דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

המהפכה הקטנה של הפיוט

מאיר בוזגלו

16/11/2015

תקציר המאמר

הפיוט ליווה את היהודים באלפי שנות גלות וזוכה כעת לעדנה מחודשת, מהו בעצם פיוט? האם שירה? תפילה? שירת קודש? מהו סוד קסמו?
מתוך נקודת מוצא שאין הבנה שלמה של הפיוט בלא הבנה של מרכיבי העולם היהודי, בוחן מאיר בוזגלו את מהותו של הפיוט בעבר ובהווה בתוך סך הכל של מרכיבי ההוויה היהודית.

לתקציר המלא

 בעת האחרונה אנחנו עדים להתעוררות אדירה בעולם הפיוט בארץ, שכמותה לא ידענו בישראל מעולם: אתרי אינטרנט לפיוט; "קהילות שָרות", שבהן לומדים על הפיוט צעירות וצעירים, אשכנזים ומזרחים, דתיים וחילונים, מכל רחבי הארץ; הקונצרטים של התזמורת האנדלוסית הישראלית, שאף זכתה לא מכבר בפרס ישראל; ערבי פיוט עמוסי קהל בקמפוסים של רוב האוניברסיטאות, בהובלת "בית הלל"; הרכבים מוזיקליים חדשים כמו "אנסבל היונה", "אנדלוסאלם" ו"להקת שחרית", ועוד היד נטויה.

            דומה שניסיון ההתעלמות של הרדיו והטלוויזיה הממלכתיים עשה רק טוב להתחדשות הזאת, שכן הוא מְשווה לה תחושה של מהפכנות ושל הליכה נגד הזרם. וכך, בשילוב קשת רחבה של חוקרי אקדמיה - כדוגמת פרופ' אפרים חזן, פרופ' חביבה פדיה, פרופ' אביגדור שנאן, פרופ' אדוין סרוסי ועוד רבים וטובים, העוסקים בצד הטקסטואלי ובצד המוזיקלי של הפיוט - מתרחשת לה המהפכה הקטנה של הפיוט בישראל: קטנה משום שעדיין לא הגיעה לממלכתיות הישראלית ולא זכתה להפוך להיות חלק מן התרבות הישראלית; ובכל זאת מהפכה - הפיוט שליווה את היהודים באלפי שנות גלותם זוכה כעת לעדנה מחודשת, לאחר שננטש מפני שנתפס על ידי האבות המייסדים של המדינה כבלתי-הולם.

מבחינות רבות אין כאן שיבה למה שהיה, אלא היווצרות ישראלית חדשה. אם זוכרים שהפיוט מקורו בארץ ישראל במאות השישית-שביעית, אפשר לומר שהפיוט חזר הביתה.

 

*

מהו פיוט? האם הוא תפילה? האם הוא שירה? שירת קודש? האם "ירושלים של זהב" הוא פיוט? ליטורגיקה יהודית? ומה הם הסטנדרטים שעל פיהם יש להעריך פיוט?

הדרך הטובה ביותר להתחיל את הדיון בפיוט היא לפתוח בכמה דוגמאות שמוכרות לקהל הרחב. ובכן, "לכה דודי" הוא פיוט, "דרור יקרא לבן עם בת" הוא פיוט, "אדון הסליחות" הוא פיוט ו"מעוז צור ישועתי" הוא פיוט לחנוכה. הפיוט מוכר בכל מסורות ישראל. יתרה מזו, יש פיוטים משותפים לכל היהודים באשר הם. קחו למשל את "ידיד נפש": פיוט זה הושר בהודו, במרוקו, בחלב, בבבל, בתימן, בגרוזיה. הפיוט הוא אפוא נדבך של מסורת ישראל באשר היא.

היות שהפיוט נושא אופי חמקמק ומסובך מאוד, יש להסביר את מהותו בזהירות. היסוד הבסיסי ביותר בכל דיון בפיוט הוא כי מדובר במילים ובמנגינה. טיב האחדות שנוצרת בין המילים למנגינה, ומשווה להן הבעה חדשה, הוא סוד קסמו של הפיוט. אחת הקונבנציות ביצירת פיוטים היא באפשרות לתת לאותו פיוט מנגינה אחרת, חדשה: "יגדל אלוהים חי" ו"לכה דודי", למשל, זכו לעשרות מנגינות. לפעמים גם מנגינה ישנה מקבלת טקסט חדש. הקהל של הפייטן יודע זאת, ולפעמים ממתין לכך בציפייה: נוטפת מכאן מתיקות שזר לא יבינה. פולחן המקוריות שנחת על האדם המודרני נדרס בלי היסוס על ידי פייטנים, שמשחקים בקלות רבה במגרש מקוריות משלהם: למעשה, המרחב הקיים של מילים ומנגינות פתוח כל כך, שכמו בכימיה מופלאה, הרבה צירופים אפשריים, אך רק מעטים מתקבלים ומתממשים - ובזאת, כמובן, מקוריותו של הפייטן.

כך, אם כן, נולד פיוט. מרכיביו הקודמים - המילים, המגינה - נעלמים, והפיוט מקבל חיים משלו. מי יודע שהמנגינה הרווחת ל"מעוז צור ישועתי" היא שיר לכת גרמני? מכך נובע, כמובן, שפיוט אינו שירה, מפני שהטקסט לבדו אין לו קיום בלי מנגינתו. וכיוון שהפיוט איננו שירה, אין לזהותו עם שירת קודש ואף לא עם שירה עברית.

פיוט שמנגינתו אבדה הוא פיוט שקפא, ופיוט שקפא אינו פיוט. בדיוק כמו שמטאפורה יכולה למות: חשבו על הביטוי "רגלי ההר". הוא כבר איננו מטאפורה, אבל אפשר להשיבו לתחייה אם נוסיף לו את המילים "רגלי ההר עקומות נורא". אריסטו הסביר שיד מנותקת מן הגוף אינה יד. היא יד רק בהיותה מחוברת לגוף. כך, המילים בלי המנגינה הן נשמה בלי גוף, או גוף בלי נשמה.

            הפיוט, בניגוד לשירה, מסרב להשתעבד לאילוץ של הדף הכתוב, ואף אין לשפוט אותו כאילו היה שירה. חיים שירמן, למשל, מגדולי החוקרים של שירת ספרד, חשב שדונש בן לברט - מחברו של "דרור יקרא" - לא היה משורר מי יודע מה. כך גם חשב על הפיוטים בארצות האסלאם בדורות האחרונים (דעותיו בהחלט תאמו את ידיעותיו על עולם זה). אבל כאשר קוראים פיוט ללא מנגינתו, יש להימנע מלהשוותו לשירה שנכתבה לשם שירה. לא רק בגלל תמימותו - יש פיוטים שעומקם לא היה מבייש את גדולי המשוררים - אלא מפני שזו שאלה לא פורייה, ועשויה להסתיר לנו את מהותו האמיתית של הפיוט.

            הפיוט אינו שירת קודש גם מנימוק אחר, חשוב לא פחות. אף שהוא מדגיש לנו את הרליגיוזיות, את הרגש הדתי והלאומי, הוא אינו תפילה. תפילה היא חלק מעבודת ה', חלק מחובותיו של המאמין, והפיוט אמנם מעטר את תפילת החובה בבית הכנסת, אך גולש משם לטקסים אחרים בבית הכנסת - לברית מילה, לבר מצווה, לשולחן השבת, לשירת הבקשות המפוארת - והיום נודד לאזורי תרבות שרחוקים מאוד מתפילה ומבית הכנסת. לפיכך, יש הבדל מכריע בין חזן לבין פייטן (אף שהיו רבים ששימשו בשני התפקידים). עיון קל יגלה את ההתנגדות של כמה מאנשי ההלכה לפיוט, ואת ניסיונות בעלי התפילה להגבילו. המתח בין הפייטן לרב, או בין הפייטן לחזן באותו אדם עצמו, מזכיר את המתח שבין איש הרגש לאיש החובה, בין המקובל לאיש ההלכה. במובן זה, הפיוט הוא יצור הנמצא באזור הדמדומים בין קודש לחול.

            אם הבדלנו את הפייטן מן החזן, חשוב מאוד להבדילו מן הזמר, בוודאי בהבניה המודרנית של הגדרה זו. הזמר, כמו האמן המודרני, מקיים זיקה עם תרבות ההמון הכללית. הפייטן, לעומתו, נעוץ בקהילה אחת מגובשת ומוביל אותה, ועולמו הוא עולם של תורה ויראת שמים. נכון לראות אותו כחלק ממארג הקהילה הכולל את הרב, הגבאי, הנדיב, המוהל וכן הלאה. מובן הפיוט משתנה, אם כן, כשהוא מוצג בחללים מודרניים, כשם שטשטוש ההבחנה בין פייטן לזמר משנה את מובן הפיוט. הדבר ניכר במיוחד כאשר בפסטיבל ישראל הצליחו להרים אירוע מרשים, שכל 6,000 הכרטיסים אליו נמכרו מיידית, אך הפייטן שם הפך לזמר והקהילתיות נבלעה בתרבות המון זרה.

נוסיף עוד מימד: ההקשר. נשמת הפיוט היא אותה התאמה בין מילים למנגינה, וההקשר. "דרור יקרא" מושר בהקשר מסוים על שולחן השבת, כשם ש"לכה דודי" מושר בקבלת שבת ו"אנעים זמירות" מושר בקהילות אשכנז בסוף תפילות השבת על ידי ילד. הפיוט נטוע בזמן מיוחד: בשבת, בברית מילה, בחתונה, בבר מצווה, בקינות תשעה באב, בלילות הבקשות.

ועוד מימד: הקהל. הפיוט לעולם מושר בציבור, בשיתוף הציבור: שיתוף פעיל או פסיבי. כמובן, לא נהוג לשיר פיוט אחד אלא מקבץ גדול של פיוטים, והקהל משתתף בקביעת הרפטואר המושר. בשנים האחרונות, עם העדנה שזוכה לה הפיוט בימינו, משתנה מימד זה ללא הכר, מפני שהפיוט יצא מבית הכנסת ועבר לבית האופרה, וכשהוא נודד מהקשרו, הוא משנה את משמעתו.

            הקהל גם קובע, בדרך הקבלה והקליטה שלו, את היווצרותם וקיומם של פיוטים חדשים. הפיוט מקבל את תוקפו כפיוט רק כאשר הוא נישא על ידי עדה, או על ידי העם, ומלווה את אורח החיים שלהם. ואכן, פיוטים חדשים ממשיכים ונכתבים, ולאורך המאה התשע-עשרה והמאה העשרים תרמו פייטנים רבים  - כדוגמת ר' דוד אלקיים, ר' דוד בוזגלו (אביו של החתום מעלה) ואשר מזרחי - להעשרת מאגר הפיוטים, בפרץ של יצירה שמרתק להתחקות אחר עקבותיו.

קשה מאוד לגבש סטנדרטים ברורים להערכת פיוט. תת קבוצה של פיוטים דורשת שנוותר על שפיטה, שכן זו תפגע בתמימות הנדיבה של הפיוט. הפיוט מבקש שישירו אותו, שיתאחדו דרכו עם הזיכרון היהודי לדורותיו. קחו למשל את השיר "הבה נגילה הבה - מוכרחים להיות שמח".  אפשר, אם רוצים, לשפוט אותו בקנה מידה שבו שופטים סונטות שקספיריות, אך במובן מסוים זה לא מעניין. מה שמעניין הוא להשוות, למשל, בין אינטרפרטציות שונות של פייטנים לאותו פיוט. באתר הפיוט,  שמופיעים בו פיוטים רבים מוקלטים וכן מאמרים ומידע מגוון בנושא, אפשר, למשל, להשוות בין ארבע גרסאות שונות ל"ידיד נפש" באותה מנגינה.

            קבוצה אחרת של פיוטים - וכאן מובא בחשבון ההקשר - מכילה אמות מידה מחמירות. מנהג הבקשות של יהודי מרוקו, למשל, דורש מומחיות והקפדה שתובעות טוטאליות של המבצעים. לא מדובר רק בקול ערב או ביכולת סלסול שניתן לראות בזמר המזרחי, אלא בהבנה של מורכבויות מוזיקליות.

            מה שמקביל לביקורת שירה במרחב הפיוט הוא מה שניתן לקרוא "מדרש פיוט" (ידידי ועמיתי פרופ' אביגדור שנאן לא אהב בזמנו את הביטוי, אך הביטוי נקלט). יש פיוטים - ודאי לא כולם - המקיימים זיקה למדרש, לנביאים, לקבלה ולפיוטים אחרים, מה שמייצר תיבת תהודה מרתקת שמעשירה הן את הפיוט הן את הבנתו. על הפיוט "לכה דודי", למשל, נכתב ספר שלם. עם זאת, חשוב להדגיש שפיוט שאינו מַפנה למרחבים האלה אינו פיוט פחות נעלה או פחות טוב. נזכור גם שלדידם של יהודים בגלות, עצם האפשרות לחיות שורה בעברית לקחה אותם לגבהים.

 

*

 

כפי שכבר העיר הפילוסוף אנרי ברגסון, החוקר מעדיף לפרק את התופעה, להתבונן בחלקיה ולהעלות מהם את השלם. חקירה זו, חשובה ככל שתהיה, אינה יכולה למצות את ההבנה של פיוט. הפיוט - שהוא מין לעצמו, Sui generis - הוא חלק ממרחב שלם שבו מוצאים את כאב החורבן והגלות והתקווה לשיבה לארץ, את המדרש, המשנה, הקבלה, המנגינה, הטקסים היהודיים. רק כאשר בוחנים את הפיוט בסך הכל של מרכיבי ההוויה היהודית - אז ורק אז אפשר להבין את מלוא משמעותו. אין הבנה שלמה של הפיוט בלא הבנה של מרכיבי העולם היהודי, כשם שלא תיתכן הבנה של העולם היהודי ללא הבנת הפיוט.

            עוצמתו של הפיוט חורגת בהרבה מעוצמתו של הפייטן שחיבר וביצע אותו. אף על פי שאין להביא פיוט על הכתב, הנה פיוט הלקוח ממנהג הבקשות של יהודי מרוקו, שנכתב על ידי משורר שכל שאנו יודעים הוא ששמו סלאם. וכך, בלילות שבת הקרים, בשלוש לפנות בוקר, בבית כנסת מלא מפה לפה וגדוש מגשים עמוסים כל טוב, מתכנסים להם יהודים לשיר ביחד את הפיוט הנפלא הבא:

 

מְזֻלְזֶלֶת בְּנִבְכֵי יָם

אֲנִי אוֹרָה לְנֶעְתָּמִים

וְאִם הוּרַד זְמַן עֶדְיָם

אֲנִי יָשָׁר אֲנִי תָמִים

אֲנִי הוּא חַי אֲנִי קַיָּם

לְעוֹלְמֵי עַד וּלְעוֹלָמִים

אֲנִי אֶפְקֹד שְׁאָר צֹאנִי

וְצוֹלֵעָה וְהוֹמִיָּה

וְיָבוֹאוּ לְאַרְמוֹנִי

וְתִשְׁכּוֹן שָׁם יְפֵהפִיָּה

וְנִשְׁמָתִי לְצוּר קוֹנִי

תְּבָרֵךְ צוּר דַּר עֲלִיָּה

 

המאמר פורסם לראשונה במדור "ספרות וספרים" ב"מעריב", 30.3.2007

 

ד"ר מאיר בוזגלו הוא מרצה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית ובנו של הפייטן ר' דוד בוזגלו