דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

המסורת המוסיקלית של יהודי דמשק

אמנון שילוח

16/11/2015

תקציר המאמר

המאמר שלפנינו מביא פרטים מחייה של קהילת יהודי דמשק ועומד על השוני שבין סגנון השירה הדמשקאי לזה החאלבי. במקורו נתלווה המאמר לתקליטור "המסורת המוסיקלית של יהודי דמשק", שהציג אוסף של קטעים מוסיקליים במסורת הדמשקאית, פרי מחקרו של המוסיקולוג פרופ' אמנון שלוח.

לתקציר המלא

תוכן

 

קהילת דמשק - רקע

קהילת יהודי דמשק חיה ופעלה ברובע הקטן של הקהילה בדמשק ובכפרים שמסביב. המפורסם שבכפרים אלה היה ג'ובר שבו נמצא בית הכנסת העתיק ביותר של יהודי דמשק ובו מערה המיוחסת לאלישע הנביא. נוסעים שביקרו בו תיארו אותו בלשון התפעלות. אחד התיאורים הקדומים הוא של ר' משה בסולה משנת 1522. בספרו "מסעות ארץ ישראל" הוא כותב:

רחוק מיל מדמשק יש מקום הנקרא ג'ובר, שבו חיים קהל מוסתערבים, כששים בעלי בתים, ושם בית הכנסת נאה מאוד, לא ראיתי כמוהו מעולם, בנוי באכסדראות, לאורכו שבעה עמודים מימין ושבעה משמאל. ובראש בית הכנסת יש מערה יפה, אומרים ששם נחבא אליהו הנביא ז"ל. ושהבית כנסת ההוא שם מימי אלישע. ויש בה במערה אבן, אומרים שעליה משח את עזאל, ואחר כך רבי אלעזר בן ערך חידש אותה. ומה נורא המקום ההוא, לפי מה שהגידו לי אנשים הרבה, שלא שלטה בו יד האויבים מעולם, והרבה נסים נעשו בו,ובכל עת צרה נאספים יהודים בתוכו, ואין מזיק.

 עדות זו ועדויות קדומות אחרות נכללות בספר "שאר ישוב" שכתב הנשיא השני יצחק בן צבי שביקר שם בשנת תרע"ט ותרצ"ד (1919 ו-1924).

משך מאות בשנים, עד למלחמת העולם השניה, היו יהודי דמשק עולים אליו מדי שבת לתפילה. בראש חודש אלול נהגו לעשות שם "משמרת רחמים". בני משפחות נהגו להביא לשם את חוליהם, היו שמים את כתונת החולה על כסא אליהו ושוהים שם ימים תוך אמונה ותקווה שקדושת המקום תביא מרפא לחוליהם.

ברובע עצמו היה בית כנסת עתיק אחר, "חוש אל-באשה" (חצר הפאשה), אף הוא של קהילת המוסתערבים. ראוי להזכיר בעניין זה שבמשך שנים רבות המוסתערבים, הספרדים והסיציליאנים קיימו קהילות נפרדות ושמרו בקנאות על ייחודן. היו להן בתי כנסת וארגונים נפרדים משלהן, אולם לאחר תקופה ארוכה הם נטמעו ותרמו לאחדותה של הקהילה.

 

כתר דמשק

בבית הכנסת "חוש אל-באשה" היה תאג' או כתר (כינוי מקובל בארצות המזרח לכתבי יד מפוארים של התנ"ך). הוא נכתב בבורגוס (ספרד) בשנת 1240 על ידי ר' יצחק בן החכם אברהם חדאד והוא כולל עיטורים ודפי "שטיחים" צבעוניים שדפי המתאר שלהם כתובים במיקרוגרפיה. כתר זה הוברח  לאירופה והדבר עורר סערת רוחות גדולה. בשנת תשכ"ב נמכר כתב היד במכירה פומבית בלונדון ובה בשנה נרכש למען בית הספרים הלאומי בירושלים בסיועם של קרן התרבות אמריקה-ישראל ושל מר נ"ז וויליאמס מירושלים.

 

תורת הסוד של מקובלי צפת  

במאה השש עשרה הייתה דמשק למרכז חשוב של תורת הסוד והקבלה מייסודו של האר"י, זאת בגינם של שתי דמויות רבות השפעה: ר' חיים ויטאל, תלמידו המובהק של האר"י, אשר עזב את עיר מולדתו צפת וקבע את מושבו בדמשק ובה נפטר. הוא משך אליו תלמידים רבים מארץ ישראל ומארצות אחרות וקברו משמש עד ימינו מקום עליה לרגל. השני, הוא המשורר-מוסיקאי הדגול ר' ישראל נג'ארה. מספרים עליו שהתגורר מול ביתו של ר' חיים ויטאל. שיריו נפוצו בכל רחבי העולם היהודי והשפיעו השפעה עמוקה על התפתחות השירה הדתית בעם ישראל. שיריו משמשים עד היום הזה אבן פינה בשירת הבקשות ובזמירות השבת.

שני האישים האלו הופיעו בראש רשימה של ארבעים ושבעה חכמים דגולים הקבורים בדמשק אותם נהגו להזכיר בהשכבה הגדולה בליל הכיפורים. וכך הם מוזכרים:

הרב הגדול מעוז ומגדול מורינו ורבנו ועטרת תפארת לראשנו ארי שבאריות חסידא קדישא ופרישא המקובל האלקי כמהר"ר ר' חיים ויטאל זיעא. וגם נפש השם הטוב כבוד מע" הרב הגדול מעוז ומגדול מורינו ורבנו עטרת תפארת ראשנו חסידא קדישא ופרישא נעים זמירות ישראל מוהר"ר ר' ישראל נג'ארה זיע"א.

יש לציין כי לפי מקורות אחרים ר"י נג'ארה נפטר ונקבר בעזה, שבה שימש כרב הקהילה.

 

השירה והמוסיקה

בתורתם של חכמי הסוד מצפת הייתה השירה לסוגיה השונים גורם מהותי של התעלות רוחנית ודבקות. כתוצאה מגישה זו זכו לחיבה יתרה שיריו של נג'ארה שפעל בקרב חוג המקובלים. נג'ארה הגשים בפעלו אידיאל של פייטן יוצר שליכד בכשרונו את המשורר, המלחין והמבצע כלומר הוא התאים לחנים לטכסטים שהוא חיבר והיה מבצעם. שיריו הרבים זכו להצלחה גדולה ולפופולריות עוד בימי חייו והם נפוצים במרכזים רבים עד עצם היום הזה. אמנם לא ניתן לקבוע בבירור אם שרדו מנגינות מקוריות של שיריו, אבל ברור שהטכסטים שלו שנועדו מלכתחילה לשירה, בנויים כך שקל להתאים להם ניגונים אחרים ושונים.

מלבד נג'ארה, קמו משוררים ומזמרים אחרים מחכמי העיר וגם מדלת העם כגון ר' דוד, ר' יוסף אל-טרס ובנו נסים, ר' שלמה יעקוב חכם ומשורר, ר' שלמה ברכה שליח צבור ור' ישועה.

 

שירת הבקשות

שירת הבקשות היוקרתית  שאף היא התפתחה בהשפעת תורת הסוד של מקובלי צפת נפוצה עד מהרה בקהילות המזרח והמערב אולם היא התמסדה וממשיכה להתקיים עד ימינו בשני מרכזים עיקריים - בסוריה ובמרוקו. 

בסוריה התבלט במיוחד המרכז החלבי שטיפח אותה בצורה שיטתית והיה בין יוזמי תפוצתה מסוף המאה התשע עשרה הן בארץ ישראל והן בארצות הברית.

אשר לדמשק, יש בידינו עדות עתיקה של הנוסע שמואל בן דוד הקראי משנת 1641 בה הוא מזכיר קיום בקשות בשתי שבתות בלבד, זו של פרשת "ויחי" וזו של "בשלח". זה היה בבית הכנסת העתיק של המוסתערבים בחוש אל-באשא שבו המשיכו לערוך בקשות בשבתות שבין סוכות לפסח עד התקופה הקרובה אלינו.

 

הסגנון המוסיקלי הדמשקאי

יש להניח כי המסורת הדמשקאית הושפעה מן המתכונת הבסיסית של שירת הבקשות החלבית ובמידה מסוימת במבנה ובהיבטים בסיסיים. יחד עם זאת בהשוואה לסגנון החלבי יש במסורת הדמשקאית שינויים וקוים מייחדים בביצוע ובפירוש הלחנים. השוני מתבטא בנימה סגנונית של עתיקות ופשטות.  במסורת החלבית בולטת יותר השפעת אמנות המוסיקה הערבית ובדגש ששמים בניה על קיום כללי המקאם המהווה גולת הכותרת במוסיקה האומנותית הערבית. ניתן להתרשם מהשוני שבין הסגנון החלבי והדמשקאי בביצועים לפיוט אל מסתתר.

על מאפיין העתיקות שנשמר במסורת דמשק ושביטויו המובהק מצוי בעיקר באמירות הזמרתיות למיניהן ובמידה מסוימת גם בשירת הפיוטים, יש לנו עדות מעניינת מסוף המאה התשע עשרה. העדות היא זו של דום ז'אן פריסו (1861-1923), נזיר צרפתי ומומחה לשירה הדתית הנוצרית, שהיה בשליחות מחקרית רשמית בתורכיה ובסוריה שמטרתה לחקור את השורשים הקדומים של השירה הכנסייתית. בספרו הצרפתי שראה אור בשנת 1901 הוא מספר שהגיע לקהילת יהודי דמשק משום שסבר כי "קהילה שקיומה לא פסק מעולם, מסורתה המוסיקלית והפולחנית אמורה להיות קדומה ביותר". בסיועו של מנהל בית הספר "כל ישראל חברים" הוא רשם בתיווי מערבי לחני קריאה במגילות שיר השירים ואיכה, קריאות במשלי, איוב ופרקי אבות וכן לחניהם של שבעה פיוטים לחגים. המידענים שלו היו: חכם יהודה שטאח, תופיק ששון ויוסף יאתשה. על הקריאות הזמרתיות (הרצ'יטטיבים כלשונו) כתב שהם מצטיינים בטוהר מלודי וחופש קצבי, ולדעתו יש בהם כדי לבסס את התיזה הגורסת השפעה עברית בעיצובו של השיר הליטורגי המערבי. הוא מביא מספר מקבילות לקריאות באיכה, איוב ופרקי אבות להוכחת הנחתו וגם מצביע לשם כך על אנלוגיות מסוימות בלחנים המסולסלים של הפיוטים. בסיכומו של דבר הוא כותב:

 התעודות האלה [הדמשקאיות] יכולות לסייע לנו להוכיח שהמורשת המוסיקלית אשר הכנסייה הנוצרית קיבלה מן המזרח מספקות לנו – אם לא נעימות שלמות – לפחות תבניות מלודיות מוגדרות ולא טיפוסי פסלמודיה פשוטים ביותר. מן הארג של תבניות אלה, שפותח יותר מאוחר, נתגבשו המזמורים של הרפרטואר הגרגוריאני הנוכחי.