דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

הבריחה מן האל

שרה פרידלנד בן-ארזה

16/11/2015

תקציר המאמר

מזמור קלט בתהלים עוסק בניסיונו הנדון לכישלון של האדם להימלט מאלקיו – מעינו ומתודעתו.

היו ששמו את מילותיו של המזמור הזה, המבטא רצון להימלט מן הא-ל, בפיו של יונה הנביא.

והיה [יונה] בצער גדול מתוך הדוחק ומתוך הטנוף, מיד כוון לבו בתפלה שנאמר "ויתפלל יונה וגו' במעי הדגה".

לתקציר המלא

אל הפיוט – מילים, לחן וביצוע

 

מזמור קלט בתהלים עוסק בניסיונו הנדון לכישלון של האדם להימלט מאלקיו – מעינו ומתודעתו.

היו ששמו את מילותיו של המזמור הזה, המבטא רצון להימלט מן הא-ל, בפיו של יונה הנביא.

"והיה [יונה] בצער גדול מתוך הדוחק ומתוך הטנוף, מיד כוון לבו בתפלה שנאמר 'ויתפלל יונה וגו' במעי הדגה'.

אמר: רבון העולמים, 'אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח אם אסק שמים' וגו',

אתה מלך על כל הממלכות ואדון על כל רוזני תבל, כסאך שמי שמים וארץ הדום רגליך, מלכותך במרום וממשלתך בעומק, מעשי כל האדם גלויים לפנים ותעלומות כל גבר פרושות לך, דרכי כל אדם אתה חוקר ומצעדי כל חי אתה בוחן, סתרי כליות אתה יודע, רזי לבבות אתה מבין, כל מסתרים גלוים בך, אין תעלומות לפני כסא כבודך ואין נסתר מנגד עיניך, כל רז ורז אתה סודר וכל דבר ודבר אתה סח, בכל מקום אתה שם, עיניך צופות רעים וטובים.

בבקשה ממך, ענני מבטן שאול והושיעני במצולה ותבא באזניך שועתי ומלא בקשתי, שאתה יושב ברחוק ושומע בקרוב, נקראת מעלה ומוריד נא העלני, נקראת ממית ומחיה הגעתי למות החייני..."[1]

אף אם לא נראה את המזמור כזעקתו של יונה הבורח, אולי משהו מחווייתו עשוי להיפגש עם חווית המשורר המבקש להימלט על נפשו. תחושת "מלוא כל הארץ כבודו", ו"מלוא כולי כבודו" חונקת אותו, והוא מעלה בדמיונו את מחוזות ההימלטות הנשללים מיידית.

למעשה אין במזמור קל"ט ניסיון 'ריאלי', כגון זה המשתקף מסיפורו של יונה, אלא ביטוי רטורי לאי היכולת להימלט מן העין הגדולה או מן הרוח הגדולה של הא-ל. על כן הצעות הבריחה אינן מציאותיות בעליל: העלייה לשמים, הירידה אל השאול, הפניה אל קצות המרחב והזמן – כנפי שחר ואחרית ים. 

אני מציעה להעמיד מול מזמור קלט שיר, שאולי נכתב בהשראתו -

 

כמו אשה

 

כמו אשה היודעה כי רבו עלי קסמיה,

ילעג לי אלי: ברח אם רק תוכל!

ולברח  ל א  אוכל.

 

כי בברחי ממנו בחמה נואשת

ובנדר בפי, כגחלת לוחשת:

"לא אוסיף ראותו!"

 

אני שב אליו שנית

ודופק על דלתיו,

כאוהב המיסר.

 

כאילו אגרת אהבים לי כתב.

 

            (אורי צבי גרינברג, מתוך המחזור "עם א-לי הנפח")

 

אורי צבי גרינברג רואה עצמו כנביא, ובשירתו הלירית הדתית מובעת עמידה ישירה ואינטימית מול אלקים. בשיר זה מרשה המשורר לעצמו להפך את המערכת השכיחה של דימויי הא-ל והאדם כיחסי איש ואשה. פה הא-ל הוא האשה הנחשקת והבלתי מושגת, הלועגת לגבר הנמשך אליה – הוא המשורר-המאמין.

המוטיב של מנוסת האדם מרוח אלקים בפליאת תהלים מופיע אף כאן. אלא שבתהלים האדם אינו יכול עוד לסבול את נוכחות הא-ל המציפה, ואף יונה, כאמור, מתקומם נגד הנוכחות אופפת הכל של הא-ל, ואילו בשירתו של אצ"ג מבריח הא-ל את האדם, תוך שהוא מענה אותו. הא-ל-המאהבת מתגרה באוהב האנושי, בכך שהוא מי שמציע לו לחפש לעצמו אהובה חלופית. התגרות זו אכן מפתה את המשורר להימלט, והוא זועם, שכן הוא חווה זאת כהתעללות. על כן הוא נודר להתרחק מהא-ל. משורר תהלים העלה את אפשרות הבריחה כאפשרות בלתי סבירה. לעומת זאת בשירו של אצ"ג מתואר ניסיון 'ריאלי' יותר, אולי דומה יותר לזה שעובר יונה (מטעמיו הוא).

ובכל זאת, בבית השלישי, ששורותיו מתקצרות ובכך מוגבר המתח הפנימי, מסתבר שאין מנוס, ושזעמו הוא זעם של אוהב מיוסר ומכור.

האם מרגיש משורר זה אהוב, כפי שמתאר משורר תהלים בסוף המזמור את היותו מונחה, ונתמך ומלוּוה ?

השורה המסיימת את השיר מציבה את אי-יכולתו להימלט כטמונה במה שעשוי להיות אגרת אהבים, אלא שבשורה זו, העומדת לבדה, נאמר "כאילו אגרת אהבים לי כתב". נראה שאין בידו אגרת מנחמת ממשית כזאת.

בניגוד למשורר תהלים שרוי משורר זה במצב אבסורדי. נעימת הכאב, ההשפלה והעינוי מלווה אותו עד הסוף.



[1]  ילקוט שמעוני יונה, פרק א, רמז תקנ.