דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

עדות ה' - אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם (תהלים פב, ו)

רות זרביב הולצמן

16/11/2015

תקציר המאמר

הפיוט עדות ה' נשען על המדרש המתאר את משה רבנו המגיע למרום לקבל תורה. קבלת הפנים של המלאכים אינה מלבבת. הם לא מקבלים ילוד אישה ביניהם. האדם שהחיסרון היא חלק ממהותו אינו ראוי לבוא בין המלאכים השמימיים ואינו ראוי לקבל תורה משמים. התשובה הניתנת היא היא טענתם של המלאכים. האדם ראוי לבוא למקום כיסא הכבוד, וראוי לקבל תורה דווקא בשל חסרונו. החסרון של האדם הוא יתרונו. זהו המנוע המאפשר לאדם להתקדם.

לתקציר המלא

אל הפיוט – מילים, לחן וביצוע

תוכן

 

פתיחה

 

 

תקריב מתוך ספר מנהגים, איטליה, 1593, באדיבות אוסף משפחת גרוס

הפיוט עדות ה' עוסק במדרש המתאר את אשר התרחש בין המלאכים, הקב"ה ומשה בעת מתן תורה: שעה שעלה משה למרום התנגדו המלאכים לתת תורה לבשר ודם, לילוד אישה. הקב"ה מבקש ממשה להשיב למלאכים תשובה ומשה, בתמיכתו של הקב"ה, משכנע את המלאכים שאין ראוי מהאדם לקבל את התורה. המשורר, ר' עבדאללה חנין, מתאר את התהליך שעובר משה עד שהתעודה, עדות ה' – היא התורה, נמסרת לידיו. המלאכים, המכונים בפיוט שרים, רוצים ודורשים את התורה, המכונה שכיות חמדה, שהיתה גנוזה אלף דור – כאלפיים שנה (שהוא זמן מתן תורה מבריאת העולם):

 

דָּרְשׁוּ הַשָּׂרִים לֶחֶם אַבִּירִים שְׂכִיּוֹת חֶמְדָּה

גְּנוּזָה בִמְדוֹר לְאֶלֶף דּוֹר, לְאָדָם תִּדוֹר, זֹאת הַתְּעוּדָה

ובבית הבא מתוארת התשובה של משה רבנו למלאכים:

מַה לָּכֶם אִישִׁים, אַתֶּם דּוֹרְשִׁים, מִצְוַת אֲנָשִׁים, אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָהּ

לָקַח מַתָּנוֹת, אִישׁ אֱמוּנוֹת, יָדוֹ עָשָׂתָה

 

קבלת הפנים לה זכה משה רבנו מאת המלאכים, בעלותו למרום לקבל תורה מתוארת בהרחבה במדרש:

 

אמר ר' יהושע בן לוי, בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן, לקבל תורה בא. אמרו לפניו, חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ (תהלים ח, ה), ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם (תהלים ח, ב). אמר לו הקב"ה למשה, החזר להן תשובה. אמר לפניו, רבש"ע מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו אחוז בכסא כבודי וחזור להן תשובה שנאמר מְאַחֵז פְּנֵי כִסֵּה פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ (איוב כו, ט). ואמר ר' נחום מלמד שפרש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו. אמר לפניו, רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה? אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם (שמות כ, ב). אמר להן - למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם? שוב, מה כתיב בה, לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי  (שמות כ, ב), בין עמים אתם שרויין שעובדין עבודה זרה? שוב, מה כתיב בה, זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ (שמות כ, ח), כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין לשבות? שוב, מה כתיב בה לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ (שמות כ, ו). משא ומתן יש ביניכם? שוב, מה כתיב בה, כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ (שמות כ, יא), אב ואם יש לכם? שוב, מה כתיב בה, לֹא תִרְצָח; לֹא תִנְאָף; לֹא תִגְנֹב (שמות כ, יב). קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו להקב"ה שנאמר ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ ואילו תנה הודך על השמים לא כתיב, מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר, שנאמר, עָלִיתָ לַמָּרוֹם, שָׁבִיתָ שֶּׁבִי לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם (תהלים סח, יט), בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות. אף מלאך המוות מסר לו דבר, שנאמר, וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם (במדבר יז, יב).

(מסכת שבת פח ע"ב- פט ע"א)

 

בבסיס המדרש מונחת שאלה מטפיסית עמוקה - מהו היחס בין מלאך לאדם? מהו מעמדו של האדם לעומת מעמדו של המלאך? מי גבוה ממי? מהו היחס בין שמים לארץ? האם ניתן למזג בין שמים לארץ? האם האדם העשוי מאדמה ומשויך לעולם החומר זכאי לקבל חלק ונחלה בחיים השמימיים שהתורה שייכת אליהם?

 

               

מתוך הגדה של פסח,פרג, 1527, באדיבות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי

ברצוני לעמוד על טיב היחס בין מלאך לאדם ועל הנובע מכך מנקודות מבט של הוגים שונים. לצורך כך נתבונן שוב במדרש:

מהי טענתם של המלאכים? מה הן הנחות היסוד של המלאכים בהתנגדותם למתן התורה לאדם ילוד אישה? מהי התשובה הניתנת? מהי מהותו של האדם המזכה אותו לזכות בתורה, ואף לקבל אישור חד משמעי לכך מהמלאכים בתיתם מתנות לבשר ודם?

 

בהסתכלות ראשונית נראה כי המלאכים, הברואים השמימיים, חסרי נגיעות ופניות, טהורים ומקודשים, הם הראויים לקבל את מתנת האל, לזכות בתורה מן השמיים, לעומת האדם העשוי מן האדמה, ילוד אישה, על כל המשתמע מכך.

האל מבקש ממשה לענות תשובה בעצמו. הוא נותן לאדם להתמודד עם הטענה הנוקבת של המלאכים, שעל פניה נראית קשה להפרכה.

משה חושש. משה שמגיע עד לשמים, מקומם של המלאכים - מפחד מכל מילה שתצא מפיו. מלאך אומר מילה והמילה הופכת למציאות. לכן הבל פיהם יכול לשרוף את משה.

יש פיתרון לבעיה: אחיזה בכיסא הכבוד. לאדם יש מקום בו הוא יכול להסתופף תחת כנפי האל ולזכות בהגנתו. ואכן משה אוחז בכסא הכבוד ומשיב למלאכים.

תשובתו של משה מאד מעשית לכאורה. הוא מראה למלאכים שהמצוות, המתומצתות בעשרת הדברות, אינן מתאימות ליצורים שמימיים. מצוות התורה מדברות על המציאות של ברואים המשוקעים בעולם החומר ובעלי יצר רע, ולכן להם נועדו התורה ומצוותיה.

המלאכים משתכנעים ללא עוררין ואף נותנים למשה רבנו מתנות.

מה קורה מתחת לפני השטח? מהי באמת השאלה ומהי באמת התשובה? מהו הבל פיהם של מלאכים ומדוע הוא שורף? מה תפקידו של כיסא הכבוד? מדוע התשובה כל כך משכנעת את המלאכים?

 

חסרונו של האדם הוא יתרונו

 

המהר"ל מפראג בספרו "באר הגולה", בדרוש לשבועות, מפרש מדרש זה ומסביר את מהות טענת המלאכים ומהות תשובתו של משה. בעצם, טענתם של המלאכים היא היא התשובה שנותן משה. על פי תפיסת המלאכים האדם הינו בעל חיסרון, החיסרון הוא חלק ממהותו של האדם ועל כן אין שייכות בינו ובין התורה שהיא מן השמים. תשובת משה היא שחסרונו של האדם היא עצמה סיבת נתינת התורה. כוחו של האדם המאפשר לו את קבלת התורה הוא היותו בלתי שלם, היותו משתלם. הצורך התמידי של האדם הוא להתקדם, צורך שלעולם לא ישתנה, זוהי מהותו. וכך כותב המהר"ל:

 

"...כי בעבור היות האדם בריאה חסרה לא תשבע נפשו לעולם מלבקש תמיד השלמה יותר, כי זה ענין האדם שחסרונו לא ייתור ויגיע אל השלמה גמורה".

 

השם של כל דבר מורה על מהותו. כך שמו של האדם מורה על מהותו. השם אדם בא מן המילה אדמה, משם נוצר האדם – עפר מן האדמה. שמו חסר אף מן האדמה ממנה נוצר: בשמו של האדם חסרה האות ה"א של האדמה על שמה הוא קרוי. שם נוסף לאדם – "מְדַבֵּר", מילה המתחלפת עם "מִּדְבָּר". הקשר בין שתי המילים אינו מיקרי. האדם המְדַבֵּר הוא כאדמת המִּדְבָּר היבשה, הזקוקה לגשם משמים על מנת שאותה אדמה תהפוך לאדמה המצמיחה אילנות. הגשם היורד הוא כמו הרוח שהאל נופח בגופו של האדם וכמו התורה שיורדת משמים - "בשביל חסרון האדם, שהוא כמו מִּדְבָּר, ניתנה לו התורה להשלימו, ואז האדמה הזאת מוציאה אילנות וצמחים" (המהר"ל, שם). ואולי זו הסיבה שהתורה ניתנה במדבר, במקום צחיח התלוי כולו במתנת אל. כך, מהות האדם שהוא אדמה מדברת, והמקום בו ניתנה התורה, מתאימים לרעיון נתינת התורה – התורה ניתנת למי שזקוק לה, למי שמחכה לטיפת מים משמים על מנת שיוכל להצמיח אילנות, ולא למי שמצוי בתוך קרקע פורייה, מלאה בנהרות ומקווי מים. יתרה מכך, המלאך אינו מצוי כלל בתוך הקרקע, כי אם בשמים, ברוחניות. המלאך מצוי בשלמותו. אין לו צורך להשלמה. האדם קרוי גם "מהלך", בניגוד למלאכים שהם בעלי רגל אחת, דמויות "עומדות", שלמות, ולכן לא מתקדמות. המלאכים אינם זקוקים להשלמה, לעומתם כל עניינו של האדם זו ההתקדמות, ההליכה, המעבר ממצב אחד למצב שני, הרצון להתקדמות. האדם הוא בעל יכולת הליכה – הוא יכול ללכת קדימה או אחורה. המלאך מובטח מפני ירידות או התדרדרויות, אך לא זוכה בסיכוי להתקדם.

המלאכים שואלים מה לילוד אישה בינינו? הם בוחרים לומר ילוד אישה ולא בשר ודם:

 

"...כי בא לומר שבשביל שהאדם הוא נחשב כמדבר זה החסר, ניתנה לו תורה מן השמים שתהיה חסרה. ואמרו המלאכים מה לילוד אישה בינינו, רצו בזה כי מה שייך ילוד אישה בין העליונים, אשר באין ספק מצד היוולדו מן האישה נמשך אחרי גדרה וענינה במה שהיא מושפעת ומקבלת, והעליונים למעלתם ומדרגתם המה המשפיעים ואינם מקבלים..." (המהר"ל, שם).

 

במהות העולם פועלים שני כוחות – הכוח הזיכרי, הגברי – לו מיוחס כוח הנתינה, ההשפעה, היוזמה, האקטיביות; והכוח הנקבי, הנשי – לו מיוחס כוח הקבלה, כוח החיסרון. ניתן לראות זאת גם במבנים הפיזיים וגם במהות הרוחנית. כאשר מתבוננים ביחס שבין שמים וארץ – הארץ היא המקבלת מן השמים – היא הנקבית לעומת השמים הזכריים. עצם היות האדם ילוד אישה – עצם מהותו היא מהות נשית – מהות שיש בה חסר ורצון ויכולת לקבל השלמה. לכן במהותו האדם מקבל השלמה ועל כן שייכת בו נתינת תורה. למעשה אפשר לומר שהחיסרון טבוע במהותו של האדם, וזה עצמו יתרונו – החיסרון הוא זה שמאפשר לו לקבל מן השמים, ולכן להתחבר לשמים, להידבק באל. מבנה זה נכון גם בתוך העולם האנושי פנימה – סוד החיבור בין אדם לאדם הוא אותו חיסרון המחפש השלמה והמאפשר מקום לנתינה של האחר.

 

ניתן להתבונן מזוית נוספת על הכוח הטמון דווקא בחסרונו של האדם, על הוויתו הקיומית של האדם הנתמכת מהיותו חסר:

מהותו החסרה של האדם לעומת מהותו השלמה של המלאך יוצרת יסוד משמעותי ומהותי בהוויתו של האדם - הבחירה החופשית. עצם היותו של האדם חסר, שחלק אחד שלו הוא חומר, בעל יצרים המושכים אותו אל החומר, גורם לאדם לנוע בין שמים לארץ, בין גבוה לנמוך, בין מופשט ואבסטרקטי לקונקרטי ולגשמי - זהו מרחב הפעולה של האדם. הציווי אינו שייך אצל מי שאין לו בחירה, הציווי משמעותי רק עבור זה שיכול להפר אותו. החומר הינו מסך בפני הראייה הרוחנית הבהירה. אילו האדם היה רואה בבהירות את אמיתות דבר האל הוא לא היה מסוגל לעבור על דבריו. כפי שאדם מבוגר המבין שאש שורפת, לא עומד בפני בחירה חופשית להכניס עצמו לאש, זו אינה אופציה עבורו. הציוויים בתורה מוצגים כאופציה, ניתנת האפשרות: "אם בחוקותי תלכו..." "אם שמוע תשמעו..." - ישנה אפשרות של "ואם לא"...

כך, מהותו החסרה של האדם מאפשרת לו את הבחירה והופכת אותו לראוי לקבל ציווי משמים. האדם לא רק נע בין שמים לארץ, מתוח בין קצוות שאין להם חיבור, אלא מנסה למזג את הקצוות. לבטא את זה הצד בצידו השני. להגשים את הרעיונות הרוחניים בחומר, דוקא מתוך היותו קרוץ מחומר, מושפע מחומר ותלוי בחומר, יכול האדם למנף את הרעיונות המופשטים דרכו. כך הופך החומר להיות כלי לעבודה הרוחנית של האדם.

 

אנא בשרא ואנת אש ואנא עדיפנא מנך – עליונותו של האדם על פני המלאך

 

משה רבנו מפחד מן המלאכים. הוא מפחד שדבריהם וטענותיהם ישרפו אותו. תשובתו של האל – אחוז בכיסא הכבוד.

 מדוע אחיזה בכיסא הכבוד מגינה על משה?

המהר"ל מסביר שמקומו של האדם הוא תחת כיסא הכבוד. זהו המקום ממנו נחצבות הנשמות (כפי שמופיע במסכת חגיגה יב). כאשר משה אוחז בכיסא הכבוד ומגיע למקום אליו שייכת נשמתו, אזי אינו משיג את גבולם של המלאכים וידם אינה על העליונה. המהר"ל מונה שלוש סיבות לכך שראוי שמקומו של האדם יהיה מתחת לכיסא הכבוד:

  • מקום משם נחצבות הנשמות.
  • על פי תאור המרכבה ביחזקאל, מעל הכיסא מצויה דמות פני אדם. זהו האדם העליון, אשר האדם התחתון הינו שיקוף שלו.
  • הכיסא הוא סמל למלכות ולמשפט. הצדיק המקבל על עצמו עול מלכות שמים כופף עצמו תחת המלכות, ועל כן ראוי לנשמתו להיות תחת כיסא הכבוד, כפופה למה שמסמל את מלכותו של האלוהים. האדם מקיים את גזירת המלכות על אף יצר הרע שלו לעומת המלאך שאין לו יצר הרע.

מתוך הציור המתקבל במעשה מרכבה האדם מצוי במרכז: מעל הכיסא מצוי דמות אדם, ומתחת לכיסא מקור מחצב נשמות בני האדם, כאשר המלאכים סובבים את מלך מלכי המלכים היושב על הכיסא. כך מתקבלת תמונה כאילו המלאכים סובבים את האדם. כך, לא רק שהאדם ראוי לקבל תורה, אלא הוא אף גבוה מהמלאך הסובב אותו. האדם נמצא במרכז ההוויה, הוא נזר הבריאה ולכבודו נברא העולם. או שמא נראה זאת אחרת – האדם הוא הברוא עליו מוטל תפקיד תיקון הבריאה כולה. תפקידו להצעיד את העולם קדימה, היות והוא מהלך, היות ובמהותו הוא חסר ושואף להתקדמות.

ניתן לראות תפיסה זו גם אצל ר' נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן תנינא, א):

 

כי איש ישראלי נברא, שיהיה לו ממשלה על המלאכים, וזה תכלית והסוף של ישראל, שכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ירושלמי שבת פרק ב: עתידים צדיקים, שיהיה מחיצתן לפנים ממלאכי השרת...

והעצה על זה, לקשר עצמו עם נשמות ישראל, ועל ידי ההתקשרות נצול מהם. וזה בחינת (איוב כו) "מאחז פני כסא", שצריך לאחוז עצמו בשורשי הנשמות, החצובות מתחת כסא הכבוד, שהיא בחינת אם כל חי. וזה בחינת מה שאמרו רז"ל בשבת פח: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת: מה לילוד אישה בינינו? אמר להם לקבל תורה בא. אמרו: אשר תנה הודך על השמים... אמר הקב"ה למשה: החזר להם תשובה. אמר: אני מתירא שלא ישרפוני בהבל פיהם. אמר לו: אחוז בכסא כבודי... היינו שנתן לו השם יתברך עצה לאחוז ולהתקשר בשורשי הנשמות, שהם בחינת כסא הכבוד, אם כל חי, שעל ידי זה יהיה נצול מקנאת המלאכים...

       ציון  רשב"י, מירון

וזהו "אשר לקח מן האדם" - היינו האדם העליון, כמו שכתוב: "ועל הכסא דמות כמראה אדם", "ויביאה אל האדם" – היינו אל האדם התחתון, שעל ידי זה יש כוח לאדם התחתון לעמוד בממשלה זו. וזהו שאמר רב עמרם חסידא אל המלאך בקידושין פא, ע"א: אנא בישרא ואנת אש, ואנא עדיפנא מנך. בישרא – ראשי תיבות "ששים רבוא בכרס אחד", דהיינו בחינת שרשי הנשמות שעל ידי זה יש לו כוח שיהיה לו ממשלה על המלאכים, בחינת: אנא עדיפנא מנך.

 

ר' נחמן מקצין בתורה זו את היחס בין מלאך לאדם. לא רק שהאדם אינו נמוך מהמלאך, לא רק שהאדם גבוה מהמלאך אלא אף כל מטרתו להיות לפנים ממלאכי השרת ולומר להם מה פעל אל. האדם עומד כמתווך בין האל למלאכים.

מתוך תפיסה זו מסביר ר' נחמן את אמירתו של ר' עמרם באופן כל כך רדיקלי: אנא בישרא ואנת אש ואנא עדיפנא מנך – אני בשר ואתה – המלאך, אש, ולכן אני עדיף ממך.

 

מעניין להתבונן בדמותו של ר' עמרם, בנסיבות בהן אמר ר' עמרם משפט זה ובמשמעות האמירה כפי שמובא בגמרא (קידושין פא, ע"א):

ר' עמרם היה אחד מגדולי הדור, ומסופר בגמרא שם שבקומת ביתו העליונה שיכנו שתי שבויות יפות. על מנת לעלות לקומה העליונה היה צורך להעביר סולם אשר בכדי להזיזו היו זקוקים לעשרה אנשים. בלילה, גבר על רב עמרם יצרו, הזיז את הסולם הכבד לבדו וללא עזרת איש, והחל לעלות בו. כאשר חש שאין הוא יכול להתגבר על יצרו החל לצעוק: "נוּרָא בֵי עַמְרָם! נוּרָא בֵי עַמְרָם!" או בשפה שלנו : שריפה! שריפה! (נוּרָא=אש, בֵי=בית - אש בבית עמרם) מיד נזעקו אנשים אל ביתו וכך ניצל מלעבור עבירה. אמרו לו רבנן – ביישת עצמך. אמר ר' עמרם, אני מעדיף להתבייש בעולם הזה ולא להתבייש בעולם הבא. באותה שעה נשבע ר' עמרם שיצא ממנו עמוד אש – המסמל את יצר הרע – ולו אומר ר' עמרם: אני בשר ואתה אש ואני עדיף ממך, שהלא הצלחתי לגבור עליך.

ר' נחמן עושה שימוש מעניין בסיפור. הוא מוציא את המשפט האחרון מהקשרו ומעמידו כעומד וקיים בפני עצמו בכל מצב שהוא. הבשר עדיף על פני האש. גם כשמדובר בשרף עליון וקדוש. דרך ההיפוך הזה מבטא ר' נחמן תפיסה עמוקה ויסודית בה האדם משום היותו בשר, ומשום היותו נתון לחומר, משום היותו קרוע בין העולמות, בין שמים לארץ, בין הרוחני לאדמתי, הוא גבוה יותר מהמוחלט, ממה שאין לו בחירה, מהאש – בין אם מדובר באש ממנו עשוי יצר הרע ובין אם מדובר באש ממנו עשוי השרף.

 

העצה של ר' נחמן להגיע לדרגה זו היא להתקשר לשורש נשמות ישראל החצובות תחת כיסא הכבוד. באופן דומה למהר"ל, גם ר' נחמן מבליט את נשמות האדם כמשויכות במהותן לכוח הנשי – אם כל חי, הוא הכוח של האדם ביחס לעולם העליון. בדומה למהר"ל גם ר' נחמן רואה את עליונותו של האדם בהיותו שיקוף של האדם העליון המצוי מעל כיסא הכבוד.

 

הבל הבלים שורף

 

ברצוני לעשות צעד נוסף המעמיק ומרחיב את מקומו של ההעדר כמהות מכוננת בעולם.

משה רבנו מפחד מהבל פיהם של מלאכים, שמא ישרוף אותו. פחד זה מובן היות שמדובר במלאך. לדיבורו של מלאך יש השפעה מעשית בעולם, ועל כן הבלו הוא כמעשיו.

בליקוטי מוהר"ן (תורה קט) מפרש ר' נחמן את הפסוק בקוהלת ח, יא: יֶשׁ הֶבֶל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יֵשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים וְיֵשׁ רְשָׁעִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים אָמַרְתִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל. על פניו מתאר הפסוק את חוסר הצדק הקיים בעולם. צדיק ורע לו רשע וטוב לו. העולם הזה הבל הבלים.

ר' נחמן מנסה לברר את משמעות המילה הבל. בדרכו האופיינית הוא הופך את משמעות הביטוי על פניו.

ר' נחמן טוען שבהוצאת הבל פה, ואף הבל הפשוט ביותר – בהוצאת אנחה – אדם יכול לשנות את גורלו. להפוך את מעשיו הטובים לרעים ואת מעשיו הרעים לטובים. הבל הפה – הכלום, הופך להיות מעשה מכונן במציאות. מעשה שהופך את גורלו של האדם מקצה לקצה:

 

פירוש: הבל, היינו הבל פה היוצא מן הגרון, כל אחד לפי ערכו, צדיקים ילכו ופושעים יכשלו. יש רשע כל ימיו, ומתאנח ונה על העבר, ויש חס ושלום צדיק מעיקרו ותוהה על הראשונות, ונה ומתאנח ג"כ.

 

הבל הפה הוא הדיבור, האוויר שיוצא מהפה. הבל זה יכול לבטא את המשמעות של מה שמתרחש בתוכנו, ואף לצקת משמעות לדברים המתרחשים בעולם.

העולם נברא בדיבור. העולם נברא בהבל פיו של האל. ההבל, הכלום, יצר מציאות מלאה.

מהו הדיבור? מהו ההבל היוצא מהפה?

הדיבור עשוי מהבל. אך גם בתוך ההבל היוצא מהפה, גם בתוך הריק הזה ישנו ריק נוסף. על מנת להפיק צליל בעל משמעות יש לחתוך את ההבל היוצא מהפה וליצור בו ריקים נוספים. ריק בתוך ריק. כלום בתוך כלום. במוזיקה ניתן לראות עקרון זה בבהירות: לשקט שבין הצלילים ישנה חשיבות לא פחותה מאשר לצלילים עצמם. החיתוך של ההבל היוצא מן הפה מאפשר את אמירת המילה, וממילא את נתינת המשמעות. כך יוצא שהעולם הזה נוצר על ידי מילה שהיא הבל, שהיא ריק, והמילה נוצרת על ידי ריק בתוך ההבל. בבסיס קיומו של העולם טמון העיקרון של הכלום המכונן. של ההעדר היוצר את היתרון. החיסרון שבלתו דבר לא היה מתרחש.

ניתן לראות עיקרון זה אף טרם יצירת העולם, כאשר האל הכין את התנאים לבריאה: בתיאור בריאת העולם על פי הקבלה – תחילה העולם היה מלא כולו באור אינסוף, באלוהות. על מנת לברוא עולם האל צמצם עצמו ויצר חלל פנוי לתוכו היה אפשר לצקת את העולם.

"התקווה-ההמנון הלאומי"-ליתוגרפיה מאת סלוואדור דאלי

באדיבות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי

בריאת האדם, הברוא, מייצגת מהות זו בצורה התמציתית והמלאה ביותר. גם האדם נברא בהבל. אלוהים יוצר אדם מן האדמה – יוצר דמות עשויה מחומר, ללא רוח. מה שהופך את האדם לאדם הוא ההפחה של האוויר, כפי שמתואר בבראשית ב, ז: "וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". הבל פיו של האל ממלא את האדם ומחיה אותו.

האדם הינו הבריאה המגיעה לשיא המלאות של המתח בין החיסרון המקיים אותו לבין השלמות אליו הוא שואף. אולי לכן האדם הוא זה שנבחר להיות לפנים מן המלאכים. הוא זה שזוכה לקבל תורה.

 

סיכום

 

במאמר כאן ניסיתי להראות, על פי תפיסות שונות, שבבסיס ההוויה של העולם כולו טמון החיסרון, שיסודו של העולם מושתת על היותו חסר. אך לא רק חסר כחיה, אלא חסר ובעל יכולת ורצון להשתלם.

כך יצר האלוהים את העולם לאחר ש"פינה" את עצמו. לאחר שיצר ואקום בו היה חיסרון גדול – חיסרון של האלוהות. האל בורא את העולם במאמר – בהבל פיו, בריק. ובשיא היצירה – בבריאת האדם – האל הופך את האדם לאדם בהבל פיו.

ההבל, הכלום, האין, הואקום, מהווים יסוד מוצק ואיתן בבסיס הבריאה של העולם. עיקרון זה מהווה את הכוח המניע של העולם, את הכוח לצמיחה, להתפתחות ולתיקונו של העולם.