דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

הניגון בחסידות מודז'יץ - בדיקה

שרה פרידלנד בן-ארזה

16/11/2015

תקציר המאמר

בכל העולם החסידי נודע לשירת ניגונים מקום חשוב בעבודת ה'. בכל זאת, חריג הוא מעמד השירה במודז'יץ, ולא רק על רקע העולם החסידי, אלא בעולם היהודי כולו. בחסידות זו נוצרו לאורך למעלה ממאת השנים האחרונות כ-4,000 לחנים לתפילות ולפיוטים שונים. חמשת מנהיגיה הרוחניים של מודז'יץ היו מלחינים פוריים, והעמידו את השירה כמוקד מרכזי בעבודת ה'. במאמר זה נסקרים תולדות האדמו"רים משושלת מודז'יץ - תוך התמקדות בעובדות המתקשרות לפעילותם המוסיקלית, מנהגים הקשורים להלחנת המוסיקה ולנסיבות השירה בתפילה וב'טיש'. כן ייוחדו דברים לדרכי השימור וההפצה של הניגונים בעבר ובהווה. פרק נוסף יעסוק בשלושה ניגונים מיוחדים בחסידות זו: ני

לתקציר המלא

תוכן

·         מבוא

·         פרק א: תולדות האדמו"רים ופעילותם המוסיקלית

א. שורשים

ב. ר' ישראל טאוב ממודז'יץ

ג. ר' שאול ידידיה אלעזר טאוב ממודז'יץ

·         קורות חייו

·         כתביו

·         יצירתו המוסיקלית

ד. ר' שמואל אליהו טאוב ממודז'יץ

·         קורות חייו

·         יצירתו המוסיקלית

ה.בר' ישראל דן טאוב ממודז'יץ

·         קורות חייו

·        יצירתו המוסיקלית

ו. ר' חיים שאול טאוב ממודז'יץ

·         פרק ב: ניגוני מודזי'ץ

·         נסיבות ההלחנה ונסיבות השירה

·         דרכי הפצה

·         מודז'יץ היום

·         ר' בן ציון שנקר

·         המכון לתיעוד ושימור ניגוני מודז'יץ

·         פרק ג: ניגונים מיוחדים

א. ה'אזכרה הגדול'

1.       הניגון ומלותיו

2.       סיפור נסיבות הלחנתו

ב. 'הניגון למחוסרי בית'

ג. אני מאמין

·         סיכום

 

מבוא

לא בסיפורי מופתים על אודות מנהיגיה הרוחניים, לא בחדשנותה ההגותית ואף לא במספר החסידים שהיא מונה, שאינו גדול, נודעה חסידות מודז'יץ. שמה של חסידות זו, שהוקמה בפולין בשלהי המאה הי"ט, יצא לה בשל המקום המיוחד שתופסת בה הפעילות המוסיקלית. ו' פסטרנק כותב: "'מוסיקה' ו'מודז'יץ' הפכו מלים נרדפות".[1] ניגוני מודז'יץ פשטו בכל מרחבי העולם היהודי האשכנזי, ואולי אף מעבר להם.

אכן, בכל העולם החסידי נודע לשירת ניגונים מקום חשוב כחלק מעבודת ה',[2] הן בתפילות השבת והמועדים הן ליד שולחנו של הרבי, ב'טיש'.[3] ובכל זאת חריג הוא מעמד השירה במודז'יץ, לא רק על רקע העולם החסידי; ייתכן שתופעה זו ייחודית היא בכל קהילות ישראל, והוא מתבטא בעניינים אחדים:

כל אחד מחמשת האדמו"רים לשושלת טאוב, שהנהיגו את החסידות הזאת לאורך למעלה ממאת השנים האחרונות, הלחין מדי שנה לקראת הימים הנוראים ובהזדמנויות נוספות לאורך השנה לחנים חדשים. משמעותה של עובדה זו כפולה היא: ראשית, ניתן להתרשם מפוריותה של יצירה ענפה ומתמשכת זו, המסתכמת בכ-4,000 לחנים.[4] מעבר לעניין הכמותי הזה, ראויה לציון העובדה שהיוצרים המרכזיים במסורת זו הם מנהיגיה הרוחניים של העדה לדורותיהם. אמנם פעלו במודז'יץ גם מספר חסידים מוסיקאים מחוננים, ששימשו במלאכת הקודש של ההלחנה והותירו את רישומם על הקורפוס של מודז'יץ, ואף היום, לצד יצירתו של הרבי רבה והולכת גם יצירתם של 'בעלי המנגנים' החשובים, ובראשם בן-ציון שנקר,[5] ואולם חלקם המכריע של ניגוני מודז'יץ הם ניגוני אדמו"רי השושלת. אף שידועים ניגונים שהולחנו על ידי צדיקים בחסידויות אחרות (נזכיר בזה רק את המגיד ממעזריטש, בעל התניא, ר' נחמן מברסלב, ר' לוי יצחק מברדיטשב ור' בן ציון הלברשטאם מבובוב, אך יש עוד רבים), רק בחסידות מודז'יץ שושלת הצדיקים כולה היא שושלת של מלחינים פוריים. בעובדה זו יש כדי להעיד כי הניגונים והתחדשותם הם המוקד המרכזי של עבודת הקודש במודז'יץ.

לצד 'האמירה האילמת' שבמעשה זה, בולטות לעין במודז'יץ גם אמירות מפורשות המדברות בערך הנגינה.[6] למעשה, למרות שהעולם החסידי העמיד את הנגינה כנתיב חשוב בעבודת ה', הנהגה זו התבטאה בעיקר בעידוד המעשי של דרך זו, ולא רבים הם דברי התורה העוסקים בזמרה. רובם הגדול מרוכז בכתביהם של ר' נחמן מברסלב, של אדמו"רי חב"ד, ושל האדמו"רים ממודז'יץ. יש להעיר כי שלוש חסידויות אלו נשתבחו ברפרטואר מוסיקלי עשיר, המשרת את החסידים בעומדם בתפילה ובישיבתם לשולחן. ואולם, לעומת ר' נחמן מברסלב ואדמו"רי חב"ד, שמקום של כבוד מבוצר להן בעולמה של החסידות מבחינת פוריות יצירתן הספרותית-דרשנית וההגותית ועומקה וגם מבחינת היקף השפעתן החברתית, הרי שמודז'יץ לא נודעה, כאמור, במקוריות הגותה, ואף אין היא סוחפת אחריה המונים.[7] נוכח מורכבות ההגות והעושר הדרשני שבכתביהם של ר' נחמן מברסלב ואדמו"רי חב"ד, דרשותיהם בנושא הנגינה מצומצמות בהיקפן, ותופסות שם מקום שולי. בהשוואה לכך בולטת מרכזיותו של העיסוק במעשה המוסיקלי במסגרת דברי התורה שנאמרו ושנכתבו בשם הצדיקים ממודז'יץ.

בדברים שלפנינו נסקור בקצרה את תולדות האדמו"רים משושלת מודז'יץ, ועובדות הידועות עליהם המתקשרות לפעילותם המוסיקלית, נתאר את המנהגים הקשורים לניגון בחסידות זו ואת סיפוריהם של שניים מן הניגונים. במאמר נפרד נפרוס את דברי התורה המובאים בשמם, המתקשרים לתפיסת עולמם באשר למעשה הנגינה. הדברים לוקטו מתוך ספרים ואתרי אינטרנט וכן מתוך סדרת מפגשים אישיים שקיימתי עם חסידי מודז'יץ והקרובים אליהם ואל ניגוניהם, שלא כולם הסכימו להיזכר כאן בשמותיהם.

 

פרק א: תולדות האדמו"רים ופעילותם המוסיקלית

א. שורשים

סבו של האדמו"ר הראשון ממודז'יץ היה ר' יחזקאל מקוזמיר (נפטר בתרט"ז/1856), נכד לאחד מחסידי הבעש"ט, שהוחזק כצדיק נסתר.[8] הוא היה אומר כי אין הוא יכול להיכנס לשבת ללא ניגון חדש. איננו מכירים היום ניגונים שניתן לקבוע בוודאות ביחס אליהם כי הם פרי חיבורו; דווקא מחוץ לחצר של מודז'יץ, בחסידות אלכסנדר, השתמרו ניגונים אחדים המיוחסים אליו.

בנו, ר' שמואל אליהו מזוולין, הלחין ניגונים שנפוצו בכל פולין, אך רק שלושה ארבעה מהם שרדו. חסידים מספרים כי היה בעל מנגן מופלא,[9] וכי היה ראשון הצדיקים בפולין שהעמידו את הנגינה במקום מרכזי בעבודת ה'. סופר כי הלחין מנגינות שנפוצו בכל פולין, וזכר כל ניגון שחיבר. אמרו עליו כי התייחס לשירתו בתפילה כאילו הוא עומד במקדש, ומשורר עם הלויים. ואולם בשבת אחת, בשעה שהנעים בזמירות הסעודה השלישית, עצר את זמרתו והחל לדבר בשבח הנגינה. הוא הרחיב באחריות העצומה הנופלת על כתפי ה'מנגן',[10] שכן הניגון עשוי להעלות את האדם לדרגות הוויה גבוהות, אך גם להפילו לשאול תחתית.[11] בדבריו אלו השמיע תביעה מן המנגנים להקפיד ולדייק בשירתם, ולא לשנות בניגונים דבר. מאותה שעה הפסיק הוא עצמו לעבור לפני התיבה ולשיר, ובעקבותיו אף שליחי ציבור אחרים הסתלקו מתפקידם ליד עמוד התפילה.[12]

בחסידות מודז'יץ מטעימים את פעילותם המוסיקלית של סביה הקדמונים. אף מ"ש גשורי מדגיש את היחס לנגינה של ר' יחזקאל מקוזמיר ושל בנו, ר' שמואל אליהו מזוולין.[13] היום יש הטוענים, כי הסיפורים על אודות יחסם הייחודי של ר' יחזקאל ובנו לזמרה ולניגון - יותר משהם מבוססים על עובדות מוצקות, הם מהווים שכתוב רטרואקטיבי, שמגמתו לנעוץ את יחסה הייחודי של מודז'יץ למוסיקה בדורות קודמיה.[14]

 

ב. ר' ישראל טאוב ממודז'יץ

מייסד חסידות מודז'יץ הוא רבי ישראל טאוב (תר"ט/1848 ראצ'וינז - י"ג בכסלו תרפ"א/1920), המכונה ה'דברי ישראל', על שם ספרו. הוא עבר מראצ'וינז למודז'יץ ב-1891, ושם נוסדה החצר. חצר זו קרויה מודז'יץ עד היום, אף שר' ישראל עצמו עקר ממקום משכנו במודז'יץ לראדום כבר בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ומשם היגר לעת זקנתו לסביבות וורשה. 

אמנם גם אבותיו של ר' ישראל טאוב שרו כחלק מעבודת הקודש שלהם, ואולם חידושו של ר' ישראל ממודז'יץ היה בהעמדת הניגון במרכז דרכו הרוחנית. לצד היותו גדול בתורה, הוא היה מלחין פורה ונֵחן בקול מיוחד במינו. את הניגונים הרבים שחיבר לימד לחסידיו תוך הקפדה על שירתם ללא שינוי. לא ידוע כמה ניגונים הלחין ר' ישראל. היום ידועים כמאה מלחניו, ורבים מהם מושרים עד היום בעולם כולו, בלא שיוכרו כניגוני מודז'יץ.[15] לשנים מניגוניו מעמד ייחודי: ניגון ה'אזכרה' הגדול, ו'הניגון למחוסרי בית', שבהם ובסיפוריהם נעסוק בהמשך. מסופר עליו כי בשעה ששכב על ערש דווי, השמיע בנו באוזניו מניגוניו, והוא הסתלק מן העולם, בעת שבנו שר את נוסח תפילת הימים נוראים.

מורשתו המודפסת כוללת לא רק את ספר הדרשות שלו 'דברי ישראל',[16] אלא אף תווים של כמה ממנגינותיו.

 

ג. ר' שאול ידידיה אלעזר טאוב ממודז'יץ

קורות חייו

לאחר פטירת ר' ישראל שימש כאדמו"ר בנו, רבי שאול ידידיה אלעזר טאוב, המכונה גם 'ה'אמרי שאול', (הושענא רבה תרמ"ז/1886– ט"ז כסליו ה'תש"ח/1947).

ר' שאול ידידיה נולד באוז'ירוב. אף שלא היה בנו הבכור של ר' ישראל, נבחר ר' שאול ידידיה למלא את מקום אביו האדמו"ר.[17] בסיפור על בחירתו לממשיכו של אביו יש כדי ללמד על מקומה של השירה בחסידות מודז'יץ: זמן קצר לפני שנסתלק ר' ישראל ממודז'יץ מן העולם, הזמין אליו את בניו, וביקש מהם לומר לפניו את ה'נוסח' (כלומר לשיר את נעימת התפילה המסורתית) של הימים הנוראים. במקום מסוים בשירת הנוסח שגו כל הבנים מלבד ר' שאול ידידיה. לאחר שהקשיב ר' ישראל לכולם, הוא פנה לר' שאול ידידיה ואמר לו: אתה אומר את ה'נוסח' בצורה הנכונה ביותר, ובכך הכתיר אותו לממלא מקומו.[18]

בתרפ"ט/1929 עבר ר' שאול ידידיה לאוטווצק שבקרבת וורשה, שבה קבעו מושבותם צדיקים אחדים. שם היווה בית מדרשו מרכז לתורה ונגינה. מספרים כי ברכבת הראשונה שהיתה יוצאת מוורשה לאחר צאת השבת היו נוסעים חסידים ושאינם חסידים אל השטיבל שלו, כדי לזכות להשתתף בסוף ה'טיש' של סעודה שלישית, שהיה נמשך אל ליל מוצאי שבת.[19] העוני הקשה שבו היו שרויים יהודיה של פולין באותה עת, מצוקת הרעב והדאגות, התמוססו כולן בניגונים מאמצי הלב ומחממי הנפש שהלחין וששר הרבי ממודז'יץ. מהם שאבו היהודים הדוויים שם עידוד ומרפא לנפש.

ר' שאול ידידיה עסק בנגלה ובנסתר, ושימש ברבנות בקהילות אחדות, תוך שהדגיש את אהבת ישראל וארץ-ישראל. בזמן שהיה אדמו"ר שימש גם ברבנות בקארטשוב שליד אוטווצק.

כשפרצה מלחמת העולם השנייה ברח לרוסיה.[20] בדרכו שהה בוילנה. בוילנה שהו באותה עת פליטים יהודים, ביניהם בחורי ישיבה רבים מבריסק, מיר וסלבודקא, שחיו במצוקה קשה. ר' שאול ידידיה עודד את רוחם של הפליטים הללו. אל סעודות ה'טיש' שערך שם הגיעו אפילו מתנגדים מושבעים, כדי לשמוע את ניגוניו.[21] לזקני בריסק זכורים עד היום ניגונים מפותחים ומורכבים שלמדו באותה עת על שלחנו של הרבי.[22]

הניגונים הנוגים שחיבר בוילנה משקפים את הטרגדיה הקשה שפקדה באותם ימים את העם היהודי. ביניהם ייזכרו לחניו לתפילות 'הבט משמים וראה', 'לא למעננו' ולפיוט 'שומר ישראל'. כמה משומעי הניגונים הללו בוילנה רשמו אותם בתווים, וכך נשתמרו. תווים אלו אמנם לא יצאו בדפוס אך קיימים מספר עותקים של כתב היד החשוב הזה, שבו נרשמו באותם ימים טרופים כ-200 ניגוני מודז'יץ – 30 של ר' ישראל ממודז'יץ, והיתר של בנו, ר' שאול ידידיה. 

ר' שאול ידידיה ניהל מגעים עם השלטונות הרוסיים כדי לאפשר לבני ישיבת מיר, ששהו אז בוילנה, לצאת ממנה לשנחאי.[23] דרך יפן הגיע לבסוף לניו יורק בת"ש/1940, בה חידש את החסידות והקים בית מדרש.

במכתב שנשלח באותם ימים הוא מספר לגיסו על ניצולים בודדים  שעליהם שמע, אותם הוא מתאר כ"שבלים בודדים. מתלקטים אחת הנה ואחת הנה", ומתאר את חג הפסח של אותה שנה כחג של חגיגה כפולה ומכופלת -

לרגלי שמחת הצלתם של בתי היקרה תחי' והילדה תחי', וב"ה הם בחיים ושלום ובריאות נכונה, ושמחנו ב"ה על כל הטוב אשר גמלנו ה'. וצרוף לנסי יציאת מצרים היו גם סיפורי נסי הנסים שלהם, ולקיים מה שנאמר 'רני פלט' ופרש"י רינה של הצלה, חיברתי על פסח זה ב"ה שמונה ניגונים יקרים ונפלאים. גם בדברי תורה היתה ב"ה הרחבת הדעת ואמרתי הרבה דברים יקרי ערך. [24]

התעלות הרוח שחש האדמו"ר על רקע הנסיבות הקשות, תורגמה אצלו לא רק להרחבת דעת ולחידוש בתורה, כפי שקרה וקורה לרבנים ולמנהיגים רוחניים יהודיים במהלך הדורות, אלא אף ליצירה אינטנסיבית באפיק המוסיקלי. ממקום שבתו בניו יורק נפוצו ניגוניו ותורתו למקומות רבים בעולם.

ר' שאול ידידיה עבר תלאות אישיות קשות אף קודם שנמלט מאירופה. מספרים כי בשל הכריזמה שלו, נסחפו אחריו חסידים באשר הלך. כך, כאשר התחתן עם בתו של ר' אברהם איגר מלובלין, החלו חסידי לובלין לנהות אחר החתן הצעיר, ולבסוף גרמו לגירושיו ולגירושו ממקומם. כך אירע לו גם בנישואיו הבאים, עם בתו של הרבי בבוכניה. נישואיו השלישיים הסתיימו עם פטירתה של אשתו, ואז נשא אשה רביעית.[25]

ר' שאול ידידיה ביקר בארץ שלוש פעמים. כשניהל כאן סעודות 'טיש', ביקרו אצלו אנשים מכל המגזרים.[26] ממכתבים ששלח מביקוריו בארץ עולה התרגשותו והתלהבותו ממראות הפרחת השממה שנגלו לעיניו.[27] בשנת תש"ז/1947 עלה לארץ, ובה חיבר את הניגונים למלים 'יחדשהו' ו'לא למעננו', ואולם מיד כאשר הגיע לכאן, חלה במחלה קשה ונפטר. הוא היה היהודי האחרון שנקבר בהר הזיתים קודם שעבר לרשות ממלכת ירדן. המצבה על קברו נקבעה רק לאחר שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים.

כתביו

ספרו הגדול והידוע ביותר הוא 'אמרי שאול'. לצדו ולצד דרשות 'ישא ברכה' להגדה של פסח, הוציא גם קונטרסים בשם 'תפארת ישראל', על שם הישיבה שהקים באוטווצק. שבעה מקונטרסי 'תפארת ישראל' יצאו עוד בפולין (החל מתרצ"ו/1936), והם כללו דברי תורה משל אבותיו של ר' שאול ידידיה, דברים שכתב הוא עצמו ודברים משל תלמידיו. בשבעת הקונטרסים שיצאו בניו יורק (החל מאלול תש"א/1941 ועד תשרי תש"ז/1947) הופיעו לצד חידושי התורה גם תווי נגינה של ניגוני מודז'יץ - מעשה מהפכני בעולם החסידי.

יצירתו המוסיקלית

האדמו"ר ר' שאול ידידיה נחשב כמלחין החסידי הפורה ביותר בכל הזמנים. על מספר לחניו אין הסכמה – וולוול פסטרנק הציע כי הלחין למעלה מ-700 ניגונים, אך אין הערכה זו נכונה, שכן במאגר המכון לתיעוד ולשימור ניגוני מודז'יץ קיימות היום הקלטות של כ-800 ניגונים שחיבר, ומשערים כי חיבר 1,500-2,000 ניגונים.[28] אל כמות כזאת של לחנים לא התקרב איש מיוצרי הניגון החסידי, ואולי אף איש ממלחיני המוסיקה היהודית בכלל. כמובן, אין להעריך מוסיקאי על סמך שיקולים כמותיים; אך הערכה איכותית של יצירתו תעמיד אותו במקום של כבוד במוסיקה היהודית.

כבר בצעירותו הלחין ניגונים וחיבר יצירות מוסיקליות מגוונות ומוערכות. בין ניגוניו ניתן למצוא הן ניגונים קליטים ופשוטים, הן ניגונים ארוכים ומפותחים, מפולפלים ומסולסלים. מחלק מן היצירות ניכר כי הוא חשב במונחים אינסטרומנטליים - לעתים הציע שילוו את הלחנים במיתרים או בכלי נשיפה ממתכת ומעץ. אל חמש היצירות המורכבות שחיבר בין השנים תרפ"א-תרפ"ו/1921-1926 התייחסו כאל 'אופרות'. אלו הן יצירות נרחבות ודרמטיות ללא מלים. ה'אופרה הרביעית' חוברה כנראה בשעה שהפליג ר' שאול ידידיה מארץ ישראל לארה"ב בשנת תרפ"ג/1923, ועל כן היא מכונה 'אופרת הים'. בן ציון שנקר – המבצע הגדול של ניגוני מודז'יץ בדורנו, העיד כי רק פעם אחת הצליח לבצע במדויק ניגון מורכב זה.

ביצירות מורכבות רבות של ר' ישראל ממודז'יץ ושל בנו, ר' שאול ידידיה, השתחררו הלחנים מכבילותם המסורתית למלים.[29] ר' שאול ידידיה הלחין פסוקים רבים מתפילת ההלל ומלים מן התפילה בצורות הריקוד, המרש והוולס. כשהחסידים הטילו ספק ביחס למקומם של לחני מרש צבאיים בפיהם של יהודים, ענה הרבי שבקרוב תקום מדינה יהודית, ואף היהודים יזדקקו למארשים...[30]

בשל יצירתו המוסיקלית החריגה בממדיה ובאיכויותיה, הניחו בטעות כי היתה לר' שאול ידידיה השכלה מוסיקלית מסודרת. בספרו 'מוסיקה יהודית בפולין בין שתי מלחמות העולם', קובע יששכר פטר שר' שאול ידידיה טאוב היה קורא תווים מיומן, ושאף רכש ידע מוסיקלי תיאורטי. פסטרנק שולל טענה זו. אף בתוך חוגי מודז'יץ מקובל כי שום רבי מאדמו"ריהם לא רכש השכלה מוסיקלית. המלודיות המורכבות של ר' שאול נרשמו בתווים על ידי אנשי המוסיקה של החצר - החזן יהושע וויסר, ואחר כך על ידי ר' בן ציון שנקר, שהיה מזכירו המוסיקלי.[31] יש המפקפקים בדעתו של פסטרנק נוכח עושרם ומורכבותם של ניגוניו של ר' שאול ידידיה, יש המתקשים להאמין שר' שאול ידידיה לא למד את חכמת המוסיקה. ואולם בהיעדר עדויות של ממש על השכלה כזאת, קיימת בכל זאת האפשרות כי כשם שהאב יכול היה ליצור ניגונים מפותחים כגון ניגוני ה'אזכרה' ו'הניגון למחוסרי בית' ללא ידע מוסיקלי תיאורטי, ייתכן בהחלט כי אף הבן, שיצירתו מקפת ורחבה הרבה יותר, ירש מאביו מוסיקליות אינטואיטיבית וזיכרון שמיעתי יוצאי דופן, שהגיעו באישיותו המוסיקלית לשכלול נדיר במיוחד, שאפשר לו ליצור על פה את שפע ניגוניו, שברובם הם מתוחכמים ביותר. אין ספק שהמהמורות, שעמדו בדרכו במהלך השנים, וסבכי חייו הנפתלים נתנו אותותיהם בלחנים המורכבים שחיבר.

מעדויות שומעיו מתקבל הרושם כי אף יכולתו הקולית של ר' שאול ידידיה היתה מרשימה – סיפרו על המנעד הגדול שהיה לו, ועל הצלילים הערבים שהפיק.[32] היו שאמרו שלא ניתן לעמוד במחיצתו כאשר שר בשל עוצמת קולו ועומק הבעתו.[33] חסידים שזוכרים את אופן שירתו מספרים כי היה שר באופן מקוטע ובמהירות רבה. הוא נימק את מהירות שירתו בכך שאין הוא רוצה ליהנות מעולם הנגינה.[34] זקני החסידים שנותרו מתקופתו היו שרים כמותו, במהירות ותוך חיתוך וקיטוע המנגינה.

אינטנסיביות יצירתו מתבטאת גם באנקדוטה ששמעתי מפי חסידים: כשהשכימה אשתו של ר' שאול ידידיה באחד מבקריו של חודש אלול, מצאה את בעלה עומד ליד החלון. היא שאלה לפשר עמידתו שם, והוא אמר, כי כך, ליד החלון, הלחין הלילה שמונה ניגונים לימים הנוראים הקרבים.[35]

במסגרת זו ראוי לציין כי נפש האמן של ר' שאול ידידיה טאוב ממודז'יץ מתגלית לא רק באפיק המוסיקלי. אחדים ממכתביו מן הארץ נכתבו בלשון עשירה ביותר ואף מליצית. את התפעמותו מנופי הארץ וממפעל יישובה מחדש הוא מנסח בלשון של פיוט. ושמא פועם בקולמוסו כישרון חבוי, שהופיע כבר אצל סב סבו, ר' צבי הירש. ר' צבי הירש, אביו של ר' יחזקאל מקוז'מיר, זכור בעיקר הודות לפיוט בודד שהותיר אחריו - הזמר לשבת, 'חבצלת השרון'. זהו פיוט ארוך, הבנוי לפי הספירות, שבראשי התיבות של חלק ממלותיו מופיעים בו השמות הקדושים, והוא מכיל שיבוצים מן המקרא, התלמוד והמדרש.[36] בעולם החסידי חיבור של פיוט חדש הוא מעשה חריג.[37] לא ידוע אם אי פעם הולחן הפיוט 'חבצלת השרון'. היום אין הוא מושר. מעניין כי ר' שאול ידידיה, שכאמור היה בעל נטייה ללשון הפיוט, חיבר פירוש רחב לפיוטו זה של זקנו.[38]

 

ד. ר' שמואל אליהו טאוב ממודז'יץ

קורות חייו

בנו של ר' שאול ידידיה, רבי שמואל אליהו טאוב, ה'אמרי אש', (אדר תרס"ה/1904 - ד' באייר תשד"מ/1984) היה האדמו"ר השלישי לבית מודז'יץ. הוא נולד בלובלין ונעוריו עברו במחיצת סבו, מייסד החסידות. הוא הוסמך להוראה בתר"צ/1930. כחמש שנים לאחר מכן ליווה את אביו בנסיעתו לארץ ישראל. בביקור זה עלו לקבר רשב"י במירון והשתתפו שם בהילולת ל"ג בעומר, שהותירה בו רושם עמוק, ושבעקבותיה החליט להשתקע בארץ. הוא עלה לארץ בתרצ"ו/1935, ולאחר שנפטר אביו, הוכתר לאדמו"ר. הוא הקים את חצרו בתחילה ברחוב לילנבלום בתל אביב, ולאחר מכן עבר לרחוב דיזנגוף, שם ניהל את החצר במשך שנים רבות. ל'טיש' שלו ברחוב דיזנגוף הגיעו אנשים ממגזרים שונים: הגיעו לשם חסידי פולין שהתגעגעו לניגוני השבת מן הבית, היו בחורי ישיבה ליטאיים שצעדו מבני ברק ל'טיש' החסידי, ולצדם - גם חניכי תנועות הנוער הדתיות ואנשים חילוניים. משם פשטו ניגוני מודז'יץ במהירות לישיבות, לתנועות הנוער הדתיות, לבתי הכנסת ולסעודות השבת בבתי ישראל רבים.[39]

ר' שמואל אליהו היה מעורב בענייני ציבור, ומתשל"ג כיהן כחבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל. בתשמ"א יסד בבני ברק ישיבה על שם אביו.

יצירתו המוסיקלית

ר' שמואל אליהו הלחין כ-700 ניגונים, ונראה כי כמעט כולם מוקלטים ושמורים במכון לתיעוד ניגוני מודז'יץ.[40] הראשון שבהם חובר כאשר ביקר אביו, ר' שאול ידידיה, בארץ בשנת תרצ"ח. ר' שמואל אליהו שר באוזניו ניגון חדש שהלחין, ואביו הביא את הניגון לאוטווצק ולימד את חסידיו לשיר אותו, באומרו: "הבאתי לכם פירות ארץ ישראל - הניגון הראשון של בני מארץ ישראל". הוא הרבה לנגן את הניגון הזה בבריחתו מן הגרמנים, ובכך ראו החסידים מעין הסכמת האב ליצירת בנו. כיתר האדמו"רים, היה ר' שמואל אליהו עובר לפני התיבה בכל התפילות של הימים הנוראים וכן בברכת החודש ובהלל של החגים כולם, והיה מפתיע את חסידיו אז ובמועדים אחרים בניגונים חדשים. לחניו של ר' שמואל אליהו פשוטים מאלו של אביו. בראשית דרכו היה סגנונו קרוב יותר לזה של אביו, אך לאחר השואה הזדקקו החסידים ללחנים פשוטים יותר. והלחנים המורכבים שאפיינו את החסידות בתקופה שבין מלחמות העולם, פינו את מקומם ללחנים המדברים אל הלב בלא תחכום רב מדי. אף קצב שירתו היה שונה משל אביו. לעומת ר' שאול ידידיה שהיה קוצב את הניגונים בטמפו מהיר, ר' שמואל אליהו, שאמנם בראשית דרכו עדיין שר בקצב הדומה לזה של אביו, האט עם השנים את קצב שירתו.[41] ניגוניו נפוצו בכל שדרות היהדות. רוב השרים אותם אינם יודעים לייחסם אליו ואל חסידות מודז'יץ (כגון לחנים ידועים למלים 'וטהר לבנו', 'ברוך הוא אלקינו', שחובר לכבוד שמחת כניסתו של נכדו, הרבי הנוכחי, למצוות, 'והביאנו לציון עירך' ועוד).

 

ה. ר' ישראל דן טאוב ממודז'יץ

קורות חייו

האדמו"ר הרביעי במודז'יץ היה בנו של ר' שמואל אליהו, רבי ישראל דן טאוב, ה'נחלת דן' (תרפ"ח/1928 - כ' בסיון תשס"ו/2006). ר' ישראל דן נולד בוורשה וברח עם אמו בתרצ"ט באניה האחרונה שנסעה לאיטליה, ומשם הגיע לארץ. חסידים סיפרו כי בצעירותו לא היתה לו מודעות מוסיקלית מפותחת, ולא ראה עצמו כמי שיעבור לפני התיבה, אף על פי שהיה בן יחיד, ובתור שכזה היה מיועד להיות האדמו"ר הבא. זמן קצר קודם שנפטר אביו, אמר לו (ביידיש): "את העמוד על תעזוב", ובכך העביר אליו את תפקיד שליחות הציבור בתפילה.

הוא ניהל את חצר מודז'יץ בתל אביב עד שנת תשנ"ה, שבה הוקם ביוזמתו מרכז גדול בבני ברק, ובו בית המדרש המרכזי של מודז'יץ. ר' ישראל דן כיהן כדיין בבית הדין הרבני בתל אביב קרוב ל-35 שנה. בתשמ"ט/1989 התמנה כחבר במועצת גדולי התורה, ושימש בתפקיד זה עד שנפטר.

יצירתו המוסיקלית

ר' ישראל דן הלחין כ-500-600 ניגונים, שחלקם נפוצו מחוץ לגבולות חסידות מודז'יץ. מסופר כי פעם חלה בהושענא רבא, וייחס מחלה זו לחולשה שפקדה אותו לאחר המאמץ הגדול שהשקיע בהלחנת 17 ניגונים לקראת הימים הנוראים, כנהוג בין אדמו"רי מודז'יץ.[42]

כתביו עדיין לא יצאו באופן מסודר, אך לא זכורות תורות מפותחות שלו בענייני הניגון. בדיבורים אקראיים הוא התייחס לערכו של הניגון. כך למשל, כשנשאל לעניין הפסק של ניגון בברכת כהנים, ענה "אצלנו העיקר הוא הניגון". כמו כן היה אומר כי קל יותר לחבר ניגון חדש מאשר לתקן ניגון ישן - קל יותר לתפור מלבוש חדש מאשר להטליא את הישן.[43]

ר' ישראל דן עודד את הפצת ניגוני מודז'יץ. וכך כתב בדברי ההקדמה שלו לספרו של דני פינקוס, מור ובשמים, שבו תווים של חלק מניגוני אביו:

יש... חשיבות גדולה מאד שהניגונים האלה יגיעו לקהל רחב וזאת אפשר ע"י הבאתם בתווי הנגינה. מי ידוע כמה לבבות יתחממו לשמע נגינות אלה.

בכל יום פטירתו של אדמו"ר היה ר' ישראל דן נוהג לחרוז ארבעה דורות של ניגונים ארוכים: הוא היה פותח בניגון של ר' ישראל, ממשיך בניגון של ר' שאול ידידיה, ולאחריו – שר ניגון של אביו, ר' שמואל אליהו, וחותם בניגון משל עצמו..

 

ו. ר' חיים שאול טאוב ממודז'יץ

בנו הבכור של ר' ישראל דן, רבי חיים שאול טאוב, הוכתר מיד לאחר פטירת אביו, והוא האדמו"ר הנוכחי. אף הוא יושב בבני ברק. ר' חיים שאול ידוע כתלמיד חכם נודע כעילוי בישיבת פונביז' ושימש לאחר מכן כראש ישיבה. הוא ידוע בנועם הליכותיו ובמוסיקליות שלו. ר' חיים שאול למד מסבו ומאביו ניגונים רבים, וירש מהם אף זיכרון מוסיקלי מיוחד במינו. לצד שימור העבר, הוא גם מלחין פורה בזכות עצמו. אף עליו מספרים חסידים כי מדי שנה קודם הימים הנוראים התברך באינטנסיביות של יצירה מוסיקלית. עד כה הלחין למעלה משלושים ניגונים. עדיין מוקדם לאפיין את סגנון הלחנתו. באופן כללי נראה כי הוא נוטה להלחין ניגונים קליטים. ואולם בשנה האחרונה מתפתחים כיוונים מעניינים יותר הן בניגונים שחיבר הן בבחירתו בניגוני קודמיו.

 

פרק ב: ניגוני מודזי'ץ

            א. נסיבות ההלחנה ונסיבות השירה

אדמו"רי מודז'יץ לדורותיהם יצרו במשך למעלה ממאה שנה כשלושת אלפי ניגונים.[44] חלקם הולחנו למלים, וחלקם ללא מלים, חלק מן הניגונים חוברו לרגל הימים הנוראים, ואחרים לרגל מאורעות אישיים, כגון ניגון שנכתב לרגל נישואי בתו של האדמו"ר, ניגון שחיבר ר' שאול ידידיה לרגל חנוכת נמל תל אביב[45] וניגון הקונסוליה, שאותו חיבר עם קבלת הוויזה לקראת ביקורו בארץ,[46] ניגון למלים 'הודו לה'', שחיבר ר' שמואל אליהו, כשהגיע לראשונה לכותל המערבי וכדומה.[47] 

אדמו"רי מודז'יץ לדורותיהם נוהגים לעבור לפני התיבה בתפילות הימים הנוראים. במודז'יץ משמשים האדמו"רים כשליחי ציבור בכל תפילות הימים הנוראים, להוציא תפילת ערבית של יום ב' דראש השנה ומנחה של יום הכיפורים, וכן בתפילות גשם, טל, ברכת החודש, הלל בחגים וסליחות ראשונות.

'חוק בלתי מפורש' במודז'יץ לדורותיה קובע כי בכל שנה ילחינו האדמו"רים לחנים חדשים לקראת הימים הנוראים.[48] היו שנים פוריות שבהם הלחין הרבי 17 ניגונים. זכורות שנתיים חריגות בסוף תקופת אדמו"רותו של ה'אמרי אש' שבהן לא חידש ניגונים... כמו כן מציינים כי בשנת תרע"ד הלחין ה'אמרי שאול' רק 7 ניגונים לימים הנוראים. וכן הרבי הקודם, ה'נחלת דן', חידש בשנותיו הראשונות רק 7 ניגונים לימים הנוראים. בשנתו הראשונה, הלחין הרבי הנוכחי 8 ניגונים בלבד, אך בצהרי ראש השנה נוסף אל הניגונים שהכין מבעוד יום, לחן שחודש בו ביום. 

עד לזקנותו של ר' שמואל אליהו היה הוא והאדמו"רים שקדמו לו חושפים את ניגוניהם החדשים לראשונה בשעה שעברו לפני התיבה. החידוש שנתחדש לאחרונה, בימי האדמו"ר הנוכחי ובימי קודמו, הוא שהרבי מלמד את הניגונים עוד קודם התקדש הימים הללו, למי שילמד אותם למקהלת המנגנים (ה'קאפעלע') של החצר, כך שיוכלו להתכונן לשירתם.

את הניגונים מחברים האדמו"רים למלים קבועות בתפילה. המלים המולחנות לרוב הן 'מכלכל חיים', 'היה עם פיפיות', 'קדשנו', 'ויאתיו', 'ובכן צדיקים, 'חמול', 'היום הרת עולם', 'ארשת שפתינו', 'סלח נא', קדיש. לכל אחד מסוגי הטקסטים המושרים אופי משלו, הקובע את סגנון ההלחנה. כך למשל 'ויאתיו' יולחן תמיד כמארש, שכן פיוט קדום זה מדבר על אודות המלכת ה' על ידי הברואים כולם, ועל כן הוא נושא אופי חגיגי, מז'ורי, הנשמע באוזני החסידים כ'גויי';[49] למלים 'חמול על מעשיך' יתלווה תמיד לחן של תחנונים. אצל האדמו"רים הראשונים היה הלחן הזה ארוך, והחל מן ה'אמרי אש' יש גם לחנים קצרים יותר וקצובים ל'חמול'. מכל מקום לחן זה מבטא תחינה, בהתאם לאופיין של המלים; 'היה עם פיפיות' מולחן תמיד כניגון ארוך, שמתרחשת בו מעין עלילה, ולעתים הוא כולל גם קטעי סולו, ובהם השתפכות הנפש וזעקה; 'קדשנו' מושר בלחן פשוט יחסית ושמח, בעל שני חלקים חוזרים, 'ארשת שפתינו' - כוואלס, והלחן של הקדיש שבסוף התפילה הוא לחן של ניגון-ריקוד קליל ושמח, המבטא את ההקלה והביטחון שהתפילה התקבלה. (הבקשה 'זכרנו לחיים' תושר לרוב בקטע מתוך ניגון ארוך מן המאגר המודז'יצאי הקיים). יש להזכיר כי כל האדמו"רים מלחינים לקראת פסח גם את פרק ההלל 'בצאת ישראל ממצרים'.

סממן סגנוני מסוים מייחד את פתיחת כל הניגונים שהלחין ה'אמרי אש' למלים 'מכלכל חיים', כארבעים במספר.

זמן קצר לאחר שנתיישב האדמו"ר הנוכחי על כס האדמו"רות, בחודש אלול תשס"ו, הוא בחר לדרוש על אודות מנהגם הייחודי של אדמו"רי מודז'יץ לחבר לחנים חדשים לתפילות הימים הנוראים. בדרשה מפותחת זו הנגיד הרבי בין השירה, לשון נקבה, הבאה כתגובה של הודיה לה' לאחר שהושיע את השּׁר, לבין השיר, לשון זכר, שאינו תגובתי, אלא הוא מחולל שינוי בעולם. הרבי הטעים את עוצמתו של השיר, הבא מתוך ביטחון בה' וביטול עצמי, ואת כוחו להפך את מידת הדין למידת הרחמים.[50] זמרת השיר דווקא בשעה של רטט ואימה, בשעה שספרי מתים וספרי חיים פתוחים לפני שופט כל הארץ, היא דרגה נעלה, שאינה הולמת כל מתפלל. השר שיר כזה משליך את יהבו על ה' ודבק בעוצמתה של השירה לחולל שינוי בעולם. הרבי הסביר את ההתכוונות המיוחדת בניגוני הימים הנוראים ואת עומק השירה בהם כמעשה מרוכז הפועל לקרוע את גזר הדין.

אציין כאן כי תפילת 'ונתנה תוקף' הנאמרת בראש השנה ויום הכיפורים נאמרת היום במודז'יץ בנוסח ייחודי. פסיפס מכוון זה - חלקו הראשון הוא קטע ארוך ומיוחד המיוחס לר' יחזקאל מקוזמיר; המלים 'כבקרת רועה עדרו' – מושרות בניגון של ר' ישראל ממודז'יץ, בנו, והקטע הבא אחריהן כבר מושר בלחן שחיבר ר' שאול ידידיה, נכדו. שיבוץ הלחנים של דורותיה הראשונים של החסידות במקום כה קריטי בתפילה, עוצב בימי הרבי הקודם, ר' ישראל דן, והוא טעון במשמעות: ברגעים נשגבים ומכריעים אלו בתפילה מבקש החסיד, ואולי אף רבו, להיתלות בזכויותיהם של האבות הקדומים, ובמקרה של מודז'יץ האבות הרוחניים הם גם האבות המוסיקליים. בהשמעת ניגוניהם הוא מקווה שלחניהם וזכויותיהם יגנו עליו.[51]  

אף שהאדמו"רים הקשיבו היטב למלים המסוימות, והלחינו את ניגוניהם תוך התייחסות דייקנית לאווירת התפילות והפיוטים, תוך שקיבלו עליהם את מוסכמות ההלחנה המסורתיות שתוארו כאן - לאחר שהניגונים הושמעו בתפילות הימים הנוראים, הרי הם משוחררים לדרכם. מכאן ואילך ניתן לשיר אותם לכל טקסט ליטורגי אחר. בעניין זה שונה חסידות מודז'יץ מחסידויות אחרות, שבהן יש מסורת לגבי הצמדתם של לחנים לטקסטים. במודז'יץ ייזכר לרוב הניגון על שם המלים שלהן הולחן לראשונה, אך לאחר מכן הוא מנויד לפי הצורך וההתעוררות הספונטנית. כשיסב הרבי ל'טיש' ויזדקק לניגון ל'כל מקדש' שמזמירות ליל שבת או ל'יצווה צור חסדו' שמזמירות הסעודה השלישית או לזמירות אחרות, כשיעבור לפני התיבה בהלל, בתפילת גשם או טל או בסליחות ראשונות, הוא יאמץ מנגינה מתוך המנגינות שחודשו על ידו בימים הנוראים השנה, ולעתים מן השנים הקודמות, ויצמיד אותה אל המלים המבוקשות. כמובן גם בעלי התפילה האחרים, ביתר התפילות, ייבחרו לחנים ל'לכה דודי', 'הכל יודוך', 'א-ל אדון', קדושה, 'המבדיל' או פיוטים אחרים שאותם נהוג לזמר במודז'יץ, מתוך הרפרטואר של השנה ושל השנים הקודמות.

כבשאר ניגוני החסידים, אף בניגוני מודז'יץ ניכרת התרבות שאפפה את היווצרותם. מוטיבים מלודיים בניגונים, ואף צורות מוסיקליות כגון מארשים, וולסים ו'אופרה' הושפעו מן הסביבה הלא-יהודית.[52]

            ב. דרכי ההפצה

כיוון שהניגונים החסידיים היו יצירה עממית, שעברה על פה, הם החלו להיתפס כמושא לעיון ולמחקר בשלב מאוחר בהשוואה לתרבות הכתובה. ואולם מבין הניגונים החסידיים, היו ניגוני מודז'יץ הראשונים שזכו גם בתשומת לבם של מתבוננים מן החוץ. לא ידוע עד כמה תרמה לכך העלאתם המוקדמת על הכתב.[53] כפי שנאמר לעיל, לאחר שעבר האדמו"ר השני לבית מודז'יץ, ר' שאול ידידיה, לניו יורק, יצאו תווי נגינה של ניגוני מודז'יץ בכריכה אחת עם דרשותיו של הרבי, אבותיו ותלמידיו. קונטרסי 'תפארת ישראל' שהודפסו בארה"ב מתייחדים על רקע העולם החסידי כולו, בכך שבהם לראשונה נכרכו בכריכה אחת חידושי תורה ודרושים של הרבי ושל אבותיו לצד תווי נגינה של ניגונים שחיבר הוא ושחיבר ר' ישראל.[54] מאחורי הבחירה להדפיס אלו לצד אלו תווים ודברי תורה עומדת השוואה בין ערך לימוד התורה לבין ערך השירה והנגינה כאמצעים להתקרבות לה' ולעבודתו.

נזכיר בזה כמה הדפסות נוספות של תווי ניגוני מודז'יץ: ניגוני שני האדמו"רים הראשונים לבית מודז'יץ פורסמו כבר בשנת תרפ"ב/1922 בשבועון אילוסטרירע וואך (=השבועון המצויר) שהופיע אז בוורשה;[55] בשנת תשי"ב/1952 פורסמו למעלה מחמשים ניגונים על ידי מ"ש גשורי בספר "נגינה וחסידות בבית קוזמיר ובנותיה"; ולאחר כמה עשרות שנים הופיעו תווי ניגונים נוספים בספרMelodies of Modzits  של וולוול פסטרנק.[56]

עוד טרם היו בשימוש כל אמצעי הקלטה, התפשטו ניגוני מודז'יץ בכל פולין ובגליציה, הרבה מעבר לחוגי חסידי מודז'יץ. לדברי עו"ד זעירא, בפולין התקיימו מנייני מודז'יץ, כפי שנוהגים בימינו מנייני קרליבך. כמובן, היום, כאשר רבו והשתכללו דרכי המסירה, נפוצים הניגונים בכל העולם היהודי גם דרך הקלטות ודרך האינטרנט. עם זאת, עדיין יש חובבי ניגונים מכל שדרות הציבור, הבוחרים להגיע בגופם לסעודות ה'טיש' הנערכות בחצר מודז'יץ בבני ברק, ולהתבשם מן המפגש הבלתי אמצעי עם הניגונים כשהם מושרים בסביבתם הטבעית.

ג. מודז'יץ היום

בפולין מנתה חסידות מודז'יץ עשרות אנשים בלבד, ואילו בעשורים האחרונים היא התרחבה באופן ניכר; עם זאת, עדיין מודז'יץ אינה נחשבת חסידות גדולה כלל ועיקר. מרכזה של החסידות היום בבני ברק, אך יש לה בתי כנסת ובתי מדרש נוספים בירושלים, בתל אביב, בקרית ספר, באשדוד, בפלטבוש שבניו-יורק ובלוס אנג'לס. הרבי הנוכחי יוצא מבית מדרשו ומגבולות חצרו, והוא פונה אל קהלים מגוונים.

ההתעניינות במכמנים המוסיקליים של חסידות מודז'יץ, שעליה העידו עוד בתקופת האדמו"רים הראשונים של השושלת, ושתרמה לתפוצתם הרבה של ניגוניה, נמשכת ואף מתרחבת. היום, אף בחוגים שאינם חסידיים כלל, מושרים הניגונים בתפילות ציבור, ועל שולחנות השבת בבתים פרטיים, במסגרת ערבי שירה מאולתרים ('זיצים') או כחומרים המזינים יצירות אמנותיות קוליות וכליות, המושמעת במופעים מוסיקליים ממוסדים.[57] רבים מניגוני מודז'יץ פשטו בכל שכבות הציבור. ניגונים ידועים מאוד למזמורים 'אשת חיל' ו'מזמור לדוד', המושרים בסעודות שבת בבתי משפחות רבות, וכן אחד מהניגונים הנפוצים ביותר עבור 'א-ל אדון', המושר בבתי כנסת של חוגים חברתיים שונים, שאינם דווקא חסידיים, נתפסים כשירי עם אנונימיים מסורתיים, אף שבקלות ניתן להתחקות אחר מחברם.

ניגוני מודז'יץ נקלטו גם בחסידויות אחרות. קורה שניגונים מסוימים מיוחסים לחסידות אחרת, כיוון שהשתמרו בה, אך למעשה יובאו אליה ואומצו מתוך הרפרטואר המודז'יצאי. תופעות כאלה מצויות למשל בחסידות אמשינוב-וורקי. אצל האדמו"ר הקודם, ר' מאירל' קאליש בירושלים, הושר בימי החנוכה ניגון ייחודי ל'מעוז צור', שמסתבר כי הוא מודז'יצאי במקורו. חיבר אותו ר' ישראל ממודז'יץ למלים 'בני היכלא' והניגון נדד לאמשינוב עוד באוטווצק. אחד הניגונים המפורסמים של מודז'יץ, שחסידי אמשינוב וורקי טוענים כי הוא ניגון שלהם, משמש היום בהקשרים שונים מחוץ לחסידות. ניגון זה, שחיברו ר' ישראל ממודז'יץ, ניתן לשמוע באתר למלים 'אמר ה' ליעקב' (לחן של ר' ישראל ממודז'יץ) בביצועו של בן ציון שנקר ובביצועה של שולי נתן. לחן זה מושר היום בשעת ההליכה לחופה בחסידות אמשינוב; בבתי כנסת רבים הוא מושר למלותיה של תפילת גשם, ובהקשרים שונים הוא משמש ללא מלים. הניגון נקלט כה עמוק בעם, עד כי נתכנה 'ניגונו של אדם הראשון'. מקורו האמתי נעלם מפי רוב שריו, ויש המייחסים אותו בטעות לבעל שם טוב.

ראוי להזכיר כאן את חלחולה של מודז'יץ ליצירתו של אחד היוצרים המשפיעים ביותר על בתי-הכנסת והשירה המסורתית האשכנזית בעשורים האחרונים - ר' שלמה קרליבך, שהיתה ללחניו בעשור האחרון עדנה. בתהליך דרמטי ומהיר פשטו שירי קרליבך בכל מרחבי הציבור הדתי והחרדי. ר' שלמה קרליבך למד בישיבת 'תורה ודעת' לצד ר' בן ציון שנקר. השניים היו מיודדים, והיו מגיעים יחדיו אל האדמו"ר ה'אמרי שאול'. מאוחר יותר קיבל גם האדמו"ר ה'אמרי אש' את קרליבך. למעשה, עד שנת תש"ל (1970) היה שלמה קרליבך מגיע למודז'יץ בכל אחד מביקוריו בארץ.[58] ר' שלמה קרליבך שר לעתים מניגוני מודז'יץ עצמם, (כמו למשל את ברכת החודש), ואין ספק כי מוטיבים מוסיקליים שקלט במודז'יץ השפיעו על לחניו. שלמה קרליבך עצמו אמר כי אין לו אף ניגון אחד שלא הושפע ממודז'יץ. במכון לתיעוד ניגוני מודז'יץ שמורות הקלטות אחדות שבהם שר שלמה קרליבך את ניגוני מודז'יץ. בין היתר מופיע 'יהי רצון מלפניך' מתוך ברכת החודש ברצ'יטטיב נפלא, שמהווה חלק מן הלחן של ה'אמרי שאול' לי-ה רבון. בהקלטה אחרת נשמע קרליבך שר י-ה רבון זה למלים המקוריות. ר' שלמה אמר כי מניגון זה חצב 300 ניגונים חדשים.

במכון לתיעוד ניגוני מודז'יץ מצויה הקלטה מקורית מתשי"ג, שבה שר קרליבך ב'בית מדרש עליון' ניגוני מודז'יץ, מתוך המגמה להשפיע חסידות בישיבות הליטאיות. שירתו של שלמה קרליבך באותה הקלטה נשמעת חתוכה ומהירה, שכן הושפע מדרכו של ר' שאול ידידיה בשירתו בתקופה זו.

ר' שלמה קרליבך אף השפיע על 'גאולתו' של ניגון שכוח במודז'יץ. במכון לתיעוד ניגוני מודז'יץ סופר לי, כי בהופעתו הראשונה של קרליבך בארץ, הוא נכנס לשטיבל של מודז'יץ, וחילק שם כרטיסים להופעתו. חסידי מודז'יץ אחדים הגיעו לאולם, והתרכזו בפינה אחת. באמצע ההופעה פנה אליהם ר' שלמה, ואמר שכיוון שהם נמצאים כאן, הוא מבקש ללמד אותם שיר שאין מכירים. הוא פתח בניגון הקדיש שאחרי ההלל, שאותו שמע מה'אמרי שאול' בשמחת תורה. ניגון זה חובר כבר בתרפ"ה בפולין. אכן ניגון זה לא היה מוכר בארץ, ור' שלמה קרליבך הוא שייבא אותו מר' שאול שישב בארה"ב. בשבת שלאחר מכן הגיע ר' שלמה לטיש וחזר ושר את הניגון, ומאז השתרש הניגון בין חסידי מודז'יץ בארץ.

בשירו של שלמה קרליבך 'ממקומו הוא יפן' ניתן לזהות קטעים שלמים הלקוחים מניגוני מודז'יץ – ראשיתו שאולה מלחן של ר' ישראל, וההמשך – וריאנטים של קטעים מר' שאול ידידיה..

            ד. ר' בן ציון שנקר

'בעל המנגן' הידוע ביותר בחסידות מודז'יץ הוא ר' בן ציון שנקר. שנקר, החי בניו יורק, והוא בן למעלה מ-80, שר, מלחין והוציא לאור עשרות תקליטים של ניגונים, שהלחינו אדמו"רי החסידות ושהלחין הוא. את החצר המודז'יצאית הוא מלווה לאורך כהונותיהם של ארבעה אדמו"רים: ה'אמרי שאול', ה'אמרי אש', 'נחלת דן' והאדמו"ר הנוכחי. ר' בן ציון שנקר ידוע כראשון שהוציא תקליט של מוסיקה חסידית אותנטית. לאחר שלמד בקונסרבטוריון למוסיקה בניו יורק, החל לשמש כמזכירו המוסיקלי של ה'אמרי שאול' ב-1941/תש"א. זה שנים הוא משמש כבעל תפילה בשטיבל של מודז'יץ בפלטבוש, ניו יורק. במשך כ-60 השנים האחרונות הוא נתון בתהליך רצוף של יצירה, וניגוניו הוטמעו בפיותיהם של יהודי העולם, כמין 'שירי עם'. כך למשל 'מזמור לדוד' ו'אשת חיל' שלו, המושרים בסעודות שבת במגזרים שונים, בלא שידוע מקורם. כמי שעובר לפני התיבה בשטיבל של מודז'יץ בפלטבוש, אף הוא נוהג מדי שנה להלחין ניגונים לקראת הימים הנוראים. עד כה הלחין כ-600 לחנים, ועוד ידו נטויה.[59] אופי שירתו והלחנתו אותנטי ועממי, וביצועיו חמים ומעודנים.

ר' בן ציון שנקר הוציא 12 דיסקים, המופצים בעולם כולו. ייתכן שהוא המלחין החסידי המוכר ביותר היום. לשימורם של ניגוני מודז'יץ תרם בהופעותיו, בהקלטותיו המסחריות, אך לא נופלת מאלו חשיבות תרומתו בהעברת ההקלטות שלו למכון לתיעוד ושימור ניגוני מודז'יץ.

 

            ה. המכון לתיעוד ושימור ניגוני מודז'יץ[60]

מודעותה העצמית של החסידות לנכסיה המוסיקליים באה לביטוי משמעותי במיוחד ביוזמתו של עו"ד ר' דוד זעירא, מחסידי מודז'יץ, להקים את 'המכון לתיעוד ושימור ניגוני מודזי'ץ' בשנת תשס"ד/2004 בעיר בני ברק.

בחסידות מודז'יץ שוקקת היצירה, הופעתם של לחנים חדשים בקצב כה מהיר מביאה גם לשכחתם של הניגונים הקודמים. נוכח תרבות על-פה – הקשה שבאיומים הוא השכחה. הניגונים החדשים מתרבים והולכים ומציפים את הקהילה, ורק מעטים מן הישנים מחזיקים מעמד במאבק ההישרדות הזה. הכרסום השקט של תהליכי השכחה הטבעיים באוצרותיה של מודז'יץ, הטריד את זעירא, חסיד מודז'יץ, שמשפחתו מתייחסת על ר' יחזקאל מקוזמיר, סבו של ר' ישראל ממודז'יץ. אף שמודעות זו העיקה על זעירא, שנפשו קשורה בנפש ניגוני מודז'יץ, שנים רבות,  הוא קם ועשה למען הצלתם של הניגונים, רק כאשר שמע על הסתלקותם של שני יהודים מירושלים ומאנטוורפן, שעמם נקברו מאות ניגונים. זעירא החליט להקים מכון לתיעוד המורשת המוסיקלית של מודז'יץ. הוא ייחד למכון חדר שהיה מתחת למשרדו. את החדר אבזר בריהוט הולם, ורכש ציוד משוכלל של מחשבים ומערכות הקלטה מתקדמות, שבהם יתאפשר התיעוד האופטימלי של הניגונים.

גרעינו הראשוני של אוצר הניגונים היה אוסף לא גדול של הקלטות של סעודות ה'טיש' של אדמו"רי מודז'יץ, שהקליט ואסף ר' ידידיה קרימולובסקי. אחר כך הצטרפו אנשים נוספים ותרמו הקלטות השמורות אצלם. במכון החלו להיאסף ניגונים מאירועי העבר ומסעודות 'טיש' שבהם השתתפו זקני החסידות. ואולם לזעירא היה ברור, כי אוסף נאה זה מכיל רק אחוז קטן מהניגונים שיש לשמר. בתיווכו של הרבי, ה'נחלת דן', פנה אל ר' בן ציון שנקר, שאצלו האוסף הגדול ביותר של ניגוני מודז'יץ בעולם. זעירא יצא לדרך בלווית שני עוזרים אל ר' בן ציון שנקר היושב בניו יורק. זעירא מספר:

נסענו למרתף השטיבל של מודז'יץ בפלטבוש, לשם העברנו את כל ציוד ההעתקה שלנו. ואז מופיע ר' בן ציון עם קופסת עור שבתוכה כעשרים קלטות, ונתן לנו להעתיק. אחרי כשעה חזרנו אליו הבית, והשבנו לו את הקלטות. לקחנו ממנו עוד עשרים. מספרנו את כל הקלטות  האורגינליות והמועתקות, כדי למנוע כפילויות. כשהוא ראה שאנחנו רציניים ויסודיים הוא הכפיל את כמות הקלטות, והחל להביא לנו כמויות ענק של האוסף הנדיר שברשותו. עבדנו כמו מטורפים מסביב לשעון. לא ידענו לא יום ולא לילה. תוך ימים ספורים הגענו לסכום של למעלה מ-600 קלטות, שאורך כל אחת מהן כשעה וחצי, בהם שר ר' בן ציון. ואז, ביום שעמדתי לנסוע, ר' בן ציון הגיע אלי עם רכבו והכין לי הפתעה: הוא יצא החוצה, נשען על מקלו, פתח את המטען ואמר: 'בדירה הישנה בה גרתי קודם, הותרתי עשרות סלילים נוספים. קח אותם איתך לארץ. זו היתה בשבילי הפתעה אמיתית. ר' בן ציון, שכל חייו לא פתח את אוצר גנזיו לאף אחד, מביע בי את אמונו המוחלט, ונותן לי את האוסף הנדיר שלו כדי להעתיקו בארץ ישראל. עמדתי המום. סלילים עתיקים אלו היו אוצר אמיתי. היו שם ניגונים ישנים שהוא שר לפני 60 שנה עם טעם של יין המשומר... יחד עם ההקלטות הוא העניק לי מאה קילו נייר של תווים של ניגונים שכתב, שלו ושל מודז'יץ.[61]

כך נבנתה התשתית לתיעוד ולשימור ניגוני מודז'יץ, באישורו ובעידודו של האדמו"ר. לאחר שהגיע האוסף המכובד של ר' בן ציון שנקר, פתחו אף יתר זקני החסידים את גנזיהם בפני המכון: ר' איצ'ה ליפא פישביין ור' משה לרנר, שניהם בעלי תפילה במודז'יץ, וכן אוהדי המוסיקה הזאת מכל העולם, העמידו לרשות המכון את הקלטותיהם. אלפי ניגונים הועתקו מסלילים למדיה דיגיטלית. מחשוב החומרים והשימוש במערכות הדיגיטליות מבטיח הן את שימורם היאות, הן את רישומם וקטלוגם לפי מפתחות שונים: שמות הניגונים, שמות מלחיניהם, שנת ההלחנה, תאריך ההקלטה, נסיבות האירוע, חגים וחלקי התפילה וכן שמות המבצעים. כמו כן הניגונים שבמכון נרשמים בתווים.

בין ההקלטות הנדירות שמור קולו של האדמו"ר 'אמרי אש', ואף הקלטה אחת שבה שר ה'אמרי שאול' בעת מחלתו. כאשר שומעים אנשי המכון על קיומם של ניגונים נדירים, הם יוצאים מן החדר הבני-ברקי שמתחת משרדו של עו"ד זעירא, ובידיהם ציוד ההקלטה כדי לשמר כל ניגון נידח. הם דאגו אף להקלטות ברחבי העולם – בארה"ב, באנגליה ובבלגיה. טרם נמנו ההקלטות שבמכון, אך בוודאי יש בהן כמה אלפי ביצועים של ניגוני מודז'יץ, רובם ללא מלים. לאוצרות המכון הוכנסו כ-200 סלילים, שאורך כל אחד מהם - 6-8 שעות, ההקלטות כוללות לחנים שחוברו ושהושרו במשך ששים השנה האחרונות.

ר' בן ציון שנקר, הממשיך להלחין אף היום, לאחר שעבר את שנתו השמונים, שולח את תווי לחניו החדשים אל המכון שבבני ברק. כאן הם עוברים תיווי ממוחשב. כיום כ-30% מהחומרים המוקלטים במכון אף רשומים בתווים.

מעבר לפונקציה של השימור והתיעוד מהווה היום המכון מוקד פעיל בהוויה החסידית, ואף תורם לה. כך בשנים האחרונות הועלו הניגונים שחידש האדמו"ר לימים הנוראים מיד על המחשב, ומקהלת החסידים למדה את הניגונים דרך הדיסק, שיצא ממחשב המכון. בכל חג מרענן הרבי את זכרונו או לומד ניגון שמעבירים אליו חסידים מן המכון, ואחר כך הוא עושה בו שימוש בתפילת הימים הנוראים. כך לצד חידוש הניגונים המתרחש מדי התחדשותה של שנה, מאפשר המכון, באמצעיו המודרניים, לבסס גם את המסורת פנימה, בתוך החצר החסידית.

 

פרק ג: ניגונים מיוחדים

            א. ה'אזכרה' הגדול[62]

ניגון ה'אזכרה' הגדול הוא ניגון היסוד של חסידות מודז'יץ.[63] הניגון הושר, ואולי הולחן, על ידי אבי השושלת, ר' ישראל ממודז'יץ, בנסיבות מיוחדות במינן. הפלא שבניגון זה מורכב מהשתפכות הנפש ותעצומות ההבעה המשוקעות בו, וממורכבותו המבנית המוסיקלית, מצד אחד, ומן הסיפור הכרוך בנסיבות חיבורו, מצד שני. הרכב ייחודי זה של מה שיש בניגון ושל מה שסופר על התהוותו קובע את מעמדו כפסגת היצירה המודז'יצאית, ואף את ההגבלות שהוגדרו במודז'יץ ביחס לביצועו.

1          . הניגון ומלותיו

ה'אזכרה' היא יצירה ארוכה ומפותחת ביותר. יש המחלקים אותה ל-32 בבות,[64] כלומר משפטים מוסיקליים, ויש המחלקים אותה ל-36 או ליותר בבות, וביצועה נמשך למעלה מחצי שעה. היא מכילה דרמה רחבת היקף שניתן לשמוע בה תנודות נפש מגוונות – השָּׁר עובר בין קולות תחנונים, חרדה, מרירות וכיסופים היוצאים מלב רעוע, דואג, או מורתח ביסוריו, לבין קולות בוטחים הנובעים מעמדה של הדר מלכות חגיגי, וחוזר חלילה. משקלי הלחן מתחלפים במהלכו פעמים רבות, וכן מתרחשות בו מודלוציות בין מינור למז'ור וחוזר חלילה. את פשר תהפוכותיו של הניגון ניתן להבין מתוך עיון במלים, שאותן הלחין ר' ישראל ממודז'יץ. אלו הן מלות הבית הראשון בפיוט שכתב הפייטן אמתי, הנאמר בתפילת נעילה של יום הכיפורים -

אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים וְאֶהֱמָיָה

בִּרְאוֹתִי כָל עִיר עַל תִּלָּהּ בְּנוּיָה

וְעִיר הָאֱלֹהִים מֻשְׁפֶּלֶת עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּיָּה

וּבְכָל זֹאת אָנוּ לְיָהּ וְעֵינֵינוּ לְיָהּ.

בטורים אלו מבטא הפייטן את הניגוד החריף בין מראה הערים הזרות, העומדות על תלן, לבין מעמדה השפל של ירושלים. לבו של הפייטן הומה לא-לוהיו, שעירו – כך מכונה כאן ירושלים - נתונה במצב נחות מכול. האם יש בהמיית הלב הזאת חמלה ורחמים כביכול על הא-ל, שכך עלה לעירו? אם כך הדבר, הרי שהטור האחרון מהפך תמונה זו – שכן א-להים, ששמו משתנה כאן לי-ה, אינו השכינה הסובלת והמתפלשת בשפלותה, אלא הוא מקור נחמתו ומבטחו של הפייטן. אליו נשואות עיניו.[65]

לחנו של ר' ישראל עולה מן המלים, מלווה אותן, וממשיך בלעדיהן, שב אליהן ושוב ממשיך כשהוא נישא על רוחן, כפי שהיא נקלטת ברוחו של ר' ישראל עצמו, ללא חיתוך המלים. כך, בחלק מן הבבות מושר הטקסט ובבות אחרות הן מעין חלחול, הטמעה ושמא הדהוד של התמונות החריפות העולות מן המלים.

המלים המועטות חוזרות על עצמן פעמים אחדות במהלך השיר. מהלכו של הניגון אינו מלווה את טורי השיר כסדרם, שכן כבר בחלקיו הראשונים מופיעים כל שלושת הטורים הראשונים, המכילים בתוכם את הניגוד הקוטבי בין מצבה של ירושלים למצבן של יתר ערי העולם. כיוון שכך אין המלים מסייעות לאינטרפרטציה של מבנהו המורכב של הלחן, והוא נחווה כגעש ספונטני, לפחות באופן ראשוני.[66],  גלי מצבים רגשיים שונים גואים בו חליפות. למשמע קטעיו המינוריים, המתחננים, של הניגון, עשוי השומע להזדהות עם כאבו של העם במצוקתו הלאומית והדתית ועם מרירותו; ואולם קטעי המארש הקצובים, שאף אליהם מגיע מסע מפותל זה, מעוררים תהייה. האם גולה בהם הבעל-מנגן ממודז'יץ מעצמו? האם הוא משאיל את קולו לפארן של הערים הזרות, והוא מתנכר בכך – לרגע - לסבלו הוא, או שמא מתוך מבטחו בהבטחות הגאולה, יש בקטעים אלו קפיצה אל פנטזיה עתידית של ירושלים, העתידה להיות גבירה לכל הממלכות? חידה היא, ולכל אחד משומעי הניגון ומשׁריו פתרונות נפשו הוא.

2. סיפור נסיבות הלחנתו

על נסיבות הלחנתו של הניגון מסופר בספרו של בנו, ר' שאול ידידיה 'אמרי שאול':

בשנת תרע"ג בהיותו בברלין לשם ניתוח בבית החולים של הפרופסור ישראלס המפורסם. ובהיותו מוטל על שלחן המנתחים והפרופסור ישראלס ניתח את רגלו. ובהקיצו משנתו העמוקה, הביט והסתכל דרך החלונות וראה את העיר ברלין ביופיה, על ארמנותיה וטירותיה הנהדרים, החל לזמזם "אזכרה אלקים ואהמיה בראותי כל עיר על תלה בנוי". אז נוצר הניגון הידוע והמפורסם "אזכרה" השני, הגדול. ובניגון שחיבר לפזמון "אזכרה" השקיט את יסורי גופו ונפשו.

כשהיה הרה"ק זצוק"ל בעל הדברי ישראל בסוף ימיו חש ברגליו ומוטל בביה"ח, והפרופ' טיפל בו, נותח ומחבש ועוסק בריפויו, אין הרה"ק מוצא אנחה מפיו אלא מפזם, שר ומזמר. פעם אחת אמר לו הפרופסור: רבנו, לפני שעה הטפתי מוסר לשר אחד, המוטל כאן והוא צועק וצורח מחמת צער חולי ואמרתי לו, בוא וראה, הנה שוכב כאן רב מישראל, וצערו גדול מצערך, והוא שר ומזמר. אף אני – משיב לו הרה"ק זצוק"ל – צועק ומתאנח. אלא כדי שלא יצאו קולותיו ואנחותיו של ישראל לבטלה, אני מצרפם לשירה ולזמרה לכבודו של מקום. [67]

לסיפור זה גרסאות שונות. לפי נוסח הסיפור כפי שסופר על ידי ר' שאול ידידיה, הורדם אביו, וחיבר את הניגון לאחר שהתעורר מניתוח רגלו.

הנכד, ר' אליהו שמואל, מספר את הסיפור באופן שונה:

וכך היה מעשה אצל אא"ז הדברי ישראל זצוק"ל בשעה ששכב בשנת תרפ"ג בבית החולים בברלין אצל הפרופסור יזרעאל, לנתוח להסיר את רגלו השניה, וכידוע שאז חיבר את ניגון האזכרה. אמר לו הפרופסור יזרעאל, שכעת חוזר מלומר מוסר ודברי תוכחה לאיזה שר אחד המוטל בחדר סמוך, וכל הזמן נאנק וצועק מחמת צער החולי. אמרתי לו: בוא וראה את הרב היהודי ששוכב בסמוך אליך, וצערו גדול מצערך, ואף על פי כן הוא שר ומזמר. החזיר לו אא"ז ז"ל הסבר, שהוא לימוד לכל אחד ואחד: לפני שמוציא אנחה מעצמו לבטלה, כדאי לצרף עם זה שירה וזמרה לכבודו של מקום, וזהו דרך עבודה בבחינת "וחיו ולא ימתו".[68]

ידוע כי ר' ישראל סבל מסכרת, ושתי רגליו נקטעו בעקבות נמק שפשט בהן.[69] לפי גרסת נכדו, חיבר ר' ישראל את הניגון בשעת הקטיעה של רגלו השניה. וכך נשתמר הסיפור גם על ידי נינו של ר' ישראל - האדמו"ר ר' ישראל דן כתב כי הניגון הוא -

מלא המית נפש וגעגועים לירושלים של מעלה, והוא חובר שעה שעבר ניתוח בברלין הבנויה לתפארת. בשעת הניתוח לא חשב אאדמו"ר על כאביו ועל יסוריו אלא על ירושלים החרבה.[70]

בין אם ר' ישראל ממודז'יץ התעקש שלא לקבל סמי הרגעה, ולהישאר ער בשעת הקטיעה כדי לדבוק בשירתו, כפי שמספרים חסידים אחדים, בין אם לא קיבל סמי הרגעה בשל גילו, כפי שמספרים חסידים אחרים, ובין אם שר את הניגון מיד כשהקיץ מתרדמתו, כפי שעולה מגרסתו של בנו; בין אם חיבר באותה שעה את הניגון בשלמותו, ובין אם צירף בשירתו באותה שעה את חלקי הניגון שנוצרו בתודעתו קודם לכן[71] - סיפור מכונן זה קשור בקשר עמוק בניגון ה'אזכרה' בתודעתם של השרים אותו והמאזינים לו, וקושר לראשו עטרה נוספת.[72] אף מעבר לעוצמתו של הניגון הגדול הזה כשלעצמו, מעניקה לו שגב ותעצומות נוספות דמותו של הרבי השוכב בבית החולים שבברלין ומתייסר בשעה שנכרתת רגלו, וזעקות כאבו ואנחותיו מתרחבות מרגלו הנכרתת אל צער האומה וא-לוהיה, אל שפלות ירושלים ואבל השכינה.

כאמור, חָברו הניגון עצמו וסיפורו של הניגון, והעמידו ניגון זה בראש ניגוני מודז'יץ. כבר חתנו של ר' ישראל ממודז'יץ מעיד –

שמעתי ממנו [מר' ישראל עצמו] הרבה פעמים אחרי יצרו את האזכרה הידוע שאמר שמגרה והתקנא בו השטן, צוה לבניו שיזהרו לבל ינגנו את הניגון ובל ישמע חוצה.[73]

בשל ההילה המיוחדת שנקשרה לניגון ה'אזכרה', מקפידים חסידי מודז'יץ בכבודו, ואינם שרים את הניגון בכל עת. הניגון מושר בחרדת קודש פעם בשנה, ביום פטירתו של ר' ישראל ממודז'יץ (י"ג בכסלו), בבית המדרש של מודז'יץ.[74] החסידים אוסרים להקליט את הניגון. 

יש ביחס זה כלפי הניגון כדי להזכיר את יחסם של חסידי חב"ד לניגון היסוד שלהם, הניגון בעל ארבע הבבות, שחיבר מייסד השושלת, ר' שניאור זלמן מליאדי.[75] שתי עדות החסידים הללו, שפיתחו מורשת מוסיקלית עשירה במיוחד, העמידו את אחד מניגוני הרבי כניגון יסוד, שקדושתו מתבטאת, בין היתר, במגבלות שהוטלו על שירתו. האדמו"ר הרי"צ אמר כי את הניגון של ארבע הבבות מותר לשיר רק בזמנים קבועים, אלא שבחב"ד נקובים מספר תאריכים לשירתו, שאחד מהם קשור למלחין הניגון (י"ט כסלו, חג גאולתו ממאסר), אך האחרים אינם קשורים דווקא אליו (שמחות: ברית, בר מצווה, חתונה, שבת בתפילת חודש אלול כאשר מתפללים ביחידות באריכות[76] וכן בימים האחרונים של הרגלים ופורים). הן חסידי חב"ד הן חסידי מודז'יץ מקפידים על דיוק הביצוע וכובד הראש בשירתם של שני ניגוני היסוד הללו.[77]

למרות נסיונותיהם של חסידי מודז'יץ להצניע את ה'אזכרה' ולבצעו רק בנסיבות המקודשות, בוצע הניגון גם מחוץ להקשר הייחודי שבו ביקשו לשמרו. הניגון בוצע בעיבוד לתזמורת בארה"ב, וקטעים ממנו בוצעו על ידי בנות ממקהלת אולפנת בהר"ן. ובכל זאת, לפי אגדה חסידית רווחת, כל ניסיון לבצע את ה'אזכרה' בשלמותו מחוץ לחוגי חסידי מודז'יץ נכשל.[78]

א' ריינר בדבריו בערב מודז'יץ שנערך בבית אביחי דימה את ניגון האזכרה לשם המפורש, הנאמר רק בנסיבות  ייחודיות במינן – רק מפיו של הכהן הגדול, ורק בהיכנסו לקודש הקודשים ביום הכיפורים. חסידי מודז'יץ ואדמו"ריהם ביקשו לשמר את ניגון ה'אזכרה' לבל יחולל, האם יוכלו להגן עליו בדור האינטרנט ואמצעי ההקלטה, השימור וההפצה של היום?

את סיפורה של ה'אזכרה' נחתום בעדותו של חתנו על משמעותן וכוחן של מילות הפיוט הזה בעיני ר' ישראל ממודז'יץ -

חותני זצ"ל בעת העתקתי דירתי ממאדזיטץ ללאדז, קרא אותי ואת זוגתי ואמר לנו תדעו כי הלא ג' שותפים באדם. אני מבקש מכם שלא תשכחו אחרי השותף השלישי, ואפילו ברוב טרדות צריך לקבוע שיעור ללימוד, ואם הטרדות רבו מאד על כל פנים מעט בכל יום ויום, ואם נתרבו הטרדות עד שאין באפשרות גם למעט על כל פנים בהליכה ברחובות קריה תחשוב "אזכרה אלק' ואהמי' בראותי וכו' ועיר אלק' מושפלת".[79]

ב. 'הניגון למחוסרי בית'[80]

פרק כג בתהלים ("מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר...") מושר לרוב כחלק מזמירותיה של הסעודה השלישית.

מִזְמוֹר לְדָוִד ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר

בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי

נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ

גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי

תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה

אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית ה' לְאֹרֶךְ יָמִים

מזמור זה פותח וחותם בפסוקים אופטימיים. ראשיתו באמירת דוד, הרועה המדומה כאן לכבש, כי לא יחסר, וסופו, שכל חייו ירדפוהו טוב וחסד, ולאורך ימים ישב/ישוב בבית ה'. בתווך מבטא המשורר את אמונתו ברועהו הא-לוהי, בדימויים שונים, הקשורים הן לעולם הטבע, בו משוטטים הרועה ועדרו, הן לעולם התרבותי, שבו שרוי המלך. במזמור חוזרים ביטויי ביטחון והישענות, הבאים למרות נסיבות מתוחות, המעוררות חשש או חרדה – הליכתו בגיא צלמות, ונוכחותם של אויביו. ניתן לראות את הפסוקים הללו כנשלים מתוך זכרונו של דוד, כשהוא נזכר בימים קשים בהיותו תחת איומים קשים, שמהם נושע בעבר. את האמירות על העתיד ניתן לראות כחיזוק עצמי וכביטוי למבטחו במושיעו, או כבקשה לטוב עתידי.

מזמור זה, שרבים – יהודים ושאינם יהודים – הלחינוהו, ניתן להתפרש פירוש מילולי ומוסיקלי אופטימי. שכן אף צללי האויבים והמוות מופיעים כאן רק בתוך הקשר של זכרונות או אפשרויות שמהן נחלץ המשורר או שמהן הוא עתיד בוודאי להיחלץ.

בחירתו של ר' ישראל ממודז'יץ, שהלחין מזמור זה, שונה היא. [81] הוא בחר לגוון את מצבי הרוח ולעבור מקטעי הריקוד האופטימיים אל שהיות במצב של תחנונים ותפילה שאופיין אטי יותר, ואף לממש בצלילים את חרדתו ואת פיתולי נפשו של המשורר ככבש אובד במלים "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע". הניגון כולל חלקי רצ'יטטיב וחלקים קצובים. ואין בו מודולציות.[82]

ייתכן שגוון זה של המיית הנפש ותחנונים מופיע בניגון בשל עיתוי השירה שלו – בעיקר בסעודה שלישית. כתוב בזוהר (ח"ב פ"ח ע"ב), ששעת המנחה של כל יום, שעת התמעטות אור השמש, היא שעה של דין וקושי בעולם, ואולם בשבת אותה שעה עצמה היא רעווא דרעווין, שעת רצון הרצונות. דברים אלה השפיעו על אופייה של הסעודה השלישית בעולם החסידי כולו, וממילא עיצבו אף את אופי ניגוניה.[83] בסעודה השלישית שרים חסידים בדרך כלל ניגונים נוגים מתוך כיסופים לגאולה, וייתכן שהדבר השפיע אף על לחניו של 'מזמור לדוד', שבאופן פשוט אין בו ביטוי הכרחי לגעגועים.

ואולם באשר ללחנו של ר' ישראל ממודז'יץ למזמור זה קיימת סיבה נוספת לאווירת הגעגוע והקושי, וזו אינה נעוצה בנסיבות שירתו אלא בנסיבות חיבורו:

הניגון חובר על ידי האדמו"ר 'דברי ישראל' בימי מלחמת העולם הראשונה בוורשה. נוכח מראה המוני הפליטים הרוסים שברחו למערב, הלחין הרבי את הניגון הזה, וקראו בשם יוצא הדופן 'ניגון למחוסרי בית'. לא ייפלא אפוא שבלחן זה לא טושטש זכרון גיא הצלמות בתוך אווירת הביטחון של המזמור, ושהרבי בחר להטעים בלחנו את בדידותו וקשייו של הנתון בגיא המאיים. מתוך אווירת מצוקה זו עולה כאן ביתר שאת הערגה לבית ה' לאורך ימים.

נחתום עניין זה בדברי חתנו של ר' ישראל ממודז'יץ:

שמעתי מכ"ק חותני הה"צ זצ"ל הרבה פעמים בעת המלחמה הגדולה [בשנת תרע"ד], שאמר כי המלחמה לא תפסיק לגמרי, ואם תפסק יהי' רק על איזה זמן ועל מקומות שונות, ויתלהב אח"כ על מקום אחר. ויהי' הלכתא דמשיחא עד שיבוא משיח צדקנו.

כן פעם שהי' אצלו הרבי מגור (שליט"א), וכבר התפשט ידיעה בתקוה על שלום, אמר הרבי מגור אנו מקוים כי יהיה תיכף שלום בעולם, והשיב חותני זצ"ל: המלחמה לא תפסק לגמרי

הוא הלכתא דמשיחא עד שיבוא משיח צדקנו, אמן .

כן חיבר ניגון על מזמור לדוד (שהעולם קוראין אותו היימלאזער ניגון [כלומר 'ניגון למחוסרי בית']). אמר לי שהניגון מראה בתנועותיו שמבקש שלום בשאלה, ומשיב שלא יהי' שלום בעולם.[84]

האינטרפטציה המפורשת ללחן, שהשמיע מחברו באוזני חתנו, המדגישה הן את השאלה אם יבוא שלום, הן את מפח הנפש שבתשובה השלילית, אינה כה נהירה משמיעת הלחן, שכן הוא מסתיים דווקא בקטע הריקוד העולץ. ואולם ייתכן שעצם החזרה בסוף על מוטיבים מראשית הניגון, היא המבטאת את חוסר התקווה והתוחלת.[85]

ניגון זה נקלט במהירות אף מחוץ לחוגי מודז'יץ והפך לניגון עם במלוא מובן המלה.[86] הוא הושר בפי חסידים ולא חסידים, וכן נוגן בחתונות על ידי כליזמרים. תוויו נרשמו בכתבי עת בפולין, גרמניה, ארגנטינה וארה"ב. אף אגדות נרקמו סביבו. היו שהשתמשו בו כסגולה לפרנסה. מ"ש גשורי מדווח על סיפור חסידי על אודות יהודי אחד בעל מסעדה בקטוביץ, ששכר לו תזמורת עם מנגנים. המנצח רשם את תווי הניגון למחוסרי בית, לפי דרישת בעל המסעדה, ומשעה שנוגן הניגון במסעדה, הוא משך אליה סועדים רבים, שביקשו שהוא ינוגן בה מדי ערב. קצין פולני אנטישמי שהיה מבקר תכופות במסעדה, התחקה אחר מוצא המנגינה, וכששמע שהלחין אותה רבי יהודי, עזב במחאה את המסעדה, ועבר למסעדה נוצרית. ואולם בעל המסעדה השנייה, הנוצרי, שחשש שלקוחותיו יעזבו אותו לטובת המסעדה המתחרה, הזמין למסעדתו תזמורת ודרש ממנה לבצע אותו ניגון עצמו. מששמע הקצין שוב את הניגון, במסעדתו של הנוצרי, חירף וגידף את האורחים, ובתגובה הפליאו בו מכותיהם. בעקבות תקרית זו עזב הקצין את קטוביץ, ויהודיה נשמו לרווחה, שהודות לניגון זה נפטרו מאנטישמי זה, שירד לחייהם לא פעם.

            ג. אני מאמין[87]

חסידים מספרים כי בשנת תש"ה, כאשר כבר ישב ר' שאול ידידיה בניו יורק, הגיע אליו יום אחד פליט מפולין, ובידו תווים וסיפור. התווים – תוויו של השיר 'אני מאמין', והסיפור שסיפר לרבי, בנוכחותם של הרב יצחק הוטנר, הרבי מקרלין ור' בן ציון שנקר, הוא סיפור גלגולם של התווים: הוא סיפר כי ברכבת בדרך לטרבלינקה שר אחד הנוסעים, חסיד מודז'יץ, את הניגון 'אני מאמין',[88] והלהיב בשירתו את נוסעי הרכבת כולם. ואז הציע אותו אדם הצעה דרמטית: מי שיקח את תווי הניגון ויעביר אותם לניו יורק, אל הרבי, יזכה בחצי מחלקו בעולם הבא. שני אנשים הציעו עצמם למשימה, נטלו את התווים וקפצו מן הרכבת. האחד מהם נתפס ונרצח, ואילו השני הוא אותו פליט שבזכותו שרד הניגון והגיע אל הרבי. הרבי ביקש לדעת מיהו מחבר הניגון. מיד שר ר' בן ציון שנקר את הכתוב בתווים, והרב הוטנר, שהסתובב לפני המלחמה בוורשה, והיה מרבה להתפלל עם בעל התפילה המודז'יצאי הנודע, ר' עזריאל דוד פסטג, ולסעוד במחיצתו סעודה שלישית, זיהה מתוך שיחתו עם הפליט שהעביר את התווים, כי אכן הוא המחבר האלמוני של הניגון שהושר בדרכו האחרונה. אף הרבי ממודז'יץ, ר' שאול ידידיה, זיהה כי זוהי התבנית המוסיקלית הטיפוסית לר' עזריאל דוד, שאת ניגוניו הכיר מימי ישיבתו באוטווצק.

בגזיר עתון משנת תש"ו, השמור במכון לתיעוד ולשימור ניגוני מודז'יץ מתוארת תפילת יום הכיפורים של תש"ו בחצרו של ר' שאול ידידיה.[89] המוני אנשים התפללו עמו, ובתפילת יום הכיפורים פתח ר' שאול בשירת 'אני מאמין'. בשעה זו, שבה כבר ידעו בניו-יורק על אודות האסון שפקד את האחים באירופה, התיר הניגון החזק הזה את כל המחסומים הרגשיים, ובכי עצום פרץ בין המתפללים. מאותה שעה התפרסם הניגון בעולם כולו.[90] לפי אחד הנוסחים הספרותיים של הסיפור הזה, אמר ר' שאול דוד: "עם הניגון הזה צעדו יהודים אל משרפות הגזים, ועם הניגון הזה יצעדו יהודים לקבל את פני משיח-צדקנו..[91]

לסיפור מספר גרסאות ספרותיות.[92] בשל המוטיביים האגדיים שבו, מפקפקים חוקרים אחדים בעובדתיותו,[93] אך גם לדעתם, הערעור על יסודותיה העובדתיים של האגדה אינו מוריד מערכה כסיפור מכונן, ההולם את אופייה של החברה המחזיקה בו. את קהילת חסידי מודז'יץ, שבה משמש הניגון ככלי מרכזי בעבודת ה' ובחיזוק האמונה, ושבהתכנסויותיה מהווה השירה מוקד משמעותי ביותר, הולמת הבחירה בניגון כאמצעי ההנצחה המועדף.

 

סיכום

בחסידות מודז'יץ, שבה נבחר בן האדמו"ר שאינו הבכור לכהן כאדמו"ר הממשיך, על סמך הדרך שבה הוא שר את ה'נוסח' לימים הנוראים, בחסידות זו, שבה מונצח זכרם של קדושי השואה באמצעות ניגון, אף הדרשות הנאמרות על שולחן ה'טיש' עוסקות לא פעם בנושא הניגון, ולכך יוקדש מאמר בפני עצמו.

בספרו של ר' שאול ידידיה מובא הסיפור הבא:

הרב הגה"ק המפורסם ר' מאיר יחיאל זצוק"ל מאוסטרובצה בכל פעם כשבא אצלו חסיד יודע נגן, בפרט מחסידי מודז'יץ, בקש ממנו לזמר לפניו הניגון 'אזכרה' ועיניו זולגות דמעות. ואחר פטירת אא"ז זצוק"ל פתח ואמר, את הרבי ממודז'יץ יש מה לקנאות, הוא הניח בשביל העולם עזבון יקר, את הניגונים שלו. ונשתוממו החסידים שעמדו סביב לו והביעו לפניו את תמהונם ואמרו: רבי ותורתכם היכן היא, והשיב בענותנותו התמימה, מתורתי לא יתעוררו בני אדם, ומזמרותיו של הרבי ממודז'יץ  יתעורר כל לב לתשובה.[94]

עזבונותיהם המוסיקליים של אדמו"רי מודז'יץ עצומים באיכויותיהם ובכמויותיהם. ואולם יש להעריך מורשת זו לא רק בתור נכסי תרבות הניתנים לשמירה ולתיעוד באוצר התרבות המוסיקלית של היהודים. בשורה דתית ותרבותית יצאה ממודז'יץ – ואולי אין דומה לה בקהילות ישראל – העמדת הנגינה והשירה במוקד המרכזי של עבודת ה'. יוצרי ניגונים גדולים היו וישנם בקהילות שונות בעולם היהודי, אך אין דומה למודז'יץ בהעמדת הניגון כציר המרכזי שסביבו מתחוללת העבודה הדתית.

אף שמקפידים במודז'יץ לדייק בשירת ניגוניהם של האדמו"רים הראשונים, היחס כלפי הניגון במודז'יץ אינו שמרני כלל ועיקר. במאמר זה הוצגה חיוניותה של המוסיקה במודז'יץ. במשך יותר ממאה שנה, בחמשה דורות של אדמו"רים – ואולי אף קודם לכן – יצרו ויוצרים מנהיגיה הרוחניים של העדה ניגונים חדשים מדי שנה, לרגל הימים הנוראים, שמחות ושאר מועדים ואירועים; והקהל, המצפה לניגונים אלו, מרבה ומעמיק לשיר אותם בתפילותיו, בסעודותיו ובהתכנסויות אחרות. אף שמודז'יץ היא חסידות מצומצמת בממדיה, ומונה רק כמאה שבעים משפחות המפוזרות בירושלים, בני ברק, מודיעין עילית, בית שמש, אשדוד וניו יורק, ניגוניה העשירו ומעשירים את העם היהודי כולו, חצרה מהווה מוקד משיכה חזק לשוחרי הניגון החסידי באשר הם, ותנופת היצירה המאפיינת אותה עשויה להוות מקור השראה ליצירה מוסיקלית אף מחוץ לתחומיה.

 

אני מודה מקרב לב לרבי מאופולה, ר' שרגא זלמנוב, חתנו של הרבי ממודז'יץ, לעו"ד דוד זעירא, העומד בראש המכון לתיעוד ולשימור ניגוני מודז'יץ, לר' יצחק (איצל'ה) קרימלובסקי, האוצר במכון זה ולפרופ' אלחנן ריינר, שעמם שוחחתי, ומהם למדתי רבות לקראת הכנת מאמר זה.

 



[1] Melodies of Modzits, Maryland, 1998, p. 17. V. Pasternak,.

[2] וראו על כך מאמרו של יעקב מזור באתר זה – מילה, פיוט וניגון בחברה החסידית.

[3] מילולית: שולחן; הסעודות הפומביות שעורך הרבי.

[4] הערכה גסה זו התקבלה ממידע שמסר לי אוצר המכון לתיעוד ושימור ניגוני מודז'יץ.

[5] אזכיר כאן שמותיהם של 'בעלי מנגן' נוספים בחצר, ביניהם ר' יידל קויפמן איידלזון מוורשה הי"ד, שהיה מלחין ושר לפני ר' ישראל ממודז'יץ; ר' יעקב רדומער, שלא ידע לקרוא תווים, אך הלחין ניגונים מורכבים ביותר; ר' עזריאל פסטג הי"ד (ראו בפרק על 'אני מאמין' להלן), (על אודותיהם ראו אצל מ"ש גשורי, "קול רנה וישועה באהלי צדיקים", נגינה וחסידות בבית קוזמיר ובנותיה, ירושלים תשי"ב, עמ' 49-50); ר' שמואל רוזנבוך ז"ל. במכון לתיעוד ולשימור ניגוני מודז'יץ משערים כי יצירתה המוסיקלית של מודז'יץ התעשרה בכמאה ניגונים שחוברו על ידי כל בעלי המנגן הללו יחדיו. ייבדלו לחיים ארוכים בעלי המנגן בני דורנו, ר' בן ציון שנקר בניו יורק, שלתרומתו למוסיקה של מודז'יץ נייחד את הדיבור בהמשך (בפרק ב סעיף ד) ור' איצ'ה ליפא פישביין בבני ברק, שהלחין למעלה ממאה ניגונים.

[6] 'נגינה' – בשפה החסידית, משמעה לרוב שירה קולית, ולא כפי שמשתמשים בה בעברית של היום. במאמר זה נאמץ את הלשון הפנימית הזאת של חסידי מודז'יץ, ונשתמש בה כמלה נרדפת לזמרה או שירה. נציין כאן כי כמו רובן המכריע של היצירות המוסיקליות החסידיות, אף יצירתה המוסיקלית של מודז'יץ היא בראש ובראשונה ווקאלית, (אף שבנסיבות מסוימות, ובעיקר בהקלטות הניגונים הפונות אל הציבור הרחב, מלווים קולות הגברים השרים גם בכלי נגינה). וראו גם לפני הערה 29.

[7] הריבוי במספרם של המתקרבים לחסידות זו, שעליו מדווח לאחרונה, מתייחס בעיקר לאנשים הנוהים אחר הניגונים של מודז'יץ, ולאו דווקא כאלה המתייעצים באדמו"ר, שומעי לקחו או המעיינים בספרי הדרשות של האדמו"רים הקודמים.

8] [מ"ש גשורי, "שיר פזמון לשבת מאבי מיסד השושלת בקוזמיר", נגינה וחסידות בבית קוזמיר ובנותיה, עמ' 34.

[9] ראו אברהם שמואל צבי זילברשטין, נפלאות התפארת שלמה, פיוטרקוב תרפ"ג.

[10] 'מנגן' – בעברית החסידית – השר. ראו הערה 6 לעיל.

[11] ראו עדותו של אחד מוותיקי חסידיו, הישיש ר' קלמן איזמן, שהובאה במאמרו של מ"ש גשורי, "קול רנה וישועה באהלי צדיקים", עמ' 41-42. 

[12] הד לדברים אלו ניתן לשמוע בדברי נכדו, ר' שאול ידידיה אלעזר טאוב, אמרי שאול, עמ' שטז [מ].

[13] ראו מ"ש גשורי, "קול רנה וישועה באהלי צדיקים", עמ' 37-43.

[14] כך שיער באוזני אחד ממרואייני מקרב חסידי מודז'יץ המומחים בעניינים אלו, שביקש בהעלמת שמו. שימו לב אף לנעימת הספק המתלווה לדבריו של ל' ביין בזכרונותיו "הנגינה בשושלת זוולין ומודזיץ", נגינה וחסידות בבית קוזמיר ובנותיה, עמ' 51-52 "יתכן שהסב, הצדיק מקוזמיר, כבר כונן את עבודתו בחסידות על יסודות שמחה ונגינה...", אף שהוא מדווח על כך שבנו חיבר ניגונים לזמירות.

[15] הערכה זו נמסרה לי במכון לתיעוד ולשימור ניגוני מודז'יץ.

[16] "דברי ישראל" כללי אורייתא - לובלין תרס"א, ניו-יורק תרצ"א; "דברי ישראל" על בראשית – לובלין, תרס"א, שמות - וורשה תרע"ב, מקרא - פיוטריקוב תר"ץ. דברי ישראל עה"ת ניו יורק וכן "דברי ישראל" עה"ת תשד"מ. כן נדפס 'דברי ישראל' על הגדה של פסח - אוטובוצק תרצ"ח.

[17] אחיו הבכור היה ר' יחזקאל מאוז'רוב.

[18] שמעתי מפי הרבי מאופולה, ר' שרגא זלמנוב, בראיון שערכתי עמו בג' באדר ב תשס"ח.

[19] לפי עו"ד ד' זעירא, בראיון שערכתי עמו בג' באדר ב תשס"ח.

[20] פרשת נדודיו תוארה על ידי בנו ממלא מקומו בהקדמה לספר "אמרי שאול".

[21] כך מעיד ל' ביין, במאמרו "הנגינה בשושלת זוולין ומודזיץ (זכרונות ותולדות)" עמ' 56-57. בין השאר הוזכר כי גדול התורה הליטאי, ר' חיים עוזר גרודזנסקי, הזמינו לשהייה ממושכת בביתו בוילנה. ראו מ"ש גשורי "הצדיק המנגן והיוצר", נגינה וחסידות בבית קוזמיר ובנותיה, עמ' 195, וראו גם י' פלטיאל, "ממלכת הנגינה", גלילות, י"ד תשרי תשס"ה (29.9.04, עמ' 41.

[22]לאחר שנים, בהלוויתו של ר' שאול ידידיה, נשא החזון אי"ש דברים על אודותיו, ואמר כי הוא הציל את עולם התורה, שכן בזכות השתדלותו אצל הקג"ב, והבטחתו לרוסים שאם יאפשרו לבחורי הישיבה להימלט לשנחאי, כשיגיע לארה"ב ידאג לפרסם את הדבר בניו-יורק טיימס, אכן ניצלו הבחורים הללו, והגיעו לאחר מכן לארץ, בה הקימו מחדש את ישיבותיהם. כך שמעתי מעו"ד ד' זעירא.

[23] בספר דרשותיו אמרי שאול, עמ' שח [יג], מסופר כי בהיותו פליט מלחמה בוילנה הוא נשאל מדוע אין שום עצבות נסוכה על פניו לאחר שעבר מה שעבר והותיר את כל חילו ורכושו בידי הנאצים, וענה: "אני כשלעצמי את רכושי הצלתי. וכי מה הוא רכושי? התורה והנגינה. ואותן לא יכלו הנאצים לגזול ממני, כי הן נמצאות עמי בקרבי".

[24] מכתב מיום ה' פרשת אחרי תש"ו ברוקלין נתפרסם בקובץ של ר' יעקב עמנואל קאפל (קפלושניק), גיסו, אמת ליעקב [סו].

[25] כך נאמר לי במכון לתיעוד ולשימור ניגוני מודז'יץ.

[26] ראו למשל את המסופר על החלוצים שהגיעו ל'טיש' שלו בשנת תרצ"ה באמרי שאול, עמ' קצג [סג].

[27] כך במכתבים ששלח לגיסו מביקורו הראשון בארץ בשנים תרפ"ה ותרפ"ו (1925 ו-1926), שהתפרסמו באמת ליעקב. ראו במיוחד מכתבים [ט] ו-[י], ששלח מחיפה ומיפו. במכתב [ט] הוא מספר על פגישתו עם הנציב העליון הרברט סמואל ועם הרב זוננפלד והרב קוק, וציין את עמדתו הניטרלית במחלוקת שביניהם.

[28] לפי מה שנמסר לי במכון לתיעוד ולשימור ניגוני מודז'יץ.

[29] לפי א' ריינר בהרצאתו במסגרת ערב שהוקדש לניגוני מודז'יץ בבית אבי חי בירושלים ב-1.8.2007.

[30] ראו וו' פסטרנק, בהערה 1 לעיל.

[31] וו' פסטרנק, עמ' 18.

[32] ראו מ"ש גשורי "הדי צלילים של נגוני מודזיץ", נגינה וחסידות בבית קוזמיר ובנותיה, עמ' 139-140.

[33] כך נאמר לי במכון לתיעוד ולשימור ניגוני מודז'יץ.

[34] נותרה ממנו רק הקלטה אחת, של שירתו בעת שהיה חולה וחלש מאוד. הקלטה זו אינה משקפת את אופי שירתו.

[35] שמעתי מד' זעירא.

[36] מלות הפיוט מודפסות אצל מ"ש גשורי, "שיר פזמון לשבת מאבי מיסד השושלת בקוזמיר", נגינה וחסידות בבית קוזמיר ובנותיה, עמ' 34-36.

[37] למעשה הפיוט היחיד שנכתב על ידי אדמו"ר המושר ונפוץ עד היום הוא הזמר לשבת פרי עטו של ר' אהרן מקרלין, 'י-ה אכסוף'.

[38] ליקוטי דברי תורה וסיפורי נפלאות מהסבא קדישא מקאזמיר, (בעריכת י"ל טאוב),עמ' סו.

[39] לפי דבריו של א' ריינר בערב ניגוני מודז'יץ. ראו הערה 29 לעיל.

[40] לפי מה שנאמר לי במכון לתיעוד ולשימור ניגוני מודז'יץ. יש לציין כאן כי לפי פסטרנק חיבר רק כ-400 ניגונים, ואילו לפי עדות בנו, חיבר כאלף ניגונים לימים נוראים, מועדים ושמחות צאצאיו. דברי האדמו"ר ר' ישראל דן בעניין זה מובאים במבוא שכתב לספרו של דני פינקוס, מור מבשמים, חשמ"ד, עמ' ח.

[41] לפי דברי חסידים המעורים במסורות המוסיקליות של מודז'יץ, טעמו של הציבור החסידי באותה עת נטה לחבב דווקא את הניגונים האטיים יותר, והוא שהשפיע על הרבי המלחין.

[42] לפי ד' זעירא.

[43] לפי ר' ש' זלמנוב.

[44] כך נאמר לי במכון לתיעוד ולשימור ניגוני מודז'יץ.

[45] אז הולחן הניגון הידוע 'שמחה לארצך', שבו מהדהדים דנדוני פעמוני הגמלים והחמורים שנשאו מלט להקמת הנמל, לפי ד' זעירא.

[46] אף בניגון זה מוטיבים מזרחיים.

[47] ד' זעירא חישב כי בממוצע הלחין כל אחד מן האדמו"רים למעלה מ-20 ניגונים לשנה, במשך כ-120 שנות אדמו"רות עד כה. ניגונים אלו כללו הן את הניגונים שחוברו, כאמור, לקראת הימים הנוראים, הן כאלה שחוברו לרגל נסיבות מיוחדות.

[48] מעניין להזכיר כאן את עדותו של ל' ביין כי בזמן ר' ישראל ממודז'יץ היה מנהג דומה לגבי שירת האקדמות. ברקע אחד מסיפורי זכרונותיו מחצרו של הרבי הוא מעיר כי בזוולין ובמודזיץ היו שרים אקדמות בניגונים חדשים שחוברו שנה שנה במיוחד לפיוט זה. ראו ל' ביין "הנגינה בשושלת זוולין ומודזיץ", נגינה וחסידות בבית קוזמיר ובנותיה, עמ' 53.

[49] במכון לתיעוד ולשימור ניגוני מודז'יץ שמעתי כי ר' שאול ידידיה הסביר את האופי המוסיקלי ה'גויי' של ניגוני 'ויאתיו' ושל ניגון הוואלס של המזמור 'למנצח בנגינות', בכך שבמלותיהם מדובר על העמים כולם.

מיודעי דבר בחסידי מודז'יץ שמעתי כי ר' ישראל ממודז'יץ לא הלחין את המלים 'ויאתיו'. ואולם בספר התווים שנרשם בוילנה לפי הניגונים ששר ר' שאול ידידיה עם בריחתו, מופיע בשמו לחן של 'ויאתיו', אך ייחוס זה מוטעה, ויש המשערים שהוא חובר על ידי חותנו של ר' ישראל ממודז'יץ.

[50] דרשה זו נאמרה ב'טיש' הסעודה השלישית של פרשת כי תבוא באלול תשס"ו ונכתבה בתחילתה כמכתב פומבי. אני מודה לאדמו"ר מאופולה, ר' שרגא זלמנוב, שהעבירה לידי.

[51] שמעתי מפיו של ר' שרגא זלמנוב. באזני מהדהד מבנה זה ל'ניגון בן שלוש הבבות' או ל'שלוש תנועות' בחב"ד, שחלקו הראשון מיוחס לבעל שם טוב, חלקו השני למגיד ממעזריטש והשלישי לבעל התניא. תוויו מופיעים בספר הניגונים (עורך שמואל זלמנוב), כפר חב"ד חש"ד, כרך א' עמ' 15 (ניגון כ') ועמ' 155 (ניגון קפ"ב), וראו שם גם עמ' מז; ע-עא. אף ההבדל גלוי לעין, שכן בחב"ד מדובר במבנה קצר, לכיד ומובנה יותר. וראו הקבלה נוספת ליד הערה 75 בהמשך.

[52] וולוול פסטרנק, בהקדמה לספרו.

[53] ראו גשורי "הדי צלילים של  נגוני מודז'יץ", עמ' 142-144. הוא מצטט שם גם התייחסויותיהם של שתי דמויות רבניות מחוץ לחסידות מודז'יץ על אודות ניגוני מודז'יץ – ר' ש"י זווין ור' מ"צ נריה.

[54] ראו על קונטרסים אלו במאמרו של מ"ש גשורי, "קונטרסי תפארת ישראל", נגינה וחסידות בבית קוזמיר ובנותיה, עמ' 145-150.

כך מופיע במכתב ששלח האמרי שאול לגיסו באלול תש"ה (המכתב התפרסם באמת ליעקב [סד]), שבו הוא מתייחס לשאלות העגונות שנותרו בעקבות מלחמת העולם, ועל העברת בתו מפולין לארה"ב "בשבוע העבר נגמר ויצא לאור הקונטרס תפארת ישראל חוברת ו'. והוא הגדול שבקונטרסים אשר הוצאנו עד עכשיו, הן בדברי תורה, והן בנגינה חדשים וגם ישנים גדולים וקטנים כי גם בכאן מצאתי חיזוק ואימוץ לבב לחבר ניגונים בשעת הזדמנות של שמחה, להודות ולהלל לה' על כל הטוב אשר גמלנו, ושלחתי לך מהם שלושה חוברות..."

[55] ראו מ"ש גשורי, "הדי צלילים של נגוני מודזיץ", נגינה וחסידות בבית קוזמיר ובנותיה, עמ' 140.

[56] ראו הערה 1.

[57] למשל ערב בהשתתפות יונתן רזאל ואנסמבל שבעת המינים, שהתקיים ב ב-1.8.2007 בבית אבי חי בירושלים, או ערב שבו ניגן הפסנתרן אבי אדריאן עיבודי ג'אז לניגונים חסידיים שביניהם ניגוני מודז'יץ בחורף תשס"ח בתיאטרון גבעתיים. כמו כן התקיימו קונצרטים גדולים שבמרכזם היצירה המוסיקלית של מודז'יץ. בצעירותו הופיע בקונצרטים כאלה בארץ כמה פעמים בן ציון שנקר. עיבודים לתזמורת של ניגוני מודז'יץ הושמעו באולמות קונצרטים בביצוע התזמורת הפילהרמונית, מקהלת יובל ומקהלות אחרות.

[58] אחר כך החל בא אל הרבי ר' מאירל' מאמשינוב בירושלים.

[59] השערה זו שמעתי במכון לתיעוד ושימור ניגוני מודז'יץ. לפי מאמרו של חיים דגן "המסע בעקבות הניגונים האבודים", קול העיר בני ברק, שביעי, ח' אלול תשס"ז, עמ' 30, חיבר ר' בן ציון אלפי ניגונים.

[60] לפי ראיון אישי עם ד' זעירא וכן י' פלטיאל "ממלכת הנגינה", גלילות, עמ' 40-41, וכן ח' דגן, "המסע בעקבות הניגונים האבודים", קול העיר בני ברק, שביעי, ח' אלול תשס"ז (22.08.07), עמ' 30-32..

[61] מתוך חיים דגן "המסע בעקבות הניגונים האבודים", קול העיר בני ברק, שביעי, ח' אלול תשס"ז, עמ' 31-32.

[62] הניגון נקרא 'אזכרה הגדול', משום שקדם לחיבורו חיבור ניגון אחר, אף הוא מורכב, אך קצר יותר, לאותן מלים, והוא המכונה 'אזכרה הקטן'. תוויו של ניגון זה מופיעים אצל מ"ש גשורי, "נגוני חסידים של שושלת מודזיץ", נגינה וחסידות בבית קוזמיר ובנותיה, עמ' 23-25. ה'אזכרה הקטן' חובר לפי המסופר באמרי שאול, עמ' שי [יט], כשנסע לראשונה לפי פקודת הרופאים למעין המרפא בקרלסבד. מאחת הגבעות שבהן התבודד, השקיף ר' ישראל על ארמנות העיר וטירותיה, ועלה בלבו זכר ירושלים, ואת כיסופיו אליה הביע בניגון זה, שהולחן לאותן מלים שלהן הולחן  מאוחר יותר ה'אזכרה' הגדול. כך מסופר שם: "ובלכתו אז חזרה לביתו אמר לבני חבורתו: אני ב"ה איני הולך ריקם לביתי. הרבה השגתי כאן. עלו לי רעיונות של חכמת הנגינה והמוסיקה, אשר לא היה לי עוד מעולם כמוהם. וכאשר שב לפולין ונפגש עם בני ביתו אמר להם הבאתי לכם מתנה טובה לזכרון 'אן-אנדענקונג', והיו כולם משתאים ומצפים לראות מה הביא להם, ואמר להם, הבאתי לכם ניגון 'אזכרה', כשמו כן הוא דבר לזכרון."

[63] תוויו רשומים אצל מ"ש גשורי, "נגוני חסידים של שושלת מודזיץ", נגינה וחסידות בבית קוזמיר ובנותיה, עמ' 10-18.

[64] ייתכן שחלוקה זו מבקשת להקביל בין ניגון היסוד הזה למספר נתיבות החכמה, שבהם נברא העולם, לפי פתיחת ספר יצירה – ל"ב נתיבות פליאות חכמה המורכבים מעשרים ושתים אותיות הא"ב ומעשר ספירות.

[65] מעניין לציין כי לאחר כל השיבוצים המקראיים שבטורים הראשונים, בחר הפייטן אמתי לייבא את משפט התקווה והביטחון מתוך הקשר הפוך בתכלית למצב המוצא של פיוטו - מדבריהם של עולי הרגלים שחגגו את שמחת בית השואבה בירושלים, כשזו עמדה בתפארתה (ראו משנה סוכה ה, ד).

[66] במסגרת זו לא אוכל להעמיק בבחינה קרובה יותר של מבנהו.

[67] אמרי שאול עמ' שיא, ס' כב); עמ' שיב, ס' כג).

[68] אמרי אש ח"ב נשא עמ' שפד-שפה.

[69] שמעתי מר' שרגא זלמנוב ומד' זעירא.

[70] במבוא לספרו של דני פינקוס, מור מבשמים, חשמ"ד, עמ' ח.

[71] סברה זו שמעתי מר' שרגא זלמנוב.

[72] אחד החסידים אמר לי כי הרבי הנוכחי אמר לו כי הוא עצמו אינו יודע מהי גרסתו המדויקת של הסיפור.

[73] אמת ליעקב [טז].

[74] בבני ברק הובלת הניגון היא בחזקתו של ר' איצ'ה ליפא פישביין, ובפלטבוש – בחזקתו של ר' בן ציון שנקר.

[75] תווי הניגון בן ארבע הבבות מופיעים ב אצל ש' זלמנוב, ספר הניגונים, כרך א' עמ' 1-2. וראו הקבלה נוספת בהערה 51 לעיל.

[76] מליקו"ד, כ' כסלו תרצ"ד, פרק ג, הובא בספר הניגונים, כרך א' עמ' כד.

[77] מעבר להבדלי האופי הגדולים בין שני הניגונים הללו, שנתחברו במחוזות ובזמנים שונים, ההבדל בין האופי העממי של חסידות מודז'יץ לבין אופיה המודע-הגותי של חב"ד (ראשי תיבות: חכמה בינה דעת) מטביע חותם על עניין נוסף. רק בחב"ד מצורפים לניגון גם דברי הסבר לגבי הכוונות העומדות מאחוריו. כראש וראשון ל'ניגונים המכוונים' של חב"ד, עומדת כל אחת מבבותיו של ניגונו של האדמו"ר הזקן מחב"ד כנגד אחד העולמות וכנגד חלק מחלקי הנפש ועוד, כפי שמובא בספר הניגונים, עמ' מג-מד וההפניות שם. אדמו"רי חב"ד לדורותיהם פירשו את כוונות הניגון כך שהשרים אותם יוכלו להתייחד באופן מודע עם התכנים העומדים מאחורי כל 'תנועה' מ'תנועות' הניגון.

[78] שמעתי מד' זעירא.

[79] אמת ליעקב [כז].

[80] תווי הניגון מופיעים אצל מ"ש גשורי, "נגוני חסידים של שושלת מודזיץ", נגינה וחסידות בבית קוזמיר ובנותיה, עמ' 21.

עם סיום כתיבתו של המאמר שמעתי מאוצר מכון התיעוד של ניגוני מודז'יץ כי גרסתו של ר' בן ציון שנקר, שעליה התבסס הניתוח המובא בזה, אינה נאמנה ללחנו המקורי של ר' ישראל ממודז'יץ, המושר היום בקרב חסידי מודז'יץ ללא רצ'יטטיבים ובקצב אטי ואחיד. נבצר ממני לנתח את הניגון לפי גרסה זו, הנחשבת מקורית יותר. הניתוח שלהלן מתייחס אפוא רק לאינטרפרטציה שהעניק בן ציון שנקר לניגון למחוסרי בית.

[81] או של פרשנו, ר' בן ציון שנקר. וראו בהערה הקודמת.

[82] תודה לנתנאל זלבסקי, שכתב עיבוד ללחן זה למקהלה, ושסייע לי בניתוח הלחן.

[83] היום פשט אופי זה של הסעודה השלישית אף בקהילות לא חסידיות, והוא נעשה כמובן מאליו.

[84] אמת ליעקב [כא].

[85] כפי שהציע חסיד מודז'יץ אחד, שעמו דיברתי. לפי חסיד אחר, ד' זעירא, מסתיים כל קטע בתקווה לקראת העתיד, למרות הקושי שבהווה. אכן, שערי פירוש לא ננעלו...

[86] הדברים הבאים מתבססים על מ"ש גשורי, "לקורות שני נגונים של ר' ישראל ממודז'יץ", נגינה וחסידות בבית קוזמיר ובנותיה, עמ' 72-73.

[87] תווי הניגון מופיעים אצל מ"ש גשורי, נגינה וחסידות בבית קוזמיר ובנותיה, עמ' 122.

[88] ולפי גרסה אחרת – באותן נסיבות חובר הניגון.

[89] לפי הראיון שנערך עם ד' זעירא בעתון גלילות, הגיע הניגון לרבי במוצאי שמחת תורה. ומאז אותו אירוע, נקבעה ההקפה הששית בהקפות השניות במודז'יץ כהקפה המוקדשת לזכרם של קדושי השואה. בהקפה זו נוהגים לכבות את האור, לתקוע בשופר, ולשיר את ה'אני מאמין' של פסטג, וכן את הניגון למלים 'לא למעננו'.

[90] זוהי הגרסה ששמעתי במכון לתיעוד ולשימור ניגוני מודז'יץ. והיא מתבססת בין היתר על דבריו של הזמר ליפא שמלצר בקלטת 'גם זו לטובה'. שמלצר מספר שם שהוא מוסר את הסיפור לפי מה ששמע מבן ציון שנקר שנכח באותו מעמד.

[91] "ניגון האמונה" בשיחת השבוע מס. 654 של צעירי אגודת חב"ד. רשימה זו מופיעה (ללא שם כותבה) גם באתר של חסידי מודז'יץ - http://www.modzitz.org/hindex.htm.

[92] ראו בהערה הקודמת וכן במאמרו של פ' פלקסר, "הרכבת המתנגנת", נגינה וחסידות בבית קוזמיר ובנותיה, (עורך מ"ש גשורי) עמ' 123-125.

[93] פקפוקים אלו שמעתי מאלחנן ריינר ומאחרים. בעניין זה ראו מיכל שאול, 'פאר תחת אפר': ניצולי השואה וזיכרונה בחברה החרדית האשכנזית ב'ישוב' ובמדינת ישראל, 1961-1945, עבודת דוקטורט הנכתבת עתה בהדרכתם של פרופ' דן מכמן וד"ר קימי קפלן באוניברסיטת בר-אילן.

[94] ר' שאול ידידיה טאוב, אמרי שאול עמ' שי ס' כ). הסיפור מופיע גם בספרו של בנו, ר' אליהו שמואל, אמרי אש, כרך ב'  עניני שירה וזמרה, עמ' תרכ"ב.