כך מהעברית הרותחת, החורכת של התנ"ך - גם היא נהזתה ועוצבה בראשיתה בביבליותקאות שבחלונותיהן מכוסי הכפור השתקפו צמרות עירומות, בתים אפורים ועיקולי נהר. הנה אני עומד כאן, מבטי ממוסמר אל המים הרבים האלה, אל הנהר הזר - מותח בדמיוני את יריעת העברית ומרחיב את מקום אוהלה. מאריך את מיתריה עד רחוב הנהר המערבי של העיר הגדולה ניו-יורק. מחזק את יתדותיה. פורץ את חומותיה ימין ושמאל ומושיב בה ערים נשמות. מרחיב, בעצם עומדי כאן, את תחום ריבונותה אל מעבר לימים – מכיל בו אוקינוסים, מפרצים, אגמים ונהרות. מרומם את מגדליה עד שיהיו ראשיהם בשמיים ומעמיק את בארותיה עד ללבה הרותחת של האדמה. ממזג בה גזעים, משפחות ולשונות - מחזיר לה את התנופה האלוהית המתנשאת הרחק מעל למקום ולזמן. המים שוטפים להם הלאה וגושי הקרח נישאים עליהם דרומה, אל עבר הים.

 

 

ראובן נמדר, יליד ירושלים (1964). ספרו הראשון, "חביב", יצא לאור בשנת 2000 (הוצאת פראג-סצינה) וזכה בפרס משרד התרבות לספרי ביכורים. מתגורר כעת בניו-יורק, מלמד ספרות ישראלית ויהודית-אמריקאית ועובד על רומן עברי ניו-יורקי חדש.