דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

היינו שמחים

טליה בר

16/11/2015

תקציר המאמר

טליה בר כותבת על קשיי העשייה וחדוות השיבה, על הארץ שבה יש מקום וזמן לבכי ולשחוק

לתקציר המלא

יום העצמאות. ימי העומר נספרים.

אנחנו יושבים בארצנו בפעם השלישית. חוגגים עצמאות.

שיר המעלות, מזמור הכתוב בפשטות. הפשטות הזו מזכירה לי את מה שאמא שלי נוהגת לומר על ארץ ישראל: זו ארץ שעשויה כך שאדם יכול להכיל אותה ברגשותיו; ההרים לא גבוהים מדי, את אגמה - הכנרת, אפשר להקיף בעין. את הנהרות אפשר לחצות מבלי לטבוע בהם. יופיה צנוע, פשוט.

חולמים, שוחקים, שמחים. במילים אלו מובעים הרגשות במזמור. הרגשות הבסיסיים ביותר של האדם.

גם הארץ וגם הרגשות המתעוררים בה,  מביעים פשטות מאירת עיניים ולב.

זו החוויה הבלתי אמצעית של אלה שחוו את שיבת ציון. חלומם התגשם, והשמחה כל כך ממלאה את הלב, שפיהם לא מלא במילים, בתיאורים, אלא בשחוק, בשיר, כל כך גדולה חדוות השיבה. גדולה מכל מילה שתוכל לתאר. כמו ילד השוחק משמחה.

עבר, הווה, עתיד. האם השיבה כבר החלה, בעיצומה? או רק חזון לעתיד לבוא?

אני קוראת אותה בעיצומה. בשמחת השיבה, בחדוות השיבה. ועם זו במשאלה שהשיבה הזו תהיה מרווה כמים על מדבר. שהארץ הצמאה לבניה תקבל את השבים לתוכה כאדמה היבשה הסופגת אל תוכה את המים. הם יכולים להיטמע בתוכה והיא יכולה להכיל אותם, רווה מהם.

וההכרה אותה כל אדם הרוצה לעשות מעשה יודע. ההכרה של אלה שבאו לפה. עשייה כרוכה בקושי. והוא טבעי. העצב והדמעה, יש להם מקום. הזורע בוכה, ואין טבעי מכך. ושעת הקציר בוא תבוא, ואתה הרינה.

בכל פעם שאני קוראת את המזמור לבי מלא את אור החלום ועליצות השיבה.

'אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה' - לא המשפט הזה הוא המפתח לשמחה.

האחרים רואים. מקנאים. אבל השמחה הגדולה היא בהכרה שלנו עצמנו ברגע הגדול. 'הָיִינוּ שְׂמֵחִים'. כשאנחנו בתוכנו יודעים את גדולת הרגע. אז, אז - 'הָיִינוּ שְׂמֵחִים'.

הכרת הטובה על כך שאנחנו פה, רגלינו דורכות על אדמת הנגב המתוארת בספר תהלים, עינינו רואות את האפיקים מלאי המים. ואנחנו לומדים בתהליך החזרה שלנו, שיש את זמן הזריעה, זמן קשה, ואפשר להכיל את הקושי, והוא יביא את זמן הרינה, אלומות ייאספו, והעומר יינתן.

מי יתן ותתקיים בנו שמחה זו המובעת ב'שיר המעלות' על הזכות המתחדשת יום יום לחיות כאן.

מי יתן ונדע להכיל את הקושי בסבלנות, ולקבל ברינה את האלומות, בבואן, ולוואי ויאירו עינינו לראות שאסמינו מלאים בר, שלא לשווא אנו עמלים.

ולוואי ואת יום חגנו, יום עצמאותנו, נחגוג שוב ושוב, עד בוא גואל, כדרך שבי ציון. לא נחכה ונצפה לראות מה 'יאמרו הגויים', אלא תהא שמחתנו בהכרת הנס שלנו. תהיה שמחתנו על פי דרך ארצנו, בשחוק, בטוב ובצנעה, וההמנון שעל לבנו יהא שיר המעלות - אהבת הארץ הזו והכרת התודה על שזכינו לשוב אליה, שבה 'עת לבכות ועת לשחוק', מקום וזמן יש לשניהם.

 

טליה בר היא עורכת הוידאו והתמונות של אתר הזמנה לפיוט