דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

הילולת היתמות

שרה פרידלנד בן-ארזה

16/11/2015

תקציר המאמר

כאשר נפטר צדיק, ובעם ישראל – יהודי המזרח וחסידים – מקיימים הילולות, אנו תוהים: וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה? מדוע מדליקים אש כאות לשמחה זו ביום ל"ג בעומר?
במאמר שלפנינו מעיינת שרה פרידלנד בן ארזה בדרשותיו של ר' צדוק הכהן מלובלין אודות ל"ג בעומר, השופכות אור ייחודי על חוויית היתמות.

לתקציר המלא

לעילוי נשמת הרב שג"ר

תוכן

·         אש הנפגשים ואש המפגש

·         של מי ההילולה?

·         גוף ותורה

·         מוקדם ומאוחר

·         יתמות

·         ר' שמעון בר יוחאי ותורה שבעל-פה

·         ר' שמעון בר יוחאי ור' צדוק הכהן מלובלין

·        "אשרי! יתום אני" - אשו של ר' צדוק

 

בספר הזוהר מסופר כיצד גילה ר' שמעון בר יוחאי, ביום הסתלקותו מן העולם, את רזי התורה לתלמידיו במעמד האידרא, ונתמלאה הגורן אור גדול של שמחה.[1] לפי מסורת קבלה אירע הדבר בל"ג בעומר. מה פשרה של שמחה זו?

יום פטירתו של הצדיק נתפס בזוהר כיום הילולה שלו, כיום חתונתו. עם פטירתו שב הצדיק ומזדווג עם מקורו העליון. כאן, בעולם הזה, מציינים אירוע זה בריבוי אש. כששבה נשמתו של הצדיק לדבוק במקור חוצבה, מתלקח הניצוץ לקראת המאור שממנו נאצל. כהתרחבות לבו של אוהב לקראת אהובו, כך מזדהרים רשפי הנשמה הבודדת והנבדלת לקראת מפגשה עם מקורה שאין לו סוף.

 

אש הנפגשים ואש המפגש

ואולם באש ניתן למצוא לא רק ייצוג ללבבות הנפגשים, אלא גם למפגש עצמו. אם נדגיש את יסוד ההתכה שבאש, ישקפו מדורות ההילולה לא רק את רגשת הנפש המשתוקקת, אלא גם את עצם הדיבוק. כאבוקות המלוות חתן וכלה לחופתם, כלפידים שבערו בעת שנגלה הקב"ה על עמו בסיני, אין להט האש מייצג רק את חום הלב הגואה, אלא גם את עצם ההתאחדות, את משאת הנפש והמורא הגדול שבמיסוס הגבולות וההגדרות.[2]

מנקודת מבט זו מבטאת הדלקת האש בל"ג בעומר את השתתפותם של התחתונים בשמחה העליונה שפקדה את ר' שמעון בר יוחאי ואת הקדוש ברוך הוא בעת התאחדותם עם סילוק גבולות הגוף ועם התעלות הנשמה הנבדלת לעבר האינסוף.

 

של מי ההילולה?

בעולם החסידי קיבל ל"ג בעומר משנה עוצמה. על ר' ברוך ממעז'יבוז', נכד הבעש"ט, מסופר כי היה עורך סיום ספר הזוהר בליל ל"ג בעומר, ובסופו רקד, והזוהר בידו, במשך שעות ארוכות, כמין שמחת תורת הנסתר.

בדברים הבאים נעיין במשמעות השונה המוענקת לאש של ל"ג בעומר ולשמחת החתונה של יום זה על ידי האדמו"ר ר' צדוק הכהן מלובלין. נעיין בקטעי דרשה מספרו 'פוקד עקרים'[3] וכן בדרשה הראשונה המובאת בספר 'פרי צדיק' לל"ג בעומר, שאותה דרש ר' צדוק ב'טיש' של סיום הש"ס בלילה זה. כפי שנראה בהמשך, מתקשר תוכן דרשתו לא רק עם התאריך שבו נאמרה, אלא גם עם הנסיבות המסוימות שלרגלן נדרשה. בשתי הדרשות משווה ר' צדוק את מנהגי ההילולה הנהוגים בימי פטירתו של ר' שמעון בר יוחאי לאלו הנהוגים בימי פטירתם של צדיקים אחרים: במגילת תענית ובשולחן ערוך מצוינים ימי תענית בעקבות פטירתם של צדיקים. בשולחן ערוך נזכרת התענית הנהוגה בז' באדר, יום פטירת משה רבנו.[4] מה פשר הניגוד בין צורות הציון של הסתלקויותיהם של הצדיקים השונים?

 

גוף ותורה

ר' צדוק מבחין בין צדיקים ששורשם בתורה שבכתב לבין צדיקים שהם משורש תורה שבעל-פה. עם הסתלקותו של צדיק שהוא בחינת תורה שבכתב מצערים האבלים את גופם וממעטים אותו בתענית. לעומת זאת, פטירת צדיקים שהם בחינת תורה שבעל-פה מעוררת תגובה של שמחת הגוף והנפש. ר' צדוק מציע אותה הבחנה גם בין הטיפוסים של נביא וחכם, שכן הנביא נקשר בעיניו במקומות רבים בדרשותיו עם התורה שבכתב. בשעה שנפטר נביא מתבטא אבלם של שומעי דברו בתענית, ואילו את הסתלקותו של חכם מציינים תלמידיו בהילולה.

הן התורה שבכתב הן הנבואה נתפסות בעיני ר' צדוק כקשורות יותר לגוף. התורה שבכתב האירה בגופיהם של ישראל לגמרי במעמד הר סיני, עד שאלו התפשטו מגשמיותם. את קרינת עור פני משה רואה ר' צדוק כחלק מזיכוך גופו, שבא לו בשל התורה שבכתב שהוריד. גם הנבואה עשויה להפיל את הגוף ארצה, כפי שאירע לשאול בעת שניבא. התורה שבעל-פה, לעומת זאת, אינה פושה בגוף. יש שאת חכמתו המפוארה של החכם מחזיק כלי מכוער.

פרט מתוך כריכת ' מדרש רבות', אמסטרדם, 1725, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

הבחנה זו מתממשת גם בדרשות שונות של ר' צדוק, שבהן הוא משווה בין משה רבנו לבין ר' עקיבא. ר' צדוק מתייחס להבדלים בגוף ובמוצא בין משה, אדון הנביאים, שהוא גם שורש התורה שבכתב, לבין ר' עקיבא, שהוא שורש התורה שבעל-פה, לפי האר"י: מוצאו של משה מזרע קודש של עמרם, שהיה מארבעת הצדיקים שמתו בעטיו של נחש.[5] האגדה המספרת על התמלאות הבית אורה עם הולדת משה, אף היא נקראת על ידי ר' צדוק כהדגשת קדושת גופו של משה מרחם.[6] מול קדושת גופו של משה הוא מציב את ר' עקיבא, בן גרים, והוא מזכיר שלפי האר"י, היה צאצא של עשו.

התורה שבכתב והנבואה מאפשרות לאור להזריח את העור, והאור ממשיך ומבליח אל מעבה הגוף. זיווה העדין של התורה שבעל-פה אינו נותן אותותיו בגוף. ואולם דווקא מגבלות ההארה של חכם התורה שבעל-פה, בהשוואה לנביא ולצדיק שהוא בחינת התורה שבכתב, הן המאפשרות להשגתו של החכם להתפשט גם מעבר לחלוף הגוף ולעולם הזה.

 

מוקדם ומאוחר

במות נביא נגנזת נבואתו ואינה נוכחת עוד במלוא עוצמתה בעולמם של הנותרים אחריו. אף הלומד תורה שבכתב, אם אין הוא מבקש להצמיח ממנה תורה שבעל-פה, אין לו אלא לשננה כמות שהיא. במקרים אלו עדיפה הקרבה למקור, וכל המחקה והמשנן - משני הוא ונחות. בכל התרחקות במסירה גוברת הסכנה שייפלו שיבושים. לפיכך יום פטירתו של הראשון שהוריד את התורה שבכתב, וימי פטירתם של נביאים – ימי תענית ואבל הם.

שונה הדבר בפטירת חכם המחדש בתורה שבעל-פה. דווקא אז נקבעת חכמתו בלבות תלמידיו ומהווה עבורם מקור של שפע.

תפיסת התורה שבעל-פה של ר' צדוק תפיסה פרוגרסיבית היא. הוא מדגיש את התגדלותה של התורה בכל מגע חדש שלה בלב נוסף מלבות ישראל. תנועתה של התורה לאורך הדורות ובין לבבותיהם השונים של לומדיה היא תנועת צמיחה והתפתחות. ואולם, כל זמן שדמותו של מנחיל התורה ומלמדה מרחפת על פני הלומד ממנו, עדיין אין מתקיימת בו במלואה החירות הדרושה להפריית גרעיני תורתו של הרב מתוך המגע עם רוחו של התלמיד.

ר' צדוק מביא את המדרש הבא:

'בעלי אסופות' - אימתי הם נטועים דברי תורה באדם הזה?

בזמן שבעליהן נאספים מהן.

כל זמן שרבו קיים הוא היה מפליג לומר: כל זמן שנצרך, הרי רבי לפני, ואני שואלו. מת רבו - הרי יגע ביום ובלילה לקיים תלמודו. יודע הוא שאין לו למי לשאול.

הוי, אימתי הן נטועין באדם הזה? - בזמן שבעליהן נאספים מהן.[7]

באופן פשוט נראה כי מדרש זה עוסק בשאלת האחריות כלפי זכירת גופי תורה. ואולם בקריאתו הדרשנית אין ר' צדוק מתייחס להסתמכות על המורה בחייו כמאגר מידע, ולאחריות העוברת אל התלמיד עם פטירת רבו כלפי אגירת המידע, שהרי שימורן של מסורות התורה, גם אלו שאינן כתובות בכתבי הקודש, הוא, לדידו, בחינת תורה שבכתב. לפי ר' צדוק, כל זמן שרבו קיים, סומך התלמיד על רבו, ופוטר עצמו מלהיות אדון בתורה. מתוך יראת סמכות העבר או נוכח דמותו המופתית של הרב אין התלמיד מעז לחדש. יתמותו היא המביאה אותו להיחשף אל תעצומותיה של התורה. עירומו זה, ללא חסותו של מורה, הוא המזמין את התורה להתדפק על חדרי לבו באופן ישיר, ולתבוע את המפגש האישי והיוצר בינה לבינו.

 

חכם תימני, ירושלים, באדיבות מוזיאון חצר הישוב הישן ע"ש קפלן

יתמות

בהתייתמנו מהורה אנו חשים עצמנו פגיעים יותר כלפי המוות. מתוך אשליית הסדר הטוב האמור לשרור בעולם, כל זמן שהורינו בחיים, אנו חשים כאילו עומדים הם חוצץ בינינו לבין מלאך המוות. בפטירתם כמו הוסרה מחיצת הרחמים הזאת מעל ראשינו.

בשלב אחר, אולי בוגר יותר, של התייתמותנו אנו מגלים לעתים גם את האמת ההפוכה: התייתמותנו הפכה אותנו גם לחשופים יותר כלפי החיים. כל עוד הרחם שהביאה אותנו לעולם מתהלכת בארצות החיים, כל זמן שאבינו נושם ופעיל במחיצתנו, אנו עשויים לפטור עצמנו מחיי עצמנו. כאשר המוות קרב אלינו, עד שהוא פוגע בהורינו, הוא עשוי להזכיר כי הגיעה עתנו לחיות. באופן דומה לכך ניתן להבין את יתמותו של התלמיד. מות המורה העולה בחלונו מזכיר לו כי הגיעה עתו, עת דודים, לקיים ולחיות את תורתו הוא.

כיראת ההורה על פני בנו, אף ביראתו של המורה על פני התלמיד יש מן הכיווץ, לעתים מן השיתוק. הנוכחות המייראת אינה מאפשרת לתורת הרב לקיים את התסיסה המלאה והחיונית עם מעיו של התלמיד. רק כאשר היא מוּסרת, חופשי התלמיד לקיים את השיח החי, בין מה ששמע מפי רבו לבין נפשו הבוגרת, שיח שיוליד את תורתו הייחודית. אין חידוש התורה שבעל-פה נולד אלא מהזיווג שבין דברי הרב לבין נפש התלמיד הערה, החיה ובת החורין.

 

ר' שמעון בר יוחאי ותורה שבעל-פה

כזכור, שאל ר' צדוק מדוע מצוינות פטירתם של משה רבנו ושאר נביאים בתעניות, ואילו יום פטירתו של ר' שמעון בר יוחאי - בהילולה. נוסיף לכך, אף שאין ר' צדוק מזכיר עניין זה בפירוש, גם את ההילולות שהיו נהוגות במחוזות השפעתה של תורת הסוד – אצל יהודי המזרח ובסביבתו החסידית של ר' צדוק – שבהן ציינו את ימי פטירתם של צדיקים מאוחרים. לפי ההסבר שהציע ר' צדוק, מאופיין ר' שמעון בר יוחאי (ובעקבותיו כנראה גם האדמו"רים החסידיים, שאת פטירתם מציינים ב'טיש' – במאכל ובמשתה, בשירת ניגונים ובדברי תורה), כצדיק שהוא בחינת תורה שבעל-פה.

באפיון בלתי צפוי זה של ר' שמעון בר יוחאי, כדמות הנושאת את תמצית התורה שבעל-פה, מתבסס ר' צדוק על דברי ר' שמעון בר יוחאי לתלמידיו: "בניי, שְׁנו מידותי, שמידותי תרומות מתרומות מידותיו של רבי עקיבא".[8] ר' עקיבא, המורה הגדול של ר' שמעון בר יוחאי, תואר כבר על ידי האר"י כשורש התורה שבעל-פה. אכן, פטירתו שלו אינה נחגגת בהילולה, משום שלא זכה למות מיתת עצמו, ונהרג על קידוש ה'. אלמלא נסיבות מותו, היתה הסתלקותו מאירה הילולות גדולות. הילולה זו עברה, אפוא, ליום פטירתו של מי שמשנתו תרומות מתרומות מתורה שבעל-פה שלו – ר' שמעון בר יוחאי.[9]

 

ר' שמעון בר יוחאי ור' צדוק הכהן מלובלין

את הקישור המתמיה של ר' שמעון בר יוחאי, שנחשב תמיד כאיש הרז, עם התורה שבעל-פה, הנתפסת לרוב כתורה הגלויה, ניתן לראות במסגרת נהייתו החזקה של ר' צדוק אחר כל עניין העשוי להתקשר לתורה שבעל-פה. ביום ל"ג בעומר, שבו מדגישים מקובלים וחסידים את ערך תורת הסוד – לעתים אף תוך הנגדתה לתורת הנגלה - מסיים ר' צדוק את הש"ס. שלא כר' ברוך ממעז'בוז', שהוזכר לעיל, אין הוא מסיים את ספר הזוהר ורוקד עמו. הן במעשה סיום הש"ס הן בדרשה שהוא נושא, חוגג ר' צדוק בל"ג בעומר (כמו במועדים רבים אחרים) את שמחתה של התורה שבעל-פה.

צפת ,ערב ל"ג בעומר, התהלוכה המסורתית של העברת ספר תורה

מבית עבו בצפת להילולה  במירון, באדיבות אלישע איזנברג

 

עניין זה ניתן להבין מתוך תפיסת לימוד התורה שבעל-פה של ר' צדוק כחוויה התגלותית, המתחוללת תחת השראה עליונהחידוש התורה, המתגלה ללומד בשיח האינטימי עם הקדוש ברוך הוא, אף אם תוכנו הלכתי - נתפס אצל ר' צדוק כסוד. הוא סוד, הן משום שהחכם המסוים, שלו נגלה החידוש, הוא היחיד העשוי לזכות לו, והן משום שאין הוא ניתן להעברה מושלמת. ר' צדוק מדגיש כי בלב כל חכם נקנית התורה באופן אישי המייחד אותו: "נקרא 'תורתו' שאין אחר יודעה ומשיגה מקודם".[11] תפיסה זו עולה בקנה אחד עם הדגשת ערכה של האישיות האינדיבידואלית, שהיא מאושיות חסידות פשיסחא, והיא מופיעה במפורש בתורת רבו בניסוחים שונים. חווית קבלת התורה המתחוללת תוך כדי לימוד היא חוויה מיסטית. הלומד אינו מכוון לבו רק כלפי התורה, אלא גם כלפי נותנה. פעמים רבות נזקק ר' צדוק להגדרתו המחודשת של הסוד והנסתר, הנזכרת בשם ר' מנחם מנדל מפרמישלאן, כמה שאינו ניתן להעברה לזולתו, אך ר' צדוק צועד צעד נוסף בזהותו את ההתרחשות הסודית הזאת עם תורה שבעל-פה. באחדות מדרשותיו זהה הסוד לחידוש התורה שבעל-פה בשעת התחוללותו, וטרם שקיבל פומבי כלשהו.[12] את הילתו של הסוד העביר ר' צדוק מן ההתהלכות בשבילי הרקיע ובאורחות הפרדס אל ההתרחשות האינטימית שבחידושי תורה שבעל-פה, אף כשבפועל מדובר בלימוד גמרא עיוני בבית המדרש.[13] 

אפשר לכרוך מהלך זה גם עם סיפור חייו של ר' צדוק הכהן מלובלין. מובן כיצד הזיהוי של הילת הסוד העוטרת לראשו של ר' שמעון בר יוחאי עם התורה שבעל-פה המזוקקת שלו, הולם את מי שעבר בחייו מעולם מתנגדי, שבמרכז הוויתו – לימוד בית מדרשי, אל עולמה המיסטי-האישי של חסידות איז'ביצא. זהו גם הנרטיב המבנה את רצף חייו של ר' צדוק, החסיד-הלמדן, כפי שתיאר אותו א' בריל.[14] לא רק שאין הלמדנות, מורשת אבותיו, מסיחה את דעתו מחוויות הדבקות שלו; היא היא זירת התרחשותן. ומנגד, לא רק שאין המעבר לעולמה של איז'ביצא מהווה נסיגה מעולם הפלפול והלמדנות; אדרבא, עולמו של הלימוד המאוחר של ר' צדוק, לימוד של דבקות בנותן התורה, הוא הוא תרומות מתרומות עולם הלמדנות של התורה שבעל-פה. אין ר' צדוק צריך להמיר את הגמרא בספר הזוהר כדי לשוש בשמחת ל"ג בעומר.

 

"אשרי! יתום אני" - אשו של ר' צדוק

ושמא מדליקי המדורות אינם מייצגים רק את המתחולל בין ר' שמעון בר יוחאי לבין הקדוש ברוך הוא, אלא מבטאים הם גם את המתחולל בנפשם.

האש שניצתה עם פטירתו של ר' שמעון בר יוחאי על ידי תלמידיו גילמה אולי את הדרמה הפנימית שהתחוללה בלבותיהם של התלמידים-הבנים עם התייתמותם: לצד האבדן, לצד בהלת ההינטשות, אירע להם דבר נוסף: תורת רבם שהסתלק, מלוא ראשה טל רענן, קָרבה אל לבותיהם הנגלים והולכים, הבלתי מוגנים, הקישה בדלתותיהם המידקקות, מלחלחת אותן ברסיסי לילה שלה, וביקשה: פתחו לי.

בדרשות רבות מתייחס ר' צדוק לסגוליותו של יום: בכל שנה, כאשר מופיע מועד מסוים, הוא נושא עמו משהו מן השפע הסגולי שהתחדש בו באירוע שהוליד אותו. ושפע זה ניגר על פני הדורות כולם.

לפי הדרשות שהוצגו כאן, הילולת ל"ג בעומר מדי שנה אינה רק השתתפותנו בשמחת הנישואין בין ר' שמעון בר יוחאי לבין אלוקים, אלא גם בין מורשתו של ר' שמעון בר יוחאי לבין לבו המיותם ובן החורין של כל מי שלמד ממנו. מדי ל"ג בעומר, עם כל שלב נוסף בהסתלקותו של הרב, חוזרת ומחזרת תורתו ביתר פיתוי אחר נפשו הפרטית של התלמיד. מדליקי אש המדורות בל"ג בעומר מדי שנה אינם רק שושבינים או קרואי משתה החתונה הסודית של ר' שמעון עם אלוקיו. הם עצמם חתנים, יתומים ובוגרים, ההולכים לקראת התורה כלתם, מלווים באש הייחוד.

 

הילולת ר' שמעון בר יוחאי במירון, צילום: אוה דברה

המאמר התפרסם (באופן מקוצר) במוסף 'שבת' של מקור ראשון, בל"ג בעומר תשס"ז

שרה פרידלנד בן ארזה - חוקרת את משנתו של ר' צדוק הכהן מלובלין, משוררת, עורכת, מלמדת במדרשות ליהדות וכותבת באתר הפיוט

לתגובות: yakovfri@gmail.com


 


[1] 'אדרא זוטא', זוהר ח"ג, רצא ע"א.

[2] האש היא תגובה של רצון והארת פנים - כך האש שראה כל העם בירידת האש על הקרבנות ביום חנוכת המשכן (ויקרא ט, כג-כד), וכך היא יורדת להקיף את הדורשים במעשה מרכבה באגדות על ר' אלעזר בן ערך (בבלי חגיגה, יד ע"ב) ועל בן עזאי (ויקרא רבה טז, ד). ואולם מנגד מופיעה האש המייראת - חרדת העם מאכילת האש הגדולה בהר סיני (דברים ה, כ); המפגש הלוהט ומחוסר המלבושים של נדב ואביהוא עם הא-ל שהביא לאכילתם באש; וכן חוזר עניין זה באגדה (בבלי חגיגה, יג ע"א) על לימוד התורה הלוהט, של הינוקא שדרש בחשמל, שסופו שנאכל באש שיצאה מחשמל.

[3]  דפים כג-כד [טו].

[4] אורח חיים תק"פ.

[5] בבלי ברכות נה, ע"ב.

[6] שמות רבה א, כ.

[7] במדבר רבה יד, ד.

[8] בבלי גיטין, סז ע"א.

[9] קישורו של יום פטירת ר' שמעון בר יוחאי, לפי המסורת, לתורה שבעל-פה מורחבת בדרשות ר' צדוק גם באמצעות אפיונו הקבלי של יום ל"ג בעומר, באמצעות ספירתו במסגרת ספירת העומר - ההוד שבהוד, אך אין כאן המקום להאריך בזה.

[10] וזאת בהשפעת רבו, ר' מרדכי יוסף מאיז'ביצה. ראו למשל מי השילוח ח"ב תשא כא ע"א.

[11] דובר צדק דף ה [ז].

[12]  ראו מ' חלמיש, "טיפולוגיה של ספרי קבלה בהשקפתו של ר' צדוק הכהן מלובלין", מחקרי חסידות; מחקרי ירושלים במחשבת ישראל טו (תשנ"ט), עמ' 216, הערה 18.

 [13] ראו Y. Elman, "R. Zadok Hakohen on the History of Halakha", Tradition 21, 4, (1985), p. 17;

             A. Brill, Thinking God, Yeshiva University Press, New York 2002, p. 298.

[14] ראו בתחילת ספרו - A. Brill, Thinking God: The Mysticism of Rabbi Zadok of Lublin,

   Yeshiva University Press, New York 2003.