דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

האם ניתן להרגיש בן בית במסורת שלא גדלת בה?

אורי קרויזר

16/11/2015

תקציר המאמר

האם מי שמגיע מרקע ישראלי-מערבי-אשכנזי יכול להרגיש בן בית במסורות הפיוט המזרחיות? האם ניתן לאמץ לעצמך מסורת נוספת? כיצד מוציאים את הפיוט מהנישה ה"מזרחית-דתית"?

בן בית במסורת זרה – האפשר?

לתקציר המלא

לעולם הפיוט חשבתי שנחשפתי לפני כ 25 שנה, במסגרת שירותי הצבאי בגרעין 'יחד' - גרעין הנח"ל הדתי הראשון לירוחם. את שירת הפיוטים שמענו כשהתארחנו אצל חברינו הרבים בשבתות, בחגים ובאירועי שמחה ואבל. לאחר ארבע שנים בירוחם, נדמה היה לי שאני מכיר הרבה פיוטים.

לפני שבע שנים הצטרפתי ל'קהילות שרות', בתחילה כמשתתף בקבוצה ואחר כך כמשתתף בקבוצת ההכשרה למנחים ופייטנים. בשלב שני הייתי המנחה של קבוצת 'קהילות שרות' בירושלים למשך ארבע שנים, ורכז הקהילות בארגון למשך שלוש שנים עד הקיץ האחרון. במהלך תקופה זו נוכחתי לדעת שהידע אתו באתי בנושא הפיוט (שהיה די רחב ביחס לחברים איתם גדלתי), הוא מעט מן המעט מעולם רחב היקף, מגוון ועמוק מאוד, שעתיד להשפיע על חיי ועיסוקי.

ככל שהתקדמתי בלימוד ובכניסה אל תוך עולם הפיוט החלה מלווה וטורדת אותי השאלה האם אני יכול להפוך לבן בית במסורות אותן לא ינקתי עם חלב אימי ועל ברכיהן לא גדלתי? האם אוכל להקשיב ולהתרגש מפיוט כשם שאני מתרגש מניגון חסידי או מקטע חזנות?

כדי להשיב על שאלה זו אני נדרש לחזור יותר מארבעים שנה אחורה לבית בו גדלתי. זכיתי ונולדתי כבן זקונים להורי שנולדו בירושלים לשתי משפחות בעלות אופי שונה מאד. אבי, ר' שמואל קרויזר ז"ל, דור חמישי בארץ, בן למשפחה ירושלמית ותיקה מאנשי ה'ישוב הישן', נקרא על שם סבו הגדול שעלה לארץ ישראל באחד מגלי העלייה של תלמידי הגר"א בשנת תקצ"ב (1832). אמי תבדל"א צפורה קרויזר, דור שישי בארץ, בת למשפחה חסידית ששורשיה בחסידות קרלין, אביה ז"ל הפך בצעירותו להיות חסיד ברסלב.

אבי ז"ל ינק בילדותו את נוסח התפילה והקריאה בתורה ה'אשכנזי הירושלמי'. הוא היה 'בעל קריאה' קבוע ו'בעל תפילה' בשבתות בחגים ובימים הנוראים, בבית הכנסת בו גדלתי. ידיעה ושליטה בנוסח הקריאה בתורה ובתפילה היוו חלק חשוב מאורחות חייו וכך גידל גם אותנו בניו. כילד אני זוכר את חודשי אלול, כשחזרנו מבית הכנסת היינו יושבים בסלון וחוזרים ביחד על תפילות הימים הנוראים. בערב יום כיפור אבא היה מבקש ממני להפעיל את הפטיפון ולהשמיע מתוך התקליט של החזן קוורטין את 'טיהר ר' ישמעאל עצמו' (מתוך הפיוט 'אלה אזכרה'), היינו יושבים ומזילים דמעה על עשרת הרוגי מלכות ומכינים את לבנו ליום הקדוש.

סבי מצד אמי, ר' ישראל בער אודסר ז"ל, שהיה חסיד ברסלב, התגורר בביתנו תקופות ארוכות בנערותי. בזמנים הללו הייתי מתעורר בכל בוקר לקול תפילתו המתוקה, בשבתות היינו שרים יחד זמירות שבת. זמן רב לאחר שנסתיימה סעודת השבת נשארתי יושב עמו ויחד שרנו ניגוני חסידות ברסלב, קראנו ב'סיפורי מעשיות' וב'ליקוטי מוהר"ן'.

ניגוני הלימוד של אבי ושינון נוסח הקריאה בתורה והתפילה, יחד עם זמירות וניגוני חסידות ברסלב של סבי מילאו את חלל ביתנו. הייתי ספוג במסורת שירה אשכנזית עמוקה ומרגשת.

לא רק למוסיקת הקודש הייתה נוכחות בחיי. כחבר בתנועת הנוער הייתי שותף לערבי שירה רבים בהם שרנו משירי ארץ ישראל, מחברים טובים התוודעתי למוסיקת פולק אמריקאית וברדיו הייתי מקשיב למצעדי הפזמונים העברי והלועזי. אלה לא היו 'ניגוני אבי' ואף לא 'שירי אמי' אך יחד עם זאת כולם קרובים ונשמעים היו לאוזן המערבית שלי.

חזרתי ושאלתי את עצמי, האם מתוך תבנית נוף ילדותי זו אוכל לאמץ לעצמי מסורת נוספת? האם אוכל להקשיב ולהתרגש מפיוט כשם שאני מתרגש מניגון חסידי או מקטע חזנות?

בכח גדול נמשכתי להעמיק את ההכרות עם עולם הפיוט אותו למדתי מפי הפייטנים נושאי המסורת. נפתחו בפני אופקים חדשים שלא הייתי מודע לקיומם. בתחילה נשמעו לי המנגינות זרות, עמוקות ומורכבות, ואני קיבלתי על עצמי לשנן וללמוד את כל הפיוטים שזכינו ללמוד. לכל שיעור הבאתי איתי מכשיר הקלטה, ובמשך כל השבוע עד השיעור הבא הייתי חוזר ומשנן את הלימוד. מילות הפיוט היכו בי בכל פעם מחדש, עושר גדול של שירה שנכתבה ברצף במשך מאות שנים. המפגש עם דמויות משוררים - ר' שלמה אבן גבירול, ר' אברהם אבן עזרא, ר' ישראל נג'ארה, ר' שלם שבזי, ר' יעקב אבן צור, ר' רפאל ענתבי, אשר מזרחי, ר' דוד בוזגלו ועוד ועוד. ההכרות האינטימית עם אישיותם, ההתמודדות שלהם עם הסביבה, עם אירועים שקרו בזמנם, מנהיגותם וכוח היצירה העצום שלהם – הפתיעו אותי שוב ושוב. היכן הסתתרו דמויות אלה, שירתם ומנגינותיהם כל השנים? עולם הפיוט שלי החל להתמלא בשמות – יוצרים, משוררים, מוסיקאים ומבצעים. בשמות ארצות שעד כה היו קשורות בעיני למרחבי זמן ומקום רחוקים - תורכיה, מרוקו, פרס, סוריה, תימן, אלג'יריה ומצרים הופכות להיות מוכרות יותר ויותר. ההפתעה הגדולה ביותר עבורי היתה בכך שלא מדובר בגילוי של אוצרות מוזיאוניים, אלא במסורות חיות ומתחדשות. ערכתי הכרות עם יוצרים ישראליים יוצאי אותן ארצות או בניהם של יוצאי אותן הארצות שממשיכים לחיות את המסורות הללו, ולא רק במקומות נידחים אלא ממש כאן ליד ביתי. לא שיערתי כמה אנשים קמים באופן קבוע בשבתות החורף בשלוש לפנות בוקר, לשירת בקשות בירושלים. כמה נגני כלי נגינה מזרחיים נמצאים מסביב, כמה אירועים הקשורים למעגל השנה והחיים שהמוסיקה הזו מלווה ומעצבת אותם מתקיימים כאן ועכשיו. שיערתי שממוצע הגילאים של העוסקים בכל אלה יתקרב לשמונים, אך גיליתי צעירים רבים מרקעים שונים שחיים ויוצרים בתוך ומתוך מסורות אלה.

השנים עוברות ואני מוצא את הפיוט בחיי שלי, הוא שם בכל מקום אליו אני נותן לו להיכנס. כ'בעל תפילה' בימים נוראים אני משלב בתפילה האשכנזית פיוטים שיוצרים התחדשות בתפילה וממקדים את כוונת הלב. באירועים משפחתיים אנחנו משלבים פיוטים, בטקסים שאנחנו יוצרים לעצמנו נוכח הפיוט במגוון מנגינות ומסורות. בערימת התקליטורים המושמעים בבית תקליטורי הפיוטים תופסים מקום משמעותי.

את אשתי וילדי אני מכנה 'מעשנים פסיביים' - הם מכירים רפרטואר גדול של פיוטים וכל אחד בדרכו התחבר אליהם. בתנו הקטנה שהיתה צריכה להעביר נושא אישי בכיתתה בחרה להסביר לחבריה מהו פיוט ולימדה אותם לשיר את הפיוט 'מה נאוו עלי'. המורה החב"דניקית שלה התלהבה והחלה לשיר אותו כל בוקר עם הילדים כתפילה לשחרור השבויים. ילדינו הגדולים יותר השתתפו במקהלת הילדים של 'קהילות שרות' ובני הבכור משתתף בקבוצת הפיוט בבית שאן. רעייתי חני עוסקת בליווי רוחני במחלקה האונקולוגית בביה"ח 'שערי צדק', ובמסגרת עבודתה נעזרת רבות בפיוטים הן בשירה והן בתוכן. בפראפראזה להגדרתו של יאיר הראל, הפיוט הפך לחלק מפס הקול המשפחתי שלנו. הוא מלווה אותנו בשבתות, בחגים, בעבודה ו'בסתם יום של חול'. אני מעז לומר שעבורי היום עולם הפיוט הוא חלק בלתי נפרד מזהותי, שיש פייטנים ופיוטים שמרגשים אותי עד דמעות, יוצרים אצלי ערגה, געגוע וגם שמחה, הם מצליחים לחדור לנימים שחשבתי שהם שמורים רק למסורת ממנה באתי.

האם ניתן להפוך זאת לנחלת הכלל? כיצד?

אני חושב שבשבע השנים האחרונות לא הצלחנו להוציא את הפיוט מתוך הנישה ה'דתית מזרחית' אליו נוטים לשייך אותו. אמנם עולם הפיוט קיבל חשיפה משמעותית ע"י יוצרים עכשוויים, אבל אני מסכים עם רוני איש-רן שיש צורך לחשוף גם את הפיוט השורשי כהוויה ישראלית. כדי שהוא יהפוך לנחלת הכלל הוא צריך להיות חלק מהמוסיקה הנשמעת, ברגעי שמחה ועצב, באירועים משפחתיים אינטימיים ובחגיגות רבות משתתפים. הדבר יוכל להתרחש כאשר כל מי שהפיוט יקר ללבו ישלב את הפיוט בחייו ובחיי הסובבים אותו. מרצים ומורים יכולים לשלבו במסגרת המקצועות אותם הם מלמדים ובטקסים לציון ימים מיוחדים, אין יום ואין שעה שאין לה פיוט שמתאים לה. מי שמשתתף בקבוצות לימוד, יכול ללמד ולהשמיע פיוטים הקשורים לנושא הלימוד. אנשים מספרים לי שהם מקשיבים לרדיו האתר במקום עבודתם. כאשר תהיה חשיפה איטית ועמוקה השולחת שורשים לכל עבר, הפיוט יהיה נוכח לא כאופנה חולפת אלא כמרכיב תרבותי עמוק ונוכח.

בחודשיים האחרונים אני יוזם ומפתח סדנאות שירה ופיוט במסגרות שונות. בשלושה מפגשים עם  מאות תלמידי תיכון נוכחנו, אני ושותפי המוסיקאים, כיצד ניתן לחבר את הפיוט לשירה ישראלית. ערכנו שירון שמביא לידי ביטוי רצף יצירה של מאות שנים המייצג זהות יהודית ישראלית. ראינו בני נוער שיודעים להקשיב ולשיר את 'לכה דודי', אבל גם יודעים לרקוד בשמחה גדולה לצלילי 'איילת חן', 'אשאל אלוהי' ו'יעלה יעלה' יחד עם שירי יוצרים ישראליים עכשוויים, בליווי גיטרה עוּד ודרבוקה. על מנת שהפיוט יתקבל באופן טבעי כדבר ישראלי אנחנו צריכים להתייחס אליו ככזה, ולשלבו באופן טבעי בדברים הנתפסים כישראליים.

אורי קרויזר הוא נגר, לשעבר רכז הקהילות בארגון 'קהילות שרות פיוט וניגון' ומנחה קבוצת הפיוט בירושלים. מפתח פרויקטים בתחום החינוך והקהילה באתר הזמנה לפיוט

 

למרחב האישי של טל אורה בר                             שמחה בתחייה, גם אם רחוקה מהמקור  

למרחב האישי של אהרן פוירשטיין                        קידוח עמוק למציאות אחרת

למרחב האישי של רוני איש-רן:                            תחיית הפיוט – האמנם?

למרחב האישי של יאיר הראל:                             הפיוט של מחר

למרחב האישי של ד"ר מאיר בוזגלו:                     איך נולד פיוט ולמי הוא שייך?

למרחב האישי של איתי מרינברג:                        ברי סחרוף פינת אבן גבירול