דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

הלחש המאגי שבהגדה

תומר פרסיקו

16/11/2015

תקציר המאמר

האם ניתן להסתפק רק באמירת ההגדה? האם אנו אמורים להבין אותה, ללמוד אותה, להעמיק בה? תומר פרסיקו כותב על המימד המאגי שבהגדה של פסח ופיוטיה

לתקציר המלא

ההגדה של פסח היא טקסט ייחודי בקאנון היהודי: היא לא תפילה ולא ברכה, לא הלכה ולא מדרש, לא חיבור קבלי ולא חיבור פילוסופי – היא הגדה, ובשמה נרמזת מהותה: החשוב בה הוא האמירה, ההגייה. זאת בניגוד לסוגי הטקסטים האחרים שנמנו לעיל, שברובם הדגש אינו על אמירתם, אלא על הבנתם. לעומתם, את הכתוב בהגדה אין צורך להבין. יש צורך, יש מצווה, רק לומר אותו.

הלחש המאגי של ההגדה-והגדת
מתוך הסרט "והגדת לבנך", יהדות קוצ'ין
באדיבות מכון רננות

זה עשוי להישמע מוזר, שכן הסיבה "הרשמית" להגדת ההגדה היא לכאורה העברת המסר בדבר גאולת עם ישראל הראשונה על ידי האל. אכן, "סיפור יציאת מצרים" יכול להיות באמת סיפור רק אם הוא מספר משהו, לא אם הוא רצף מילים חסר מובן. אבל הרי אין לנו בהגדה באמת את סיפור יציאת מצרים. יש אנקדוטות מתוכו, ומוארות לנו נקודות מדברי חכמים עליו, אבל הסיפור השלם כסדרו חסר בהגדה.

מובן מכאן שההגדה לא אמורה לומר לנו משהו – אנחנו אמורים לומר אותה. האמירה היא העיקר, והיא מוקד הפולחן. כמו מנטרה שנלחשת שוב ושוב, ההגדה מוגדת במחזוריות ספירלית שרוקמת מציאות נפרדת, שמוציאה את שולחן הסדר מסדר הדברים היומיומי ומכניסה אותו לסדר אחר, מקודש. שכן זהו אכן תפקידה של הגדת הההגדה: למתוח סביבנו אוהל חג ומועד העשוי ממילים ואותיות – ובעיקר מרשימות.

רשימות על גבי רשימות. קשה שלא לשים לב שלהגדה של פסח יש אובססיה למספרים. ארבע הוא כמובן מספר שנוכח בה מאוד, מספר כוסות היין ומספר הבנים ומספר הקושיות. ארבע-מאות שנה עינו המצרים את בני ישראל וארבעים שנה הם צעדו במדבר, זאת רק לאחר עשר מכות (שעל פי ר' אליעזר כל אחת מהן היתה מחולקת לארבע).

 

לחש מאגי

אבל המספריות, או אולי נכון יותר לומר הספירתיות, נוכחת בהגדה בצורה מודגשת עוד יותר במיני רשימות, ואלו באות לידי ביטוי בעיקר בשירים שמושרים בה. קשה לפספס את האופי הרפטטיבי של השירים והפיוטים של ההגדה, מזמורים שכאילו בנויים אך ורק מפזמון חוזר. בשירי ההגדה נקבל בצורה ברורה ביותר אופי שדומה יותר ללחש או כישוף מאשר לנראטיב.

הפיוטים שבמגילה הם בעלי אופי מיוחד, אופי שינוני, שמרמז לנו שוב שלא המשמעות שלהם הוא עיקרם, אלא הרובד התחבירי, הסגנוני. הכוונה היא שאין לנו הזמנה, בעודנו מזמרים אותם, לצלול אל עומק משמעות המילים, אלא להחליק על המשטח שהן משמשות אבנים לריצופו. מילות הפיוטים הללו יוצרות קרקע שעליה מתקיים הטקס – או אם תרצו תקרה שמתחתיה הוא מתכנס – ובעיקר קירות שביניהם נוצר מרחב מכושף (או ביהודית: מקודש) של הוויה. כך הן מצטרפות ומגבירות את שאר חלקי ההגדה, שגם הם נאמרים יותר כלחש מאגי מאשר נראטיב פרוזאי.

כשאנחנו ממללים מזמורים כמו 'אחד מי יודע', 'דיינו', 'חד גדיא', אפילו כאשר נמנה את סימן סדר הפסח ('קדש ורחץ'), אנחנו חורזים מעגלים הולכים ועולים של מילים, חוזרים ומוסיפים על תיבות שמשמעותן פחות חשובה מאשר המחזוריות שבאמירתן. כאן השינון הוא המוקד, החזרה, ושמא החזרה בתשובה, שכן כל בית נוסף עונה ומוסיף על זה שקדם לו.

 
 דיינו / אשכנז-אמסטרדם / הנס ואשר בלומנדאל

 

כתב כישוף

הלחש המאגי של ההגדה-אחד מי יודע
מתוך הגדה של פסח, פרג, 1590
באדיבות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי

אולי תאמרו, ההגדה היא טקס, ועל כן אין להתפלא על אופיה הביצועי, הטקסי. ובכל זאת, ההגדה לוקחת את הגיית המילים לשם הגייתם עד לנקודת הקיצון. אולי אין מקום שבו האופי המאגי, האלכימאי ממש, של ההגדה מופיע בצורה ברורה יותר מאשר בפסיקתו של רבן גמליאל על כך ש"כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה ומרור". מה יותר ברור מאשר ציווי זה, שהופך את ההגדה לקסם התלוי לשם קיומו באמירת המילים הנכונות? עד כמה עוד אפשר להיות מפורש בנוגע לכך שאין צורך בפירוש, שהמילים כפי שהן והגייתן עצמה היא לב העניין והעניין כולו?

ההגדה של פסח, אם כן, היא כתב כישוף שביכולתו, באמצעות הגייתו ושינונו, ליצור מרחב מובדל המובחן מהעולם ומהזמן על ידי סלסולי מילים. עבור הדת היהודית משמעות המרחב הזה, היוצא מהכלל ומשרשרת המציאות הנורמלית, המיוחד בפני עצמו ולמען עצמו, היא כמובן אחת: קדוּשה. עבור העם היהודי משמעותה של הוויה כזאת, היוצאת מתוך המציאות השבלונית והחוקיות המכנית, היא כמובן אחת: גאולה. וזה הרי מה שההגדה מנסה להזכיר לנו, לא?


 

תומר פרסיקו הוא דוקטורנט ומרצה בתוכנית לדתות זמננו באוניברסיטת תל אביב, ומורה לתנ"ך בביה"ס הריאלי העברי בחיפה

​